ניסיון ראשון: האם הצבעת ליאיר לפיד, שלפני 20 שנה פתח לך את הדלת לטלוויזיה?
עדי אשכנזי (47) נועצת מבט עמוק בתפריט. בעשר וחצי בבוקר היא כבר אחרי אימון טי־אר־אקס, מיוזעת ורעבה. בא לה לטרוף הכול, אבל לא חבל על הקלוריות שרק לפני דקה היא שרפה במאמץ?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ניסיון שני: האם את שמחה וצוהלת מתוצאות הבחירות?
אשכנזי מציצה בשעון. ספארקי, הכלב שלה, סובל מפגיעת ראש חמורה בעקבות תאונה ("אל תבקשי ממני לפרט מה קרה מפני שאני לא אעמוד בזה") והיא משתדלת לא להשאיר אותו לבד בבית במשך יותר משעה. "לא בגלל שהוא עלול להרוס את הבית", היא מסנגרת עליו, "אלא מפני שזה מסוכן, הוא סובל ממחלת הנפילה. בדרך כלל ספארקי הולך איתי לכל מקום, הוא ישב איתי ימים שלמים בחדר העריכה של 'שיטת אשכנזי', ב'מה זה השטויות האלה?' הוא עוד לא היה, הוא כולו בן שנתיים, מסכן קטן".
ניסיון שלישי: למה החלטת לנצור לשונך בכל מה שקשור לפוליטיקה?
אשכנזי מרימה את התלתלים מכוס השייק ("הזמנתי משהו ירוק ובריא, אני בהלם מכמה שהוא טעים") ומסננת: "אין תגובה. בנושא הזה אני לא מתבטאת".
אבל בנושאים אחרים כמו חינוך, איכות חיים ואפליית נשים - היא עפה בשצף קצף. היא ובעלה (השני) איתן בן זקן, יינן ביקב של משפחתו, התחתנו רק לפני ארבע שנים, בנוכחות שלושת ילדיהם המשותפים: פולי (11 וחצי, שנקראה על שם פולינה, הסבתא רבתא שלה) אלון (10) ואביב (7). "איתן ואני הכרנו לפני 13 שנה, ישר נהיינו זוג, ישר עשינו ילדים והתחתנו עם הילדים כשעזבנו את רמת־השרון וחזרנו לתל־אביב. לא התלהבתי מלגור על האדמה ושלושה שבועות אחרי הלידה השנייה, כשאני מיניקה את אלון ולידי שוכבת פולי בת השנה וחצי, נעמד מולי פורץ, חוויה. אין מה לעשות, אני עירונית בדם. במופע שלי, שרץ כבר 20 שנה ומתעדכן ללא הפסקה, אני מספרת שחודש לפני יום ההולדת שלי איתן גילה שאין לו מתנה, אז הוא הציע לי נישואים. הקהל צוחק".
ובעלך?
"זה נושא כאוב", היא מנערת את התלתלים. "את הילדים אני מצליחה להצחיק. את בעלי - לפעמים. אבל רגע, היינו במעבר דירה. לקראת כיתה א' של הגדולה חזרנו לתל־אביב וקנינו דירה ליד בית הספר שעליו קיבלנו הכי הרבה המלצות. עד אז פולי ואלון למדו בגנים אנתרופוסופיים, חינוך פרטי, וכשהם נכנסו למערכת הרגילה חטפתי פטיש בראש. הייתי בהלם. אמא'לה. הרגשתי כאילו זרקתי את הילדים שלי לרחוב. כשלא הצלחתי להעביר אותם למסגרות אחרות, הצטרפתי לרשימת ההמתנה לבית הספר האנתרופוסופי בכפר הירוק, ומאז, מדי יום ביומו, אנחנו מסיעים את הילדים לגבול רמת־השרון. ככה אני רוצה שיטפלו בילדים שלי. החינוך הממלכתי בארץ מאוד לא עדין, אבל עזבי".
