המטרה: להבין את המקור לשנאה היוקדת של שר התקשורת. האמצעי: להפסיק לחפש תירוצים
"לכו לעזאזל", זה מה שהיה לשר התקשורת, ד"ר שלמה קרעי, להגיד לטייסי חיל האוויר שלנו לכבוד פורים. "לכו לעזאזל", שתי מילים כל כך מלאות בשנאה טהורה ומטורפת שבהתחלה לא האמנתי שזה מה שהעיניים שלי קוראות. כשקראתי את הטקסט הזה שלו, בדיוק עמדתי בתור מאוד ארוך בקופה של חנות צעצועים גדולה בקניון. המתבגרת שלי נזכרה רק בשמונה וחצי בערב שמחר יש לה איזה אירוע לפורים ושאין לנו בבית אפילו חצי שרביט. "תביאי משהו, מימי", היא סימסה לי, "אני בישיבה של הצופים". אז יצאתי לקניון והעמסתי על העגלה שלי חמש קופסאות של איפור ולא פחות משלוש קשתות עם אוזניים של מיקי מאוס, נמר וג'ירפה, שלפחות היא תשמח בפורים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בכלל לא חשבתי שאצליח להרגיש השנה אפילו קצת מהאווירה של החג האהוב עליי, מצב הרוח שלי כה שפוף ועצוב בגלל כל מה שקורה במדינה. אבל אז הרמקולים של הקניון התחילו לנגן את "שושנת יעקב" והלב שלי התמלא במתיקות מהסוג המכאיב. שושנת יעקב תמיד מזכיר לי את העדלאידע הגדולה בחיפה שהייתי הולכת אליה כשהייתי ילדה. איך עמדתי שם מחופשת לפרפר, עם כנפי טול שקופות ורקומות בפרחים שאמא שלי הכינה במיוחד בשבילי. היום אמא שלי כבר בת 88, ואני כל כך מתגעגעת להיות הילדה הקטנה שמחזיקה לה את היד כשהמשאית עם הבובות המפחידות של המן ובניו עוברת, וגם לרעש של מכונת התפירה שלה שבקע מהמטבח בלילות. הצליל הזה של הזינגר הישנה שלא מפסיקה לעבוד לרגע בשבילנו, מסמל בשבילי עד עכשיו את הצליל של האהבה האימהית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ולרגע אחד, הכל היה נורמלי. סתם יום של חג במדינה רגילה, עם ירח מלא שכבר מתחיל לטפס בשמיים המכחילים, ותור שמלא בנערות מצחקקות לבושות בחזייה ובמיני בגודל של מטלית לניקוי משקפיים. בדיוק אז, טיפס לאייפון הציוץ המבחיל של שלמה קרעי, וקרע לי במכה אחת את האשליה שאני עדיין חיה במדינה אנושית. "לכו לעזאזל", זה מה ששר בממשלה בחר לאחל ללוחמי צוות אוויר, שיוצאים לגיחות מסוכנות במדינות אויב בשעות שבהן הוא מכורבל בבטחה בפוך שלו. לא "חג שמח" או "שתרבו בשמחה, אתם וכל בני ישראל", או כל ברכה קלאסית אחרת עם ציור עליז של מסכה מלמעלה. איחולי מוות ואבדון וכליה, זה מה שנראה לפוליטיקאי בכיר במדינה שלנו כדבר הגיוני לכתוב למישהו. זה כל כך תמוה בעיניי שלרגע אחד אני לא מאמינה לעצמי. אולי זה קטע דתי, אני חושבת, אולי אני חילונית סתומה שלא מבינה מה זה "לעזאזל" מבחינת בן אדם חובש כיפה. אז אני כותבת "עזאזל" בגוגל ומגלה שעזאזל הוא גם שד ויצור דמוני, וגם הצוק הכי גבוה ותלול שממנו משליכים אל מותם הוודאי את השעירים, הקורבנות שמקריבים לאלוהים.
