בטקס האוסקר האחרון עמד הבמאי פאוו צ'וינינג דורג'י, שהיה מועמד בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בזכות סרט הביכורים שלו "לונאנה: יש יאק בכיתה", על השטיח האדום ולא הפסיק להשתאות. דורג'י בן ה-38 הגיע לאירוע הכי זוהר ומתוקשר מהמקום הכי רחוק ממנו, בכל המובנים - ממלכת בהוטן, בהרי ההימלאיה המזרחיים. אחד מהמקומות המבודדים בעולם.
"לבשתי שמלה מסורתית מבהוטן ומגזין הגברים והסטייל GQ בחר בי לרשימת המתלבשים הכי טובים", אומר דורג'י בריאיון זום שערכתי איתו בשבוע האחרון ופורץ בצחוק. "עבורי טקס האוסקר היה חוויה סוראליסטית מיוחדת במינה. תמיד אהבתי קולנוע ותמיד שמעתי על האוסקר, אבל מעולם לא חלמתי שאהיה בטקס. פתאום הכרתי אנשים שרק פינטזתי לפגוש אותם. למשל וויל סמית. המפגש איתו קרה לפני הסטירה...".
לריאיונות נוספים:
מי עוד?
"מאוד שמחתי לפגוש את ג'ודי דנץ', בגלל שאני מעריץ גדול שלה, וגם את אנדרו גארפילד ובנדיקט קמברבאץ'. בכלל, כולם מאוד תמכו בי. זה היה מאוד מרגש לגלות שסרט ראשון של במאי שלא למד קולנוע וצולם בהרי ההימלאיה כבש את ליבם. בהחלט קיבלו אותי בברכה בהוליווד. שמחתי לשבת על יד שחקנים ובמאים ששימשו עבורי מקור השראה. מאוד נהניתי לשוחח עם הבמאי היפני ריוסוקה המאגוצ'י, שסרטו 'הנהגת של מר יוסקה' זכה בסוף באוסקר הסרט הבינלאומי. שנינו התקרבנו מאוד והודיתי לו על הסרטים שהוא עשה והשפיעו עליי להיות יוצר סרטים. זאת הפעם הראשונה שסרט מבהוטן מועמד לאוסקר וסיפרתי לאנשים שנכחו באירוע שאני לא רק מייצג את בהוטן, אלא את כל היוצרים שמציגים סרט ראשון ונאבקים. אני מוכיח שהקשיים היו שווים בסופו של דבר".
"לונאנה: יש יאק בכיתה" - טריילר
העמק השחור
ואכן, הדרך של "לונאנה: יש יאק בכיתה" הייתה ארוכה ורצופת קשיים. הסרט צולם ברובו בכפר הקטן לונאנה המונה 56 תושבים ונמצא בגובה 4,800 מטר מעל פני הים ואין בו חשמל או קליטה. הטרק לכפר לוקח שמונה ימים. משמעות המילה לונאנה היא עמק שחור - זהו עמק רחוק כל כך שקרן אור לא מגיעה אליו. "היינו חייבים לטפס כדי להגיע לכפר וזה היה מאוד קשוח. בזמן הצילומים לא היו ברשותנו טלפון או רשת קווית. ובגלל שאין חשמל, צילמנו בעזרת סוללות סולריות ואור טבעי. חיינו כמו הכפריים. לא התקלחנו במשך חודשיים ולא היו לנו מיטות. ובגלל שאין מקררים, מוצרי החלב לא החזיקו זמן רב. כך שאני יכול לומר שהאוכל בכפר לא היה כל כך טוב".
