כשהוא מתעטף בגלימה שחורה, עם שרביט דק בכף ידו וחיישנים על פניו ועל קרחתו, רייף פיינס מתמקם במרכז הסט, ויש לו משימה אחת: להרוג את הארי פוטר. בתוצר הקולנועי המוגמר זה כבר ייראה לגמרי אחרת. האף שלו יוסר באמצעים ממוחשבים, הערפל יכסה את המסך והצופים יתחקו אחר הברקים המכושפים הבוקעים מן השרביט, בדרכם להשמיד כל יצור חי או חפץ שעומדים בדרכם. זוויות הצילום המסוגננות, האפקטים ותיקוני הצבע יהפכו את התמונה לקודרת, גותית, מהלכת אימים - אבל על הסט הכול מואר, מוקפד ומודרני, עם מסכים ירוקים גדולים, כוסות קפה ריקות, שפע ציוד קולנועי ועשרות עובדי הפקה. בתנאים האלה, איך השחקן מסוגל בכלל לשקוע בדמותו המצמיתה, הפנטסטית, האל-אנושית של וולדמורט, ישאלו אחר כך העיתונאים. זה פשוט, הוא יסביר להם בחיוך: "אתה צריך לשנוא את הארי פוטר. לתעב אותו באופן עמוק".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
פיינס רגיל לשחק את הנבלים. באחד הסרטים המדוברים ביותר של שנות ה-90, "רשימת שינדלר" זוכה האוסקר, הוא גילם את קצין האס.אס אמון גת. הבמאי סטיבן ספילברג שאף ליצור סרט שכל מי שיצפה בו לא יוכל לשכוח את זוועות השואה לעולם. לשם כך היה צריך לייצג נאמנה את הסדיזם, וכך ראינו את רייף, בדמותו של גת, יוצא בכל בוקר למרפסת וצולף להנאתו באסירי מחנה הריכוז פלאשוב חסרי האונים, כאילו היו מטרות נעות בפארק שעשועים. בסרט גת אף מנהל מערכת יחסים מעוותת עם הלן הירש, יהודייה שהוא מחזיק בתנאי שבי. בסצנה ארוטית ומחרידה, הוא מוצא אותה מסתתרת במרתף. לרגע נדמה שהוא נמשך אליה – אולי אפילו מתאהב בה – אבל אז הוא פוצח במונולוג חסר רחמים שבו הוא מזכיר לה, ובעיקר לעצמו, שהיא אינה "בן אדם, במובן המלא של המילה", אלא "כלבה יהודייה", ומכה אותה עד זוב דם. כיום אפשר לצפות בקטע הזה ביוטיוב, ולהתרשם גם מתגובות הגולשים – שכל אחד מהם מגיב לקטע בדרכו. "אי אפשר להפסיק להסתכל עליו", כתבה אחת הצופות, "אני מאוהבת בעיניים שלו".
6 צפייה בגלריה
לורד וולדמורט והשחקן המגלם אותו, רייף פיינס. ''אתה צריך לתעב את הארי פוטר''
(צילום: gettyimages, באדיבות yes)
כמו וולדמורט ו"אוכלי המוות" מהארי פוטר, שנוצרו על ידי הסופרת ג'יי קיי רולינג בהשראת אידיאולוגיות פשיסטיות מציאותיות להחריד, גם אמון גת מייצג רוע טהור. אבל בעוד שרייף נהנה להתלוצץ בריאיונות על אודות תפקידו בעולם המדומיין של סדרת "הארי פוטר", כאשר מדובר בזכר השואה, מפלס ההומור של כולם צונח לקרקעית. קמפיין הקידום של "רשימת שינדלר" היה ספוג בתחושת שליחות מצד הצוות, וכאשר פיינס נשאל על ידי מראיינת בטלוויזיה האמריקנית אם הוא סבור שאמון גת היה לוקה בנפשו, הוא הסביר שלאו דווקא. אלה האקלים החברתי ושטיפת המוח הנאצית שאפשרו לו לנהוג כפי שנהג. "כמה אוניברסיטאות באמריקה ערכו ניסויים על מצבים של אסירים וסוהרים. החוקרים לקחו קבוצות של סטודנטים וביקשו מהם לגלם את שני התפקידים האלה. חלק מהסטודנטים האלה הושפעו עמוקות מכך שהעניקו להם את הכוח ואת הגישה לנצל מישהו אחר", הוא אמר – והתייחס כנראה לניסוי הכלא של סטנפורד, שנערך בראשית שנות ה-70 ושהידרדר במהרה לאלימות אכזרית, באופן שהפתיע גם את החוקרים עצמם. "אני חושב שזה הרבה יותר דומה לזה. אני חושב שיש בחלק מהאנשים משהו רדום, שברגע ששמים אותם בעמדת כוח, זה דוחף אותם להגזים".