*
כן, זה באמת קרה. הדוקטור להנדסת תעשייה וניהול, איש משכיל שאמור לייצג את כל אזרחי המדינה כי על זה בדיוק הוא מקבל משכורת, צייץ עכשיו טקסט שבו הוא מציע להשליך טייסים, לוחמים בצבא שלנו, מהצוק הכי גבוה אל מותם. וגם אחרי שאני מבינה את זה, אני ממשיכה לחפש לו תירוצים. כבר חודשיים שאני מכריחה את האוזניים שלי כמעט בכוח לשמוע גם דעות מצד ימין. לא להיכנע לכעס, לתחושה שבצד השני יש אנשים משבט זר ששונא אותי, אנשים שמריצים פה במהירות דיקטטורה רק כדי שיוכלו לשמוח לאידי ולהעניש אותי. זה בעיניי מעשה אקטיביסטי יותר מההליכה שלי להפגנות - להתעקש על הידברות, להבין מאנשי הימין בדיוק למה הם כל כך כועסים על בג"ץ, שחס וחלילה לא יקרה הגרוע מכל ותפרוץ פה מלחמת אחים.
ובשנייה אחת מגיע שלמה קרעי הזה וכותב טקסט ארוך, שבו הוא משווה את הטייסים לאסתר שבגדה בהתחלה בבני עמה ונמלכה בדעתה רק אחרי שמרדכי איים עליה שזכר בית אביה ימחק, ומקנח בזה שאנחנו בממשלה הגענו ל"מלכות". כן, מתברר ששלמה קרעי סבור שהוא וכל ממשלת הימין הפכו למלכים מהרגע שזכו בבחירות. הם כבר לא נבחרי ציבור ומשרתי כל הציבור כולו, הם מלכים עם כתר וכס קטיפה וזכויות בלתי מוגבלות למחוק חוקי יסוד כמו הזכות שלי לשוויון או לחופש ביטוי.
ומה שהיה הכי מוזר זה ששנייה לפני שהוא עלה לטוויטר ופלט את הרעל הגבישי הזה, הוא עוד הספיק להעלות ציוץ אחר, תמים. הוא נראה שם עם אשתו וארבעת ילדיו המחופשים לכבוד פורים. אחת הילדות שלו לבשה תחפושת פיה, לידה עמדה אחותה הקטנה עם חצאית טוטו בכל גוני הקשת. הבן היה מחופש לנסיך ערבי עם כאפייה מוזהבת, והייתה גם הבת הגדולה, מתבגרת יפה וכהת שיער, שנופפה בחרב לבנה מפלסטיק וחייכה למצלמה. "מי שקבע הבוקר ועדת שרים לענייני חקיקה בשעה עשר", כתב קרעי, "שכח כנראה שהיום הוא חג גדול לילדים. אני העדפתי להיות עם ועדת הילדים לענייני תחפושות".
חיבבתי את קרעי כשקראתי את הציוץ הזה. איך אפשר לא לחבב אבא שמבריז מהעבודה שלו רק כדי להישאר בבית ולראות את הילדים מתאפרים ומתרגשים? חשבתי שאני לא צריכה לשנוא אותו רק כי הוא מנהיג ימני שמעביר רפורמה שאני לא מסכימה איתה. הוא אבא, ואני אמא, וכולנו ישראלים שמקטרים שהם שוב קיבלו במשחק את הגמד הכי גרוע, זה ששם חצי ערגלית יבשה בחבילה שהוא שולח. אולי בגלל זה, נתקפתי בכזאת בחילה כשרגע אחרי הציוץ החביב הוא העלה את ה"לכו לעזאזל" המחריד הזה. איך הוא לא עצר וחשב על הילדים והנכדים של הטייסים האלו? הרי גם הם מין הסתם העבירו את הבוקר בלנופף חרבות פלסטיק מול המצלמה של אמא, בדיוק כמו הילדים שלו.
*
בזמן האחרון, פוליטיקאים בממשלה שלנו מרשים לעצמם להגיד דברים כל כך בלתי נתפסים שאני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל להזדעזע. הייתי אומרת שאלו פוליטיקאים משני צידי המפה, אבל האמת היא שגיגלתי וחיפשתי אמירות מהתקופה האחרונה שנאמרו על ידי מנהיגים של השמאל־מרכז, ומה אני אגיד לכם, זה לא סימטרי בכלל. נכון, אהוד ברק אמר שהדברים שמתרחשים בכנסת "עלולים להניע את המתנגדים למעשים אלימים". ויאיר לפיד כאילו יצא צבוע כשעמית סגל שאל אותו, "למה בהתנתקות קראת להעיף מפגינים מהכביש והיום לא?" וענה: "היום זה אנשים אחרים". כל אלו דברים שבהחלט הצליחו להרגיז את החברים מצביעי הימין שלי, אבל עם כל האהבה שיש לי לחברים שלי, האם אפשר להשוות את האמירות האלו לדברים שבוקעים לאחרונה מהפה של מנהיגי הימין?
