כשמסתכלים היום על רשימת הקומיקאים שהרכיבו את הדור הראשון והשני של תוכנית המערכונים "דומינו", היא נראית כאילו מישהו קיבץ את השמנת של האנשים הכי מצחיקים במדינה. אבל לפני 25 שנה, כשהתוכנית רק עלתה לראשונה בטלוויזיה החינוכית, הם היו אנשים אנונימיים כמעט לחלוטין שעלו עם הופעת מערכוני נונסנס, במסגרת קבוצה שנקראה "דומינו גרוס" והופיעה על במת צוותא 2 בתל אביב. התוכנית עלתה בתור ההמשך הטבעי ל"פלטפוס", ונשארה שם למשך ארבע עונות (שמנו 66 פרקים) - שתי עונות לכל דור.
4 צפייה בגלריה
ברנשים אנונימיים לחלוטין. אסי כהן, גורי אלפי ואדיר מילר מתוך "דומינו"
(צילום מסך: החינוכית)
כל אחד משחקני "דומינו גרוס" המשיך הלאה לפרויקטים אחרים, בעוד חלקם לקחו איתם כמה מהדמויות שנולדו על הבמה של צוותא או באולפנים של החינוכית, והפכו לחלק מתעודת הזהות שלהם. אסי כהן וגורי אלפי, לדוגמה, יצאו משם עם דוד ותקווה ועם קוקו וסטיב, כשעברו ל"רק בישראל", ענת מגן-שבו לקחה משם את אילנית וליליאן ל"אחד העם 1" וכמוה גם אילן פלד -שהמציא ב"דומינו" את מירי פסקל האלמותית. שלומי קוריאט המשיך להופיע במסגרת שלישיית פרוזק עם יובל סמו ואופיר לובל, והעניק עוד קצת חיים לדמות המשורר מוריס אפללו; רועי בר נתן ברא שם את מאשה ואת פריצי ויובל סמו זרע שם את הזרעים של אבי פרטוש מ"הפרלמנט".
מכיוון ש"דומינו" החליפה את "פלטפוס" הנונסנסית, הקהל של החינוכית ידע פחות או יותר למה לצפות. הקאסט הורכב מקומיקאים שהתקבצו אל "דומינו גרוס", מועדון הסטנדאפ של המפיק עמירם גרוס, ומדי תוכנית סיפקה חומר חדש, מופרע ושונה. קובי חביה, שביים את ארבע העונות, הגיע אליה כבמאי צעיר עם ניסיון רק כבמאי פינות כמו "נווה חמציצים" ב"פלטפוס", זו הקבועה של אבי גרייניק ועידן אלתרמן. "זאת הייתה תוכנית האולפן הראשונה שעשיתי", הוא משחזר כעת בשיחה עם ynet. "וגם הם לא היו כאלה קליברים, אז התגלחנו אחד על השני. זו הייתה תוכנית מאוד בוסרית, אנשים שהגיעו לא ניסו את הדברים קודם, והמקום שלי היה לתת להם את המקום לנסות וגם להיכשל.
"עכשיו את רואה את כל האנשים האלה בטופ של הטופ בטלוויזיה, אבל זאת הייתה הבראשית שלהם. כולם היו די אנונימיים כשהם הגיעו, הם הופיעו קצת על במה, בעיקר בצוותא, שם הם התעצבו בתור קומיקאים, ומה שהיה מגניב בזה היה שאפשר לנסות ולבדוק גבולות ולעצב את עצמך. זה היה מחתרתי כזה, לא היה יותר מדי פיקוח על התוכן, כי היינו סוג של אוטונומיה בתוך החינוכית, השתמשנו בפסיליטיז שלהם, אבל הגענו כגוף חיצוני מאוד עצמאי. אני זוכר שהיה קטע עם מישהו שהיה אחראי על העברית שאמר 'לא אומרים 'פופקורן', אומרים פצפוצי תירס', אבל אי-אפשר היה להחיל עליהם את המגבלות האלה".