שתי התגובות של רייף - לתפקיד של וולדמורט ולזה של גת - שונות זו מזו לכאורה, ובכל זאת שתיהן מצביעות על אותו דבר עצמו: האפשרות של שחקן להיכנס אל קרביה של דמות שונה ממנו, להזדהות עם המניעים שלה ולגלם אותם בגופו. וכאן עולה התהייה: האם גם שחקנים, כמו אותם סטודנטים בניסוי, עלולים להיסחף עם התסריטים שמלווים אותם ימים ולילות? ומה קורה כשהניסוי הקולנועי - כלומר ההפקה - מגיע לסיומו? תלוי את מי שואלים. לפי אנקדוטה הוליוודית מפורסמת, שזכתה בינתיים למעמד של אגדה, בזמן העבודה על הסרט "איש המרתון", דסטין הופמן הצעיר התעקש לדחוף את עצמו אל קצה גבול השפיות על מנת להיטמע בדמותו של הגיבור הרדוף והטרוד. בתגובה, השחקן הוותיק והנערץ לורנס אוליבייה, ששיחק לצד הופמן ושמאס בהתנהגותו האקסצנטרית על הסט, העיר לו: "יקירי, למה שלא תנסה פשוט לשחק?". בדיעבד נדמה שהופמן ניצח במידה רבה: כולם אוהבים את המיתוס של השחקן ששוקע בתוך דמותו, לעיתים עד שכחה עצמית. הצופים, העיתונאים, היוצרים – ואפילו השחקנים עצמם – מפמפמים את המיתוס הזה תחת כל פסלון רענן. הרי הדרך אל האוסקר עוברת בהתמסרות טוטאלית, לכאורה. כולם רוצים להיות כמו דניאל דיי לואיס.
המקרה המפורסם ביותר של שחקן שהקריב את עצמו למען היצירה – או מכר את נשמתו למען הכישרון, אם תרצו – הוא כנראה האסון של הית' לדג'ר. השחקן האוסטרלי בן ה-28 נמצא מת חודשים ספורים לאחר שגילם את דמותו של הג'וקר, אויבו הציני וחסר הגבולות של באטמן, בסרט "האביר האפל" של כריסטופר נולאן. שנה לאחר מכן זכה באוסקר בצעד חריג מצד האקדמיה, שרק חיזק את המיתוס של מותו. במהלך מסע הקידום של הסרט, לדג'ר סיפר לתקשורת על המועקה העזה שליוותה אותה בתקופת הצילומים, תיאר את הג'וקר כ"פסיכופת, רוצח המונים וסכיזופרני", וסיפר שהוא סובל מנדודי שינה קשים מאז הצילומים. גם כדורי השינה לא סייעו לו, ולמשך תקופה ארוכה הוא ישן כשעתיים בלבד בכל לילה, אמר. "לא הצלחתי לעצור את המחשבות שלי. הגוף שלי היה מותש, אבל התודעה עדיין המשיכה". בדיעבד התגלה שבמסגרת מאמציו "להיכנס לדמות" לדג'ר חקר בכפייתיות את דמויותיהם של נבלים אחרים מתולדות הקולנוע וספרי הקומיקס, ובראשן אלכס, הגיבור-נבל שעומד במרכז הסרט "התפוז המכני" של סטנלי קובריק. קרוביו של לדג'ר אף הציגו בפני המצלמה מחברת שליוותה אותו בהכנות לתפקיד, ושבה הדביק תמונות של ליצנים, ייצוגים שונים של הג'וקר (כולל קלפי משחק), ציטוטים רלוונטיים ושלל השראות. כאמור, לקראת סוף ינואר 2008 הוא מת בדירתו במנהטן, עירום לגמרי, כשתרופות מרשם מפוזרות סביבו. מי שמצאה אותו הייתה עובדת בצוות שלו שניגשה אל חדרו בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים, כדי לעדכן אותו כי המעסה הגיעה. גם כיום, בני משפחתו מתעקשים שלא היה מדובר בהתאבדות, אלא בשימוש מופרז בתרופות מרשם.