הנה כמה דוגמאות, ככה, בקלות. דודי אמסלם שטוען, וזה ציטוט מדויק: "השמאל הם האנשים הכי בריונים, הכי אלימים, והכי שקרנים במדינת ישראל". ראש הממשלה בנימין נתניהו שקרא, "רוצה לתת לכם אגרוף להלום בהם". אני יושבת מול המסך שלי ומרגע לרגע מרגישה שאני לא יכולה להאמין שזה אכן נאמר. אני רוצה לכבד את חברי הממשלה החדשה, רוצה להקשיב להם מסבירים למה הרפורמה הזו היא בכלל חגיגה לדמוקרטיה, אבל איך אני יכולה כשהם איבדו כל רסן על מה שיוצא להם מהפה? שהם מדברים אך ורק לצד אחד של העם, וגם אליו הם מקפידים לדבר בשפה משלהבת, מסיתה?
לרגע אחד הכל היה נורמלי. סתם יום של חג במדינה רגילה, עם ירח מלא שכבר מתחיל לטפס בשמיים המכחילים, ותור שמלא בנערות מצחקקות מחופשות. בדיוק אז טיפס לאייפון הציוץ המבחיל של שלמה קרעי, וקרע לי במכה אחת את האשליה שאני עדיין חיה במדינה אנושית
ואני מבינה, יש פחד משני הצדדים. אימה טהורה מאיך שמתנהגים האנשים בצד השני. "כשאני רואה טייס שמסרב לבוא לטיסת אימון כאקט מחאה", אמר לי חבר מהימין, "אני מרגיש בדיוק את אותו הפחד שאת מרגישה כשאת שומעת את שמחה רוטמן מאיים שעד אפריל הוא יריץ רפורמה, שבעצם תהפוך את המדינה לדיקטטורה מבחינתך. אני מרגיש שהאנשים האלו מאיימים בהפיכה ובלקיחת השלטון לידיים שלהם, ועוד שנייה אני לא חופשי במדינה שלי".
ואת זה אני מבינה, ובא לי לחבק אותו כשאני רואה כמה הוא מפחד, כמוני, מהכאוס. אבל יש גם עובדות. והעובדה היא שמילואים לא סדירים הם עדיין בכל זאת אקט התנדבותי, משהו שגבר מעל גיל מסוים לוקח על עצמו כי אכפת לו.
אז לא, אני פשוט לא יכולה לקבל שהמנצחים הגדולים של הבחירות האלו - אנשים שכל הכוח בידיים שלהם - ייכנסו לאולפן או לטוויטר ויקראו למתנדבי המילואים שלנו ללכת לעזאזל, או יגדירו אותם כמוגלה, או כנפולת, או כאנשים הכי בריונים ואלימים במדינה שלנו. האצבעות שלהם אמורות לרעוד, הלב שלהם אמור לדפוק, הם אמורים לחשוב, "אני לא יכול להבעיר אש נגד אלו שהקריבו שנים ארוכות ושילמו מחירים שאף אחד לא שילם. זה פשוט לא הגון מצידי".
*
ברגע שקרעי קרע את המסכה מעל זה שיש פה ארץ נורמלית, הרגשתי כמו חיה ניצודה. הרגשתי שלא רק את הטייסים שלנו הוא שולח לעזאזל, אלא גם אותי, ואת הבת שלי, ואת ההורים שלי. אם על הטייסים - באמת טובי בנינו - המנהיגים מרשים לעצמם לומר שהם מיותרים, שהם נפולת ואזרחים בלאי, מה זה אומר על הסיכוי שלי, שלא תרמה ככה למדינה, לא לשמוע מהם שאני מיותרת, ולכי כבר לעזאזל, נסתדר בלעדייך?