מה "עזבי"?
"זה רק חלק קטן מהאכזבות שאני אוספת, השכם וערב. גם למי שאבא שלו עובד בשכר מינימום מגיע לקבל חינוך טוב. בדיוק בשביל זה אנחנו משלמים מסים. ומי שאנס ילדה בת עשר במיטתה צריך לשבת כל חייו בכלא. בדיוק במקרה הזה צריך לשקול המתה. מה זה חמש שנים על רצח של נשמה?"
4 צפייה בגלריה
אשכנזי ואיתן בן זקן. ''את הילדים אני מצליחה להצחיק. את בעלי - לפעמים''
(צילום: דנה קופל)
אם וכאשר יחזרו לרמת השרון ("למען הילדים, הם רוצים ללכת ברגל לחברים מהכיתה") את מעונם הבא היא לא תבחר על פי הקִרבה לאחד מקניוני עופר שהיא מקמפנת. "עשיתי את 'המשביר לצרכן' ואת הבורסה לניירות ערך, ומאוד שמחתי כשקניוני עופר פנו אליי. יש להם תדמית מחותכת, מעולמות היוקרה של ווג וכאלה, זה היה תהליך קצר, הם הביאו את התוכן והתאמתי אותו אליי ברמה של טאץ' ופאנץ'. הרי הם רוצים את עדי אשכנזי, לא את מי שמגלמת את דמותה".
מה שדוחף אותי לשאול, איך זה שעוד לא ראינו אותך בתיאטרון?
"תיאטרון וקולנוע הם שני תחומים שלא עשיתי מפני שהם לא מעניינים אותי. בתכלס, לא מעניין אותי שום דבר חוץ מסטנד־אפ. יצא לי לשחק בסדרה אחת, 'לבד בבית', הרבה דברים מצחיקים קורים כשהילדים לבד בבית מפני שהוריהם נתקעו בחו"ל ומבליחים רק לשיחות זום. יוסי מרשק שיחק את בעלי, בכל העונה היו לי רק שני ימי צילום וזה סידור אידיאלי עבורי. גם את 'בלתי הפיך' שביימה סיגל אבין אהבתי, אבל לקום כל יום לצילומים? זה היה עינוי. לא מעניין אותי לעשות דמויות, אני מעדיפה לעשות את עצמי, לדבר את ההוויה שלי בגוף ראשון".
מה הבאת מההוויה שלך לפרסומת לקניון?
"הכול. הקונספט היה 'שפה חדשה'. להפוך את הקניון למקום בילוי, שבקיץ נוהרים אליו בגלל המיזוג, בחורף - בגלל הגשם, אפשר לשבת לקפה, לאכול במסעדה, להיכנס לקולנוע, לעשות קניות בסופר. בואי, הקניון סוגר לנו המון פינות בחיים, אבל רוב האנשים לא מודים כמה הם הולכים אליו".
היא עצמה לא מרבה להסתובב בקניון מפני שהוא מהווה עבורה מלכודת. "בא לי לראות ולגעת בכל פריט. בפריז, בכולבו טוב, בן שלוש קומות, ביליתי 11 שעות ועברתי קולב־קולב, יסודי. אחרי כל קנייה הורדתי את השקיות לשמירה בקומה הראשונה והמשכתי לעבוד עם ידיים פנויות. כן, אני בזבזנית, קונה מהר, מאוד החלטית בטעם שלי ולא פעם אני קונה 'מור אוף דה סיים'. עוד מכנסיים שחורים ועוד חולצה לבנה. אני נהנית לקנות שכיות חמדה לבית, לילדים, ריחות, הפטיש שלי הוא עציצים".