פסיכולוגים ותיאורטיקנים של התיאטרון והקולנוע עוסקים זה שנים בשאלה הזו: היכן עובר הגבול בין מה שקורה על הסט לבין מה שמתחולל בנפש? הפסיכיאטר יעקב לוי מורנו, יליד רומניה שפעל בארצות הברית וממציא שיטת הפסיכודרמה, סבר שבכל אחד מאיתנו ישנם כמה "עצמיים" שונים, שחיים בכפיפה. בכתביו משנות ה-70 וה-80 גרס שעבודה על יצירה עשויה להשפיע על האופן שבו השחקן תופס את עצמו, ושאם היא מתבצעת באופן חסר אחריות, היא עלולה לעורר חרדות ושלל קשיים נפשיים אחרים. במקרה הגרוע ביותר, כתב, שחקן עשוי לאמץ את התכונות השליליות של הדמויות שהוא מגלם, ולהטמיע אותן באישיות שלו גם לאחר שהוא נפרד מהתפקיד - לגלם את הנבל ולאמץ את דרכו. החוקרים הייזל מרקוס ופאולה נוריוס דגלו גם הם בקיומם של כמה "עצמיים אפשריים" (possible selves), גרסאות אחרת שלנו שאנחנו שואפים להגשים בחיינו – או דווקא נרתעים מהן. העצמיים האפשריים שלנו מורכבים ממאגר נרחב של מטרות, שאיפות, מניעים, פחדים, איומים ופנטזיות המצויים בנפשנו. לדברי החוקרים, כאשר שחקן מגלם דמות מסוימת, הוא לא רק עוטה את הסממנים החיצוניים שלה אלא גם מפשפש פנימה בנפשו, ומתוודע לנקודות ההשקה בינו לבין הדמות הזו. החוקרים משתמשים במילה "פנטזיה" כדי לתאר את המצב הזה, שבו השחקן מדמיין שהוא למעשה הדמות ומאמץ את נקודת ראותה על העולם. במאי התיאטרון ג'וזף צ'ייקין הלך רחוק אף יותר. בספרו "נוכחותו של השחקן", שאותו כתב בשנת 1972 על סמך היכרותו עם שחקנים, גרס שכל תפקיד ששחקן מגלם משנה את זהותו, הלכה למעשה.
מארק סטון, חוקר תיאטרון באוניברסיטת סידני, טבע בהקשר הזה את המונח "הפרעת דחק פוסט-דרמטית" (על משקל "הפרעת דחק פוסט-טראומטית") כדי לתאר את התופעות שמהן סובלים באופן מתמשך שחקנים ש"מאבדים את עצמם בתוך התפקיד". לדבריו, "שחקנים עלולים לאמץ הרגלים ממכרים והרסניים בעקבות הדמויות שהם מגלמים". ראוי לציין שלא כולם מסכימים עם הגישה הזו. במגזין Aeon ציטטו חוקר אמריקני אחר, סמואל קמפה, שגורס שהטענות האלה ודומות להן מעט מוגזמות: "שחקנים לא ממש שוכחים מיהם, מכיוון שהאמונות והתשוקות האמיתיות שלהן נותרות על כנן", הוא סבור, והוא לא לבד.