כדברי דורג'י המהמורות והבעיות השתלמו, ועכשיו מגיע אלינו "לונאנה". עלילת הסרט עוקבת אחר צעיר מודרני מבהוטן שחולם להגר לאוסטרליה כדי להפוך לזמר. הוריו מתו, וסבתו שגידלה אותו לא יכולה להבין איך הוא רוצה לעזוב את משרתו הממשלתית הבטוחה לטובת הרפתקה מפוקפקת. מאחר שטרם קיבל ויזה, הוא עדיין תקוע בבהוטן. לממונים עליו יש תוכניות אחרות: לשגר אותו לעבוד כמורה בלונאנה – הכפר הכי מרוחק ונידח בעולם, בו לתלמידים ולתלמידות אין אפילו מחברות ושאר ציוד מתבקש. הצעיר שלא בדיוק מתלהב ממשרתו החדשה מתאהב בקסמי הילדים והחיים בכפר, למרות התנאים הבלתי אפשריים ונטולי הפינוק. מהר מאוד המורה מוצא עצמו מטפל ביאק ששמו נורבו (תכשיט מגשים משאלות) שקיבל במתנה – זהו היאק הכי זקן שמספק את הגללים הכי טובים ויקרים, שמשמשים לחימום. המורה צריך לגדל את היאק בתוך הכיתה וזה הופך לתלמיד מן המניין.
6 צפייה בגלריה
טרק של שמונה ימים ותנאי מחייה קשים. מתוך "לונאנה: יש יאק בכיתה"
(צילום: ג'יגמה טנזינג)
"העלילה של 'לונאנה' מושפעת מסיפורים ומאירועים שהתרחשו וששמעתי ממורים רבים. אחד מהם לימד בהרים והיה צריך לשים את היאק בתוך הכיתה וחשבתי שזה נפלא וניסיתי לשחזר את הסיפור שלו. מורה אחר סיפר שלא היה לו לוח ולא גירים והוא נאלץ לכתוב על הקירות עם פחם".
כל המשתתפים בסרט הם שחקנים לא מקצועיים. "את שראב דורג'י המופיע בתפקיד הראשי מצאתי שר באיזה בר בעיר הבירה טהימפהו מחכה לקבלת ויזה לאוסטרליה. תושבי הכפר שמופיעים ב'לונאנה' מעולם לא צפו בסרט קולנוע".
איך החיים שלהם השתנו בעקבות ההצלחה והפרסום?
"עבור הכפריים, החיים לא השתנו הרבה, בגלל שהם כל כך מנותקים מהעולם. ואילו אלה שגרים בעיר נהיו מאד פופולריים".
מה יותר קשה - לביים יאק או ילדים?
"הרבה אנשים אומרים שהדבר הקשה ביותר הוא כשיש לך בעלי חיים וילדים בסרט, אבל לי היה מזל - גם הילדים וגם היאק שיתפו פעולה. לא נתתי להם יותר מדי הוראות. פשוט אפשרתי להם להתנהג ולהיות הכי טבעיים שאפשר".
בסרט אתה מתייחס להשלכות שינויי האקלים על בהוטן.
"בהוטן היא אומנם אחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם, אבל בגלל המיקום הגיאוגרפי שלה אנחנו סובלים משינויי מזג האוויר בצורה החמורה ביותר. הרבה הרי קרח מפשירים כל הזמן וזה משפיע גם על התושבים. בלונאנה למשל יש שטפונות מצד אחד ויובש ובצורת מצד שני".
דורג'י מעיד שהילדות שלו שונה מרוב תושבי בהוטן. "אבי היה דיפלומט והוא שירת בהרבה מקומות. אני נולדתי וגרתי בהודו ואז חזרנו לבהוטן. אחר כך אבי מונה להיות שגריר בכווית וגם עבד באו"ם בשווייץ. בהמשך למדתי בקולג' בארצות הברית ואף נסעתי ללמוד בודהיזם בהודו".
ואיך הגעת בכלל לקולנוע?
"בילדותי הייתה לי מצלמה והתאהבתי ברעיון של לספר סיפורים. תחילה עבדתי כצלם סטילס, אחר כך הייתי עוזר במאי, הפכתי למפיק ולבסוף לבמאי. המנטור שלי, הבמאי קינטסה נורבו (סרטו "הגביע" הוצג בעבר בישראל, א"ק), הוא זה שלימד אותי להפוך לקולנוען. למדתי ממנו הכול. המסע של הגיבור של 'לונאנה' הוא בהשפעת המסע האישי שלי – כשחזרתי לבהוטן אחרי היעדרות ממושכת עברתי תהליך של גילוי מחדש של התרבות שלי ושל המסורת והרבה מהדברים שהמורה עובר במהלך 'לונאנה' אלה דברים שאני עברתי".