גלריית התמונות שלה מחולקת לאלף ואחת קבוצות, מתוכניות הטלוויזיה שהיא כותבת ומפיקה ("הרעיונות הכי טובים באים לי כשהמורה ליוגה, בת 83, תולה אותי או עומדת עליי") דרך קבוצת "רוקדים עם כוכבים" ("מקום שני, התאהבתי בחיים פרשטיין, הפרטנר שלי, ואנחנו מגלגלים רעיון על מחזמר שבו נרקוד ולא נשיר") ועד קבוצה לכל צאצא שבה היא מתעדת פנינים והברקות, "טיפ לאמהות, אפשר גם להוסיף תמונות. וזו קבוצת הבית", היא ממשיכה לגלול, "זה השולחן המרכזי בדירה, אנחנו בקטע של יצירות, אלון מצייר קומיקס עם עלילות מתוחכמות, אמא של איתן היא ציירת וגם אני אוהבת לצייר, למרות שאני לא טובה כמוהו. התחביב שלי הוא עיצוב הבית, אני משקיעה שעות בלסדר. בשישי בערב חזרנו מארוחה, בעשר בלילה כל הבית ישן אז עבדתי עד שלוש. הזזתי, החלפתי, עיצבתי פינות, ומרוב אדרנלין לא נרדמתי".
תשקלי הסבה מקצועית?
"לללללללא. עיצוב הבית הוא המדיטציה שלי. קומיקאית זה המקצוע הכי טוב בעולם. בסופ"ש, איתן ואני שמענו פודקאסט באנגלית, שיחה עם רקדנים שמתקשים לקבל את הזִקנה, ואמרתי לו 'איזה מזל שאני במקצוע הזה'. גם בכיסא גלגלים אני אוכל לעלות לבמה ולעשות את מה שאני עושה. להצחיק. עברו 20 שנה מאז הפינה אצל יאיר לפיד והתברכתי בקריירה שטפו־טפו, אני לא יודעת מה עשיתי שזכיתי בה. הייתי אז בת 27 וילדותית מאוד לגילי למרות שכבר הייתי גרושה, סבלתי מחרדות ביצוע ומחרדות אהבה ומה יגידו ואיך אני נראית. עוד לא היה לי עמוד שדרה.
"עד שהכרתי את איתן בכלל לא חשבתי על ילדים. זכיתי להיות אמא בגיל מאוחר יחסית, 35, ורק אז הדימוי העצמי שלי התגבש. כשאני רואה הופעות שלי בווידיאו יש הבדל עצום בין לפני לבין אחרי שהפכתי לאמא. אני לא חושבת שזה נכון לגבי כל הסטנדאפיסטים, לא כולם חייבים להפוך להורים, אבל ככה זה היה אצלי. ההורות הביאה איתה התבגרות מאוחרת. עד שהפכתי לאמא הייתי וורקוהולית בטירוף, 24/7 באור הזרקורים".
היה לך קשה להנמיך את הלהבות?
"להפך, בחרתי לעצור, חמש־שש שנים לא עשיתי טלוויזיה, הנקתי כל ילד עד גיל שנתיים, עשיתי הריונות ברצף, ובין לבין היו גם הפלות, הייתי המון בבית, מבחירה ובאהבה. כשחזרתי להופיע, אחרי הלידה הראשונה, הרגשתי שאני אחרת, יותר בוגרת, הביטחון העצמי שלי עלה והמקצוע הפך לנעים וקל".
כשהתחלת, היו מעט מאוד נשים בסטנד־אפ.
"נכון, זה כמו בכל התחומים. אנחנו, הנשים, טובות בהמון דברים, בדומה לגברים, אבל בעבר הרחוק, כשהמעמד נקבע על פי הכוח הפיזי, רגלינו הודרו מהמון עמדות. לפעמים, אנחנו אלה שבוחרות להדיר את רגלינו מקריירות תובעניות. איך תהיי גם אמא וגם מנתחת מוח או שפית במסעדת יוקרה? המדינה לא מאפשרת לך להיות הורה, ואת לוקחת סיכון כשאת משאירה תינוק במשפחתון. באוסטרליה, אתה יכול להביא את התינוק לגן רק פעמיים בשבוע, ובשנה הראשונה שלך כהורה מצפים ממך לעבוד רק יומיים בשבוע, כשהוא בגן.