אני הולכת עם שקית האיפור לחדר של הבת המתבגרת שלי. "תעירי אותי בשש בבוקר", היא אומרת, "למה? מחר חופש", אני שואלת, והיא מסבירה לי שבגלל הקורונה, לא היה בשנים האחרונות בשבט שלה בצופים פורימון מושקע כמו שצריך, אז כל המדריכים החליטו שהשנה הם ייתנו שלושה ימי עבודה קשוחים וייתנו כל מה שיש להם כדי לתת לילדים חוויה של "פורים אמיתי". וזה מעלה לי דמעות, כי זה מה שהבת שלי, שהיא בימים כתיקונם בהחלט סוג של אנרכיסטית פרועה, הולכת לעשות עם שלושת ימי החופש שלה. היא לא תלך לים ולא למסיבה, היא תעבוד כדי שלילדים הקטנים שנמצאים באחריות שלה תהיה חוויה מתקנת.
ואני נזכרת בשיחה שניהלתי עם חברה שלי, חרדית מאזור מודיעין, ואיך היא סיפרה לי שהבן שלה, בן 17, גם לא ממש חוגג השנה את פורים, הוא מסתובב ואוסף תרומות מאנשים ברחוב כדי שחתנים עניים שאין להם יוכלו לקבל חתונה יפה. זה מה שבני הנוער שלנו עושים בחג הזה, שלמה קרעי, הם חושבים על אחרים, הם קמים בשש בבוקר או עומדים בצומת עם קופה למרות שזה מביך אותם. הם עושים את זה כי יש להם אחריות על אנשים אחרים שאולי זקוקים להם. תחשוב על זה בפעם הבאה שאתה מלמד אותם שההורים שלהם, או האחים שלהם, יכולים ללכת לעזאזל.
1 / כמעט כל השבוע היה פורים. לא התחפשתי, אבל אוהב לראות את הנכדים עפים על תחפושות, מצבי הנינג'ה ועד בלש. זה עולמם המגניב.
ובעולמי? חשבתי לא לכתוב טור השבוע. חשתי שדיברתי המון, הרבה מעבר ליכולות האמיתיות שלי. וגם שדיברו בשמי ושדיברו עליי. ועדיין, התיישבתי ביום שלישי לכתוב כהרגלי, נאמן למסורת, והמילים החלו לעוף לי ולהתבלבל לי מול העיניים, כי אני יודע שזה לא הזמן לכתוב על שינויי מזג האוויר, שנהיה אגב שרבי השבוע. אולי אקח את החופש מהכתיבה בשבוע הבא, כשאני יוצא לחופשה קצרה.
אז הנה אני מעלה כמה מהרגשות שהציפו אותי בעשרת הימים הלא־פשוטים האלה.
ובהתחלה מחשבה. כל הזמן אני חושב בליבי שהמילה הפגנה יכולה להתפרש בשתי צורות. גם כ"מפגין חיבה ואהבה וטוב לב וסימפטיה", וגם "מפגין באמונה את מורת רוחו מהמצב כפי שהוא עכשיו". שניהם פירושים נפלאים בשפה העברית.
ואשר לי. אישית, אתה לא יודע מה תפקידך כזמר? שאלתי את עצמי השבוע. הרי המון זמרים עיצבו את עולמך.
טוב, פה אני יותר מהוסס. אני תפקידי, כך כתבתי פעם, לנגב את הדמעות. ועל הבמה לשיר הכי טוב וכן את השירים שכתבתי בדם ליבי, ושחשבתי שהם אומרים אותי הכי מדויק. אז כן, כשהאנשים ששומעים את שיריי רצו לשמוע גם את דבריי יכולתי להבין אותם, אבל הבנתי פחות את הדרישה לקבוע מתי ומה להגיד ואיך להגיד.
האם בכלל תפקידם של הזמרים לדבר, או בסך הכל לשיר שירי מחאה או שירי שפיות בשעה שהאושר בא בזעם? מעולם לא הייתה לי תשובה ברורה לזה. אני תמיד הגנבתי ת'מחאות והקיטורים שלי בין השורות על אהבה
2 / הנה עוד שאלה: האם בכלל תפקידם של הזמרים לדבר, או בסך הכל לשיר שירי מחאה או שירי שפיות בשעה שהאושר בא בזעם (שורה מתוך “ירח” שנכתבה על ימי ההפגנות הגדולות במלחמת לבנון)?