חיים באושר
בהוטן היא אחת המדינות המבודדות בעולם והשלטונות של המונרכיה מנתבים את התיירות, כך שלא רבים מורשים להיכנס אליה, כדי שיישמר הלך הדת הבודהיסטית הטיבטית. "אתה חייב להבין את הסיטואציה שלנו – בבהוטן אנחנו לכודים בין המדינה הדמוקרטית הגדולה ביותר, הודו, לבין המדינה הקומוניסטית הגדולה ביותר - סין, ושתי המדינות הללו מסוכסכות והן מנסות להשפיע עלינו, אז אנחנו מנסים להגן על דרך החיים שלנו. לכן אנחנו מאד מקפידים על מי שמבקר בארצנו ויש לנו כל מיני כללים".
בהוטן ידועה גם כמי שטבעה את המושג מדד האושר הלאומי וניצבת בצמרת שלו.
"בדיוק, וזה גם מה שניסיתי להעביר ב'לונאנה'. הנושא המרכזי של הסרט הוא החיפוש אחר אושר ותחושת שייכות. נכון, אומרים שאנחנו המדינה הכי מאושרת בעולם, אבל הרבה אנשים הם כמו הגיבור של הסרט – רוצים לעזוב את המדינה ואף עוזבים, כי הם מחפשים אחרי האושר במקום אחר. בדרך כלל הם מחפשים את האושר באזורים האורבניים של המערב".
איך אתה מתאר את האושר?
"הפירוש המודרני שאנשים נותנים לאושר הוא מטרה, אבל לדעתי האושר הוא לא המטרה, אלא הדרך שבה אנחנו חיים את חיינו. חשוב להיות מסופק. הרבה אנשים מנסים להיות עשירים, אבל זה לא העושר שהופך אדם למאושר, אלא היכולת להסתפק במה שיש. היכולת לומר: 'יש לי מספיק' הופכת אותך לעשיר יותר מכל אדם. כמו כן להיות בריא, ואני לא מתכון לבריאות פיזית - אני מתכוון לבריאות נפשית. אדם מאושר הוא גם אדם שמסוגל לקבל שינויים, כי הכול משתנה כל הזמן".
אחת הסיבות לאושר של דורג'י היא רעייתו ואם שני ילדיו סטפני לא - אמריקאית שחיה בטייוואן, שגם הפיקה את סרטו. "הכרנו בהודו - היינו באותה קבוצה שעשתה עלייה לרגל לאחד המקומות הבודהיסטים".
איך היה לעבוד עם אשתך?
"טוב מאוד. כשאתה עובד לפעמים עם בת זוג על סרט או על פרויקט אחר, היא אומרת לך את מה שאתה צריך לשמוע ולא בהכרח את מה שתרצה לשמוע, אבל סטפני לא מנעה מעצמה לומר לי מה לא עובד וזה מאוד עזר".
לא רבתם?
"כמובן שרבנו, אבל זה הרי חלק מהעניין. בסוף תמיד התפייסנו. הבנו שאנחנו רוצים את הטוב ביותר עבור הסרט".
הזוג מתגורר רוב הזמן בטייוואן, "וכך אני מעריך עוד יותר את מה שיש לבהוטן להציע. תמיד יש לי נקודת מבט חיצונית. לעיתים כשאתה חי במקום עצמו אתה לא מעריך אותו כל כך. בבודהיזם יש ביטוי: 'אתה לא יכול לראות את הריסים שלך כי הם כל כך קרובים אלייך'".