אבל יש גם סיבות מדעיות לחשוב שחוקרים כמו סטון דווקא יודעים על מה הם מדברים. בשנים האחרונות הצטרפו לדיון הזה גם חוקרי מוח, וחלקם הציגו לעולם ממצאים מסקרנים. בשנת 2019, צוות חוקרים מאוניברסיטת מקמאסטר באונטריו, קנדה פרסם מחקר חדשני, ואולי בשל כך גם מקפיץ גבות, בכתב העת של החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע. הצוות גייס לטובת ניסוי 16 שחקנים צעירים המיומנים בשיטות משחק טוטאליות וסרק את מוחותיהם בעודם מגלמים את דמויותיהם של רומיאו או יוליה, בהתאם למגדר שלהם. במהלך הניסוי, החוקרים עימתו את השחקנים עם דילמות שייקספיריות בסגנון "האם היית יוצא/ת למסיבה מבלי להודיע להוריך?", וביקשו מהם לענות בשלושה אופנים שונים: בתור הדמויות שהם גילמו, בתור עצמם או בשם מישהו שהם מכירים היטב (אך מבלי לגלם אותו). הממצאים היו שווים את ההשקעה: החוקרים דיווחו כי זיהו דפוסי פעילות שונים במוח כאשר השחקנים גילמו את הדמויות, אך לא כאשר השיבו בתור עצמם או בשמו של אדם קרוב. לדברי החוקרים, הם זיהו ירידה ניכרת ברמת הפעילות של אזורים במוח הנקשרים בחשיבה על העצמי. אבל הניסוי לא נגמר כאן. לדברי החוקרים, הם הבחינו בשינויים מסוימים בדפוסי המוח גם כאשר השחקנים התבקשו להשיב לשאלות במבטא בריטי (ולאו דווקא להזדהות כבריטים), מה שמעיד, אולי, על כך שגם מחוות קטנות, "חיצוניות", עשויות להיות שלב משמעותי בדרך לשינוי האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם.
6 צפייה בגלריה
דמותו הפסיכופתית של אלכס מ''התפוז המכני'' שימשה השראה ללדג'ר כשלמד את דמותו של הג'וקר
(צילום: באדיבות yes)
בין השורות מסתתר פרט מהותי. החוקרים לא בחרו בסתם בדרנים מצוות הווי ובידור בקלאב הוטל, אלא בשחקנים שמשתמשים בשיטתו הידועה - ואולי הידועה לשמצה, אם תשאלו את אוליבייה - של קונסטנטין סטניסלבסקי. לא כל שיטות המשחק משפיעות באופן שווה על הנפש, ולמען האמת, לא תמיד אנשים שיחקו באותו אופן. אם נחזור כ-250 שנה אחורה בזמן נגיע לכתביו של הצרפתי בן המאה ה-18 דני דידרו, שספרו "הפרדוקס של השחקן" הוא אחד הטקסטים הראשונים המוקדשים למחקר תיאורטי של המשחק. דידרו גרס שעבודתו של השחקן כוללת שלושה שלבים: תחילה השחקן מסמן את הרגשות העוצמתיים שמכתיבה לו הדמות, בין אם אלה כעס, אימה, יראה או התאהבות; אחר כך הוא מהרהר כיצד מביאים אותם לידי ביטוי, ולבסוף מנסח לעצמו את המחוות הגופניות הקשורות בהם. כלומר, לפי דידרו ניתן לשחק היטב גם ללא מעורבות רגשית עמוקה. כך וכך דורות של שחקנים קמו ונפלו עד המאה ה-20, אז צמחו במערב שתי גישות חדשות – זו המתמקדת בדמיון (כלומר בעמקי נפשו של השחקן) וזו המתמקדת בטכניקה (כלומר בהיבטים הגופניים והחיצוניים). כאמור, האדם המזוהה ביותר עם צורת המשחק הטוטאלית הוא השחקן והבמאי הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי, שפיתח שיטת משחק שזכתה להצלחה כה רבה עד שהיא מזוהה כיום בשם הממצה "השיטה". סטניסלבסקי האמין ששחקנים "סוחרים" בין מבנה האישיות שלהם לבין זה של הדמות, עד שהם יוצרים מהות חדשה. הוא ותיאורטיקנים שבאו אחריו תיארו שחקנים ושחקניות כמי שנמצאים במצב גבולי, "בין זהויות". כמה מתלמידיו של סטניסלבסקי, בהם סטלה אדלר ולי שטרסברג, הפכו למדריכי השחקנים הנחשבים ביותר בניו יורק, והשפיעו בתורם על דורות של שחקנים.