מעולם לא הייתה לי תשובה ברורה לזה. אני תמיד הגנבתי ת'מחאות והקיטורים וההערות שלי בין השורות על אהבה אפילו. (מ”כל הערב דיברנו מילים חדות כסכין”, “פוליטיקאים וגנבים בשעות בין הערביים”, “שחיתות בצהריים בקיץ”, “זו לא אותה המדינה, זה לא אותו החדר” ועד “אם לא נאט לא נביט לא נגיע”... ועוד ועוד).
אבל אני תמיד חושב שבכל מקרה כך או אחרת תהיה אתה משמע אתה והיכולות המוגבלות שלך. מישהו כתב עליי (בהגנה) הוא לא גרוסמן ביכולת הדיבור שלו. נכון. אני אפילו לא רבע גרוסמן. מה לעשות? היו כל מיני ילדים שונים בכיתה לפי “ספר הדקדוק הפנימי”.
3 / לפני זמן כתב לי פרופסור מכובד וחכם (שאני מכיר מנעוריי) בתובענות אופיינית לימים טרופים אלה (אבל בדם ליבו) שאני אדבר לפחות בשם אבי, אמי ואחותי המתה, כי מה הם היו אומרים על המצב?
"לא יודע מה הם היו אומרים", עניתי לו בעצבים על התובענות. "ולצערי", הוספתי, "אין לי יכולת לתקשר איתם". אבל ביני לביני אני מניח שאולי היו אומרים שהמצב דפוק, שככל שעולים באסקלציה בסוף נצטרך לרדת ממנה ולדבר. כי מה שאני בטוח בו זה שאחותי ואבי היו שני דברנים ומחפשי שלום כרוניים.
או למשל "מה זה אחים?" כתבה לי מישהי (דווקא חכמה) בסרקזם (על השיר שהוצאנו עמדי ואני). "אלה בכלל לא אחים שלי", הוסיפה. ואז הבנתי שהיא לא הבינה אולי את כוונת השיר לדבר על מנגנון אוטומטי חיובי שהיה לנו פעם וגם שמר עלינו. טקסים כאלה. כמו נניח תביאו גיטרות, נוסעים לאילת עם טייפ קסטות עם שירי זוהר ארגוב ואריק איינשטיין. מין מסע בין הזיכרונות של בני דורי, מהגולשים בים בתל־אביב ועד התרמילאים בני דורכם, אמרתי, או חשבתי לפחות. מסע שלטעמי שמר עלינו ועיצב לנו יחד שפה מסוימת. קלישאות? אולי. אני מקווה שזו כבר לא סחורה ישנה. האם שיכנעתי אותה? לא בטוח. היא הייתה נסערת כמו רבים בעת הזו.
4 / מלא אנשים שאני מכיר, מכל הצדדים אגב, הולכים עם כאב בטן כזה על הבוקר וזה לא בגלל הקורונה שמלאו שלוש לעלייתה ארצה השבוע. זה מה שנקרא "אני דואג ומפחד ממה שקורה פה", כמו שאמר טייס (כן) בן משפחתי, אחד רגוע בדרך כלל.
"אתה יודע מה זה עונש של 2,000 שנות גלות?" אמר אחר.
אנשים עם משפחות שחוששים מהלא־ידוע, או הידוע כבר ומאובדן המדינה הדמוקרטית שהכרנו. כל אחד חי בדרך כלל דרך עצמו ומצפונו. אני לפחות משתדל. ומאמין שבסוף, כמו בשיר ששמעתי בהופעה של זמר ישן בשם פיט סיגר האמריקאי כשהייתי נער בן עשר, "ווי שאל אובר קאם". אנחנו נתגבר.
5 / "איך זה לעמוד בעין הסערה?" שאל אותי הבן שלי בדאגה. "לא הכי נעים", אמרתי בכנות. כי אני לא הרוס על החשיפה הזאת. אני חושב שאפילו רזיתי מזה.
הנה שאלת מנו גבע שמציקה לי: האם צריך לעשות משאל זמרים מה כל אחד חושב?