השיטה של "דומינו" עבדה כדלקמן: הקאסט היה היוצר הבלעדי שכותב את החומרים ומבצע אותם. לפני כל תוכנית התכנסו השחקנים וכל אחד הביא את המערכונים שהוא מעוניין להעלות בתוכנית הבאה, והשאר חיוו את דעתם. "היה כבוד אחד לשני", משחזר חביה, "ומי שהיה פעיל שם בעיקר היה עמירם גרוס, ששלט בזה ביד רמה ולא חסך את דעתו מאיש". את החומרים שנבחרו העלתה החבורה על הבמה של צוותא 2 מול קהל, ושם הם בדקו מה עובד ומה צריך לשפר.
"לפעמים היו הפתעות, לטובה ולרעה, הקהל נקרע מצחוק דווקא במה שנתפס כחומר חלש ולהפך", הוא נזכר, "אז היה פידבק מאוד מיידי לדבר הזה, כמו סטנדאפ, שזה היה מעולה". מה שעבר את המשוכה הזאת המשיך הלאה, לצילומים עצמם, באולפני החינוכית ומול קהל חי. אחר כך הגיע הסינון האחרון - העריכה. "בגלל שזה היה כל כך ניסיוני לעריכה היה תפקיד מאוד משמעותי, לזקק את מה שעובד טוב ולהוריד את הדברים ההזויים שפחות עבדו, אז בעצם היו כמה שלבי עריכת תוכן. אפשר להגיד שלפחות שליש מהחומרים שעלו בצוותא לא שרדו אל התוכנית הסופית, וזה אחד הדברים שלקחתי משם בתור במאי, לייצר סוג של מגרש משחקים שאפשר להתפרע בו, לא לפחד".
מגרש המשחקים של "דומינו" בהחלט הוכיח את עצמו, וכשלושה עשורים אחרי שעלה, ניכר שהוא השאיר טביעת רגל משמעותית בדברי הימים של ההומור הישראלי בכלל והנונסנס בפרט ועדיין מתחזק מועדון מעריצים נאמן למדי. ומה זוכרים הדומינוס עצמם מהמגרש הזה? הנה כמה מהדמויות האהובות על השחקנים והיוצרים.
גורי אלפי: המאמן שהצחיק את אסי כהן
"הדמות שהכי אהבתי לגלם הייתה הדמות של מאמן הנבחרת. אני זוכר שבאחד המערכונים איתו שתיתי ביצה חיה, ועד הרגע של הצילום לא היה ברור בעצם מה אני הולך לעשות, כי חלק גדול מהכיף היה להצחיק את אסי. אחרי כמה שנים שחזרנו את אותו הקטע ב'שידורי המהפכה' והפעם אסי היה המאמן ואני מודי בר-און, ואז זה כבר היה ברור שזה התור שלו לקחת חלק בגועל נפש וכמובן שלא התאפקתי ודי בבירור רואים אותי שם צוחק".
שלומי קוריאט: המשורר המטומטם והרציני בו-זמנית
"אחת הדמויות האהובות עליי היא מוריס אפללו, פואט השכונות המהולל. מה שאהבתי בו הייתה היכולת של הדמות לקחת נושא כמו קריאת שירה - ולהוביל אותו לתהומות טמטום, והכול ברצינות יתר ובארשת כאילו מכובדת, ובאותה מידה גם להגיד דברים רציניים עם חצי קריצה. אגב, עד לפני כמה שנים הוא עוד היה חלק מהמופע של פרוזק".
יובל סמו: האבטיפוס של אבי פרטוש מ"הפרלמנט"
"אם אני זוכר נכון, ב'דומינו גרוס' נוצר האבטיפוס של אבי פרטוש מ'הפרלמנט', שעבר אחר כך למערכונים של פרוזק. אני אוהב את הדמות הזאת כי אין לה מחסום בפה, ושם אני יכול להגיד כל מה שבא לי בלי לחשוב פעמיים. אולי אם הייתי צריך לתת לאלטר-אגו שלי לדבר, ככה הוא היה נשמע".
טלי אורן: גברת "מה אתה אומר?"