גם אם התנסות במבטא חדש מייצרת שינוי רגעי באופני החשיבה שלנו, ארוכה ורבת הדר היא הדרך מכאן ועד הניסיון להיטמע בדמות עד הזדהות מוחלטת, כפי שניסו לעשות הית' לדג'ר או דניאל דיי לואיס, שנחשב לגדול השחקנים החיים. ידוע שלכל אורך תקופת הצילומים של סרט מסוים, הוא נחוש להתנהג כאילו היה הדמות, ללא הפוגה וללא פשרה, וכי גם מכריו נאלצים לפנות אליו בשמה של הדמות. לפני כמה שנים, ג'ים קארי, קומיקאי מצוין ושחקן דרמה משובח לא פחות, סיפר על הטלטלה הנפשית שחווה כשגילם את הקומיקאי אנדי קאופמן בסרט "איש על הירח" של מילוש פורמן. "מה שקרה שם היה מחוץ לשליטתי. אנדי הרגיש שזה הכרחי להישאר בדמות", אמר בסרט "ג'ים ואנדי", כאילו שקאופמן המנוח היה על הסט ולא הוא עצמו. "כשהסרט נגמר לא יכולתי לזכור מי אני יותר", התוודה. החוקרים פאולה תומפסון וס. ז'ק סבורים ששחקנים שמשתמשים באירועים טראומטיים מעברם על מנת לגלם דמות עלולים לשקוע במעין מצב דיסוציאטיבי, שיכול להוביל למועקה נפשית עזה ואף לניתוק מהמציאות. הם וחוקרים נוספים מצביעים על כך ששיטות משחק טוטאליות שמאלצות את השחקן לצלול פנימה אל תוך הנפש, ללא ליווי פסיכולוגי צמוד, עלולות לטשטש את הגבול שבין עולמה הנפשי של הדמות לבין המציאות.
יש כמובן שחקנים וחוקרים שסבורים שכל הטענות האלה מוגזמות, וכי בסופו של דבר סט הוא רק סט ומשחק הוא רק משחק. עם זאת, אי אפשר להתווכח עם סיפוריהם של שחקנים המעידים כי שפיותם נדחקה אל הקצה בזמן תהליך העבודה. ניכר שהדבר קשור גם באופיו הייחודי של כל שחקן. בעוד שרייף פיינס, למשל, מתחזק תדמית איתנה של אדם יציב מהבחינה הנפשית ומקפיד לשמור על הומור בריא, שחקנים אחרים נוטים לשקוע יחד עם הדמויות שהם מגלמים, בין אם באופן רצוני או לא, ומעידים על טשטוש מסוים בין מה שמתרחש על הסט לבין שמתחולל בנפשם. מכיוון שנבלים מבטאים רגשות שליליים שרובנו מנסים לנטרל או אף להדחיק בחיי היומיום – תיעוב, נקמנות, אכזריות, רצחנות והיעדר מוסר הם רק חלק מהרשימה – שחקן שמתמסר לתפקיד הנבל עלול להזיק לעצמו, לפחות מהבחינה הזו, יותר מזה המגלם את הגיבור. הגיבורים הם לרוב ישרים ותמימים, גם אם אומללים ורדופים.