והתשובה היא שאחד מכללי הדמוקרטיה הוא חירות המחשבה והדיבור, ושכל אחד יכול להחליט מתי ואם בא לו להגיד משהו, ולא להיות מוכתב דעה.
6 / אחד הדברים הנפלאים במדינה הזאת הוא שיש עדיין מדינה. בחיי. בשבט החורש שהיה שבט הצופים שלי ראיתי לפני שבוע כשחלפתי מולו בירקון פעילות מרגשת של צעירים שבנו גשרים מסנדות (אולי בגלל פורים) ומיד התחשק לי להצטרף. רק מי יקבל נוער בגילי לצופים?
אני בכלל מתעקש עדיין להתבונן בעיני המדינה, גם עכשיו, בשעה שכולם רבים עם כולם. כי כלום לא מובן מאליו בעיניי. גם לא המדינה הזאת. אבל עדיין אנחנו עומדים ביום ראשון אחרי ההפגנות בקופת חולים, בבתי המרקחת, בתור לעוגות בבוקר. 120 אלף נסעו לשמורות הטבע ובערב חלק הפגינו. הכל מתערבב בקצת שמח קצת עצוב. והכי מרגש זה שבתי הספר מלאים בילדים שלנו. ושאחד מרגעי הדמוקרטיה הכי גדולים זה שמתחשבים בהם. למשל שאם יש ילד אחד שסובל מאלרגיה לבוטנים ההורים מקבלים הודעה: "אל תכינו לילדיכם סנדוויצ'ים עם בוטנים". זו אמנם יותר סולידריות, אבל בשם הדמוקרטיה. אחים קטנים בדרך להיות אחים גדולים. אז תנו לילדים לגדול בשקט.
7 / הוריי נמנו בתחילת המדינה על קבוצה ציונית שנקראה "במאבק". רק שהם נאבקו אז נגד הבריטים ששלטו בארץ, ואילו אנחנו נאבקים עכשיו מאבק צודק וחשוב על עצמנו וזהותנו ועתיד ילדינו ועבר הורינו. קראתי שפרויד אמר שהאיברים הרגישים בגוף נפגעים ראשונים במאבקים כאלה. אז מהם האיברים הרגישים פה בארץ שכל אחד יעשה ת'חשבון לעצמו וישמור עליהם. וכאחד ששר אני מתפלל רק שלא איאלץ לשיר הלוך ושוב בקיץ הקרוב את “לב שבור לרסיסים”. בין מי שממהרים לקבוע חוקים חדשים ומי שמבקשים לעצור נזדקק לנחישות כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית שבסכנה.
ואשר לפרופסור שביקש שאדבר בשם הוריי ואחותי המתים. הוא כתב לי מרגש ומעודד לפני כמה ימים שוב, והפעם הרשו לי לצטט אותו במדויק: "תודה על המילים שאמרת, כתבת ושרת. ואם ייעלם החושך ויעלו האורות גם על הבמה בקיסריה, אני שוב אעמוד שם בקהל עם הילדה והנכדה שלי ואשיר איתך והפעם גם אומר להן 'אני אוהב את האיש הזה על הבמה'".
האמת, שבכיתי מהתרגשות ממה שכתב. ועל זה היו הוריי ואחותי אומרים לו בטוח: היי, הוא קצת רגיש, לא היית צריך לגעת לו (לי) במקום שמייצר דמעות. כי מי ינגב לו אותן?
הנדון: למה למרות תמיכתי ברפורמה (אבל בהסכמה), אני עדיין מלא הערכה למחאה נגדה
את הטור הזה אני מבקש להקדיש באהבה ובהערכה עמוקה לכם, המוני הישראלים שיוצאים כבר שבועות רבים להילחם על הערכים שחשובים לכם. אני אמנם לא מפגין איתכם, אבל אני מלא התפעלות משאר הרוח, וממה שאני בוחר לפרש כאהבה העזה שלכם למדינה, שעל צביונה אתם לא מוכנים לוותר. אתם ישראלים פטריוטים וישרי דרך, וחשוב לי שגם אחיי בימין יראו את הטוב שיש בכם, וינהלו את המחלוקת איתכם מתוך הערכה.