דורג'י היה במשכנו בטייוואן כשהתבשר שהוא ברשימת המועמדים הסופיים לאוסקר. "שיחקתי משחקי מחשב עם הצלם שלי וברקע הפעלתי את שידור ההכרזה על המועמדים ביוטיוב. לא האמנתי שיש לנו סיכוי - להרבה ארצות יש קרנות שמסייעות לסרטים בקמפיינים, אבל בהוטן כל כך ענייה שלא היה לנו כסף לקמפיין. לא היה לי סוכן ולא יחצן. ולכן חשבתי שאין לנו בכלל סיכוי. מה גם שמבקרי קולנוע רבים ראו בנו כסרט שיש לו את הסיכוי הנמוך ביותר להיכנס לרשימה. כשהכריזו את השם שלנו נכנסנו לאקסטזה ולא יכולנו להאמין. כל בהוטן חגגה איתנו. המדינה הקטנה הזאת מעולם לא השיגה כזה הישג ואפשר לומר שזה אירוע היסטורי עבור המדינה - להיות על המפה ברמה בינלאומית כזו. בהוטן עברה אז גל מאוד קשה של קורונה והיו הרבה סגרים והמועמדות לאוסקר נתנה לתושבים סיבה לחגוג ולהתאחד - גם אם האנשים לא יכלו להתאחד באופן פיזי, הם עשו זאת ברוחם.
"למרות שעברו כבר כמה חודשים מאז האוסקר, עדיין חוגגים בבהוטן את המועמדות. ההצלחה הזאת היא מקור השראה לצעירים רבים והרבה אנשים עושים עכשיו סרטים. אני בטוח שבקרוב תראה הרבה יצירות מבהוטן".
"לונאנה" הוצג בלא מעט פסטיבלים בינלאומיים ונקנה להפצה ברחבי העולם, מארצות הברית ודרום אמריקה ועד סין ויפן. "איבדתי כבר את הספירה ואני לא יודע לכמה ארצות הוא נמכר".
יש לך הסבר להצלחה?
"אני חושב שמגפת הקורונה סייעה לנו. בתקופה הזאת אנשים רצו לראות סרט פשוט שירומם את הלב וחוגג אנושיות. סרט שיסב להם אושר, שיגרום להם לצחוק ולהעריך את הדברים הקטנים".
איך המועמדות לאוסקר השפיעה על הקריירה שלך?
"בגלל המועמדות שלחו לי תסריטים לפרויקטים יותר גדולים, אבל אמרתי 'לא' למפיקים מהוליווד בגלל שרציתי לחזור לעבוד בבהוטן - יש לי מחויבות לספר סיפורים נוספים מהמולדת שלי, בה יש לי בית - בפארו, בו נמצא המקדש המפורסם ביותר, קן הנמרים".
בימים אלה שוהה דורג'י במולדתו, שם יתחיל בחודש הבא לצלם את סרטו השני. "זוהי קומדיה שעוסקת בהיפתחות של בהוטן לעולם ועל ההשפעות והשינויים שחלו בה, בעקבות כניסת הטלוויזיה למדינה. בהוטן הייתה המדינה האחרונה בעולם שאפשרה שידורי טלוויזיה וזה קרה רק באמצע שנות ה-2000. אם בסרט הראשון שלי אנחנו מגלים את היאק, בסרט השני אנשים ימכרו את היאק כדי לרכוש טלוויזיה, שהפכה לסמל חברתי. אגב, בבהוטן עדיין אין אמזון ונטפליקס וגם לא בתי קולנוע מקצועיים. הדרך היחידה לראות סרטים היא לצפות בהם אונליין".
בעיצומו של הריאיון ממשכנו בבהוטן, עוזב דורג'י את עמדת המחשב ומשוטט בחדר עם המצלמה עד שמגיע לגביע מהודר ומראה לי אותו. "אני בודהיסט מאמין ומעולם לא הייתי בירושלים, אבל ראיתי באינטרנט כוס קידוש יהודית והיא הייתה כל כך מדהימה ביופייה, אז הזמנתי אותה מירושלים. אני לא שותה ממנה, רק משתמש בה למנחה לאלים. אגב, פגשתי המון ישראלים בכפרים הקטנים של צפון הודו ושמעתי הרבה על ישראל ואשמח לבקר. מעולם לא תיארתי לעצמי שהסרט הראשון שלי יופץ בארץ הקודש ושאני אדבר עם עיתונאי מישראל. אני משער שזה הקסם של האומנות".