יש עוד היבט שממנו סובלים שחקנים שמגלמים נבלים – ולא שחקנים אחרים. מדובר, כמובן, בתגובות הקהל. ג'ק גליסון, ששיחק את המלך הצעיר והאכזר ג'ופרי ב"משחקי הכס" (תודו שגם אתם עצמכם תיעבתם אותו עד עמקי נפשכם), סיפר כי נתקל באופן תדיר בתגובות קשות ברחוב. מחבר סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", הסופר ג'ורג' ר. ר. מרטין, אף ביטא חשש שגליסון יפרוש ממשחק בשל החוויה הבלתי נעימה. "הוא יצר דמות שכולם שונאים וכולם אוהבים לשנוא, וזה הישג ניכר לשחקן. אני מרגיש קצת אשם על כך שהוא לוקח הפסקה ממשחק, ואני מקווה שהעובדה ששיחק את ג'ופרי לא גרמה לו לנטוש את המקצוע", אמר לתקשורת. לינה הידי שגילמה את אימו, המלכה סרסיי, סיפרה שבעת השתתפותה בפסטיבל קומיקון האורחים התעלמו ממנה במופגן, אך דווקא ניגשו בחיוך לחבריה לסדרה, "כאילו שאני עומדת לקלל אותם".
וזהו רק קצה הקרחון. ג'פרי דין מורגן, שגילם את ניגן בסדרה "המתים המהלכים", סיפר שככה סתם ביום בהיר, אישה כבת 80 תקפה וקיללה אותו ברחוב. טום ווילסון, ששיחק את ביף בשלושת סרטי "בחזרה לעתיד" בשנות ה-80, סיפר שבמשך שנים ארוכות הרגיש כלוא בדמות כשאנשים הציקו לו ברחוב, בעוד שבמציאות הוא דווקא אדם רגיש למדי. ומה מתסכל יותר מהמקרה של טוני גולדווין, שהשתתף בפנטזיה הרומנטית "רוח רפאים" בראשית שנות ה-90, וסיפר ששנים לאחר מכן חווה מפגש משונה עם מלצרית שאמרה לו: "ידעתי שאני שונאת אותך בגלל משהו, אבל לא הייתי בטוחה למה".
ומה עם מי שמסמל בעיני רבים מאיתנו את הרוע הגדול מכולם? ברונו גנץ, שגילם את היטלר בסרט "הנפילה", סיפר שתחילה התלבט אם לקחת את התפקיד, מכיוון שידע מה הדמות מסמלת עבור אנשים רבים בכל רחבי העולם. ובכל זאת, לבסוף החליט להצטרף לפרויקט, מכיוון שמדובר באתגר אולטימטיבי מבחינת כל שחקן. כשנשאל בריאיון למגזין הבריטי TheArtsDesk אם הצליח לצאת מהדמות כשהבמאי קרא "קאט", אמר גנץ: "זה היה חלק מההכנה שלי לתפקיד. אתה חייב לבנות קיר או מסך ברזל, כך שהדמות תיעלם כשנפסקים הצילומים. אני לא רוצה לבלות את הערבים שלי במלון ובמסעדה עם מר היטלר לצידי. הצלחתי בזה, אני לא שחקן של 'השיטה'. ניסיתי להתקרב לדמות ככל שאפשר, אבל לא בלילה או מחוץ לאולפן". עם זאת, גנץ העיד על כמה מפגשים בלתי נעימים עם העולם החיצוני, בייחוד כשנאלץ לשוטט בחוץ עם השפם המוכר והמדים החומים. "אנשים פחדו", סיפר. "חציתי את הרחוב בסנט פטרסבורג, שתושביה סבלו מאוד-מאוד - שלושה מיליון אנשים מתו מרעב בגלל המצור של היטלר - ונעצו בי מבטים. התביישתי מאוד והרגשתי נורא. אני שמח שצילמנו את הסרט בתוך אולפן".