"את המיזוגיניה חוויתי גם לפני שהייתי אמא. עד שיאיר לקח אותי חוויתי דברים מאוד קשים מגברים. בבית הספר למשחק הייתה שנאת נשים, הרגשתי שאני מיעוט נרדף, אמרו לי 'קחי את העטינים שלך וצאי מהקפטריה', מורה אמר לי, 'למה את לא מאופרת? אי־אפשר להסתכל עלייך'. בערב המונולוגים הראשון שלי עשיתי דמות קומית מ'ברנשים וחתיכות' וקיבלתי מלגה. גדול! ואז ניגש לי הרכז של השכבה ואמר לי, 'זכית, מה לעשות, זה מונולוג שכתוב טוב, אי־אפשר להרוס אותו, אבל הבגד שאיתו עלית לבמה... את באמת חושבת שעם המשקל שלך את יכולה לעלות לבמה עם גרבונים וביריות? את באמת חושבת שנעים להסתכל עלייך?' והיו עוד ועוד, כהנה וכהנה".
תני לי לנחש, לא היית שמנה.
"נראיתי בדיוק כמו היום. אחרי שנתיים של ערב־ערב ב'דומינו' ובמועדוני סטנד־אפ - בבוקר מילצרתי, בצהריים כתבתי ובלילה עליתי לארבע דקות ניסיון, בחינם - עשיתי אודישן לצוות בידור באילת. לא התקבלתי. זה ברגיל אצלי. לא התקבלתי ללהקה צבאית או לתיאטרון צה"ל, הייתי צפ"טית בקריה, למדתי במכינה של ניסן נתיב ולא התקבלתי ללימודים, לאן שהלכתי לא התקבלתי, אבל באודישן לאילת אמרו לי שאני יכולה לעבוד במועדון הילד, ושרק אם ארזה שישה קילו אתקבל לצוות הבידור. אין לתאר את כמות הבזיונות שחטפתי גם מהאנשים שניהלו אותי. מבית הספר למשחק זרקו אותי בסוף השנה השנייה בתוספת ההמלצה, 'כדאי לך לשקול פרישה מהתחום מפני שבגיל 40 את עלולה להתעורר ולשאול את עצמך מה עשית בחיים שלך חוץ מהצגת ילדים וחצי פרסומת'. שישה אנשים ישבו מול השולחן ואמרו שהם ממליצים לי לעזוב את המקצוע, כלומר להתאבד. תגידו, חשבתם על מה שאתם מוציאים מהפה? אמרו לי, 'אין לך נוכחות על במה, אין לך יציבה על במה, אין לך קול לבמה, עזבי, את בחורה אינטליגנטית, תתאפסי על עצמך'".
איך לא נשברת?
"נשברתי. המון. אבל המשכתי כי האמנתי בעצמי. ידעתי שאני טובה. בגיל 17, כתלמידת י"ב, עליתי לבמה של הקאמל קומדי קלאב וקיבלו אותי בקטע של 'כוכבת נולדה'. לאורך השנים קיבלתי גם תגובות חיוביות שהעידו שיש בי משהו, שאני לא סתם מדמיינת. אבל בתי הספר למשחק הם תחום פרוץ ומסוכן. שלוש שנים של כתישה קשה. אנשים במשברי אמצע החיים חובטים בתלמידים ורומסים אותם ומנצלים אותם. פולי, בתי, לומדת בחוג דרמה ולא ארשה לה להירשם לסטודיו של שלוש שנות לימוד. אם היא תרצה ללמוד משחק נחפש לה מסגרת אחרת".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; שיער: מאור קידושים; איפור: ערן פאל; סטיילינג: סיון חימי; בגדים: Oma; נעליים: איוצקה