"אם אני צריכה לבחור דמות אחת - אז יש לי שתיים. הראשונה היא אחות בבית ספר שקראו לה כוכי, והיא הייתה אומרת רק משפט אחד - 'מה אתה אומר?'. זה היה מצחיק והיה לי נורא כיף לשחק אותה, עם פאה ארוכה, סיגריה ביד והמשפט הזה. אני זוכרת פרק שלם - גורי, ששיחק את אחד השרתים בבית ספר קינמון - רונן ואלדד - ואני בתור כוכי, היינו נעולים במקלט. זאת הייתה הפעם היחידה שכוכי אמרה משהו מעבר ל'מה אתה אומר', אבל גם שם היא אמרה את זה לא מעט. זה היה סיקוונס של רגעים מצחיקים שבכל אחד מהם יש 'מה אתה אומר' אחד לפחות. אנשים זוכרים לי את זה עד היום, באים אליי עם הסיגריה ביד. גם אני אימצתי לעצמי את הפרצוף הזה, שכשאני לא מרוצה יוצאת לי הכוכי הזאת.
"חוץ ממנה הייתה גם הגננת שולה, בגן שולה, שמתעללת בילדים. היא הייתה גננת מאוד מוגזמת, מתולתלת עם משקפיים, כל הזמן מחייכת ותוך כדי כאילו לא שמה לב ודופקת תוף מרים בראש של אחד הילדים או רומסת ילד אחר, וכאילו כולם נהנים וצוחקים אבל הילדים אומללים. אני זוכרת שהקהל היה צוחק נורא וגם אנחנו היינו צריכים להחזיק את עצמנו".
רועי בר נתן: עלייתן של מאשה ופריצי
"'דומינו גרוס' קידש את האידיוטיות והוביל אותנו לשתי עונות של 'דומינו', שעיצבו אותנו יפה. ב'דומינו' צצו דמויות שיצאו מהחשמל של עצמי. אני חושב שמאשה ופריצי סחבו אותי יפה שנים קדימה. מאשה הייתה בליל של כל נוירוזה שהתחוללה בתוכי בשנים האלה, השפעה ברורה של מורות לכימיה, של סבתא שלי פלוס וייב התפרצויות שאהבתי אצל ספי ריבלין.
"ב'דומינו' הייתי פוצח עם מאשה במונולוגים על מה שקרה לי, וזה הוביל לקפיצה החוצה של קאץ' פרייז ('לא מאמינים מה שקרה לי', 'אני נפגעתי', 'ישר שתי שטוזות'). אני זוכר שהתעקשתי לא להיות מאופר, הופעתי רק עם חלוק ופאה, סטייטמנט שאומר 'זה רק סימון, זה לא באמת'.
4 צפייה בגלריה
"התעקשתי לא להיות מאופר, הופעתי רק עם חלוק ופאה, סטייטמנט שאומר זה רק סימון, זה לא באמת'". מתוך "דומינו"
(צילום מסך)
"מונולוג שאהבתי הוא 'מאשה מצטרפת למוסד', שאותו כתב אסי כהן. אני זוכר שבסיום העונה הראשונה כל הקאסט של 'דומינו' גילם בבושקות, ושרנו את השיר של מאשה 'אני רוסייה' וגם שם היה איזה פיק שנצור בליבי".
אופיר לובל: חגי "עם כ"
"אני לא הייתי חזק בדמויות. בעיקר ידעתי לעשות קול של דמות אחת צרודה והרבה פרצופים. כשיש לידך כישרונות כמו יובל סמו ושלומי קוריאט, זה לא פשוט להיות מצחיק. הדמות היחידה שלי הייתה חגי המפורסם. מהמשפט 'חגי זה עם כ'' והשיר שלו 'חתולה, פסט פסט, חתולה' היה יצירת אומנות ברמה של 'רפסודיה בוהמית' פחות או יותר. אהבתי את העובדה שהיא הייתה תמימה. חסרת מודעות מאוד זקוקה לאהבה וביטוי עצמי. והיה לה ממד רגשי עמוק ואותנטי ששיקף את הילד שהייתי, שרצה רק להביע את עצמו דרך מוזיקה והומור".