אינני מפגין עימכם משום שאני לא מתנגד לרפורמה. אני בעד רפורמה משפטית, אבל אני בעד רפורמה בהסכמה, בנוסח מתווה שיציע הנשיא. מה זה אומר, להיות בעד רפורמה בהסכמה? זה אומר שאם אין הסכמה אני מעדיף שלא תהיה רפורמה, כי בעיניי ההשלכות של רפורמה ללא הסכמה רחבה הן חמורות ומסוכנות בהרבה מהמשך המצב הקיים.
***
לאחיי בימין אני רוצה לומר: אל תפחדו להביט על המחאות הללו בעיניים טובות, ובעיקר אל תתפתו להשליך ממיעוט קיצוני בתוכן על מאות אלפי האזרחים המוחים ברחובות מדי שבוע וזועקים מדם ליבם. זה קל להיתפס לכמה דגלי פלסטין, אבל זו החמצה גדולה, כי עלינו לחבק את התופעה המדהימה של המחאה הזו: חזרתו של דגל ישראל לרחובות. כפטריוט ישראלי, אני נרגש מכך שמחנה המרכז־שמאל החליט לאמץ הפעם אל ליבו את דגל ישראל. זה צעד סימבולי חשוב בעיניי. קורה פה משהו משמעותי ומבורך. אז נכון, יש שם גם דגלי פלסטין, למי שמחפש, אבל הם נבלעים בים דגלי הכחול־לבן ששוטפים את הרחובות. כמי שהסתובב עם דגל ישראל באינספור צעדות מתיישבים בילדותו, ליבי הומה מהמחזה הזה של הדגלים בתל־אביב.
גם אני לא אוהב את גילויי הסרבנות, ולא מת על חסימות באיילון. אבל הם עדיין לא מכרסמים ביופי הרב שיש בעובדה שציבור ענק קם והחליט להילחם על ערכיו
כן, גם אני לא אוהב את גילויי הסרבנות, וגם אני לא מת על חסימות באיילון, וההשוואות ליחס שהיה למוחים נגד ההתנתקות הן במקומן. אלה טענות כבדות משקל שיש בהן הרבה צדק. אבל הן עדיין לא מכרסמות ביופי הרב שיש בעובדה שציבור ענק קם והחליט להילחם על ערכיו. החליט לא להתייאש, לא להתקפד בבית, לא להתמכר לנהי, לא לוותר על תחושת השייכות, אלא לצאת ולצעוק את מה שחשוב לו.
בעיניי זו לא מחאה פרסונלית. בשונה ממחאת בלפור, שאמנם הייתה נגד שחיתות אבל למעשה הייתה נגד נתניהו, המחאה הנוכחית היא מאבק על רעיונות. ציבור ישראלי גדול אמר לעצמו: אוקיי, הפסדנו בבחירות, אבל אם לצד השני חשוב חוק חמץ ואישור תרומות, ואם לקיש חשובה הספרייה הלאומית, ואם לרוטמן דחוף לעסוק בהטרלות על להט"בים ובתי מלון, בואו נחשוב רגע מה חשוב לנו. מהם הדברים שעליהם אנחנו רוצים להילחם? מהם השבת והחמץ שעבורם אנחנו נצא מהבית להילחם? ישראלים רבים הניחו לשאלה כן או לא ביבי, ויצאו לדבר על דמוקרטיה, על זכויות מיעוט, על מה שהם רואים כצדק.
***
אז כן, יש אחד שמסתובב שם עם שלט של "בוגדים", אבל תראו כמה שלטים אחרים יש, יפים ומצחיקים, שלטים שאנשים מכינים בבית, עם הילדים שלהם, ובאים יחד איתם ועם הוריהם כדי לעמוד בחוץ בשביל מה שחשוב להם. ותראו אילו מספרים. נכון, יש תמיכה תקשורתית ולפעמים אפשר להתווכח כמה באמת היו, אבל אי־אפשר שלא להתפעל מכך ששבוע אחר שבוע יוצאים עשרות אלפים, שוב ושוב, למחאות ענק, במספרים שרק הולכים וגדלים. ואי־אפשר גם שלא לשים לב שאלה בכלל לא הפוליטיקאים שמנהלים את האירוע הזה. הם במקרה הטוב מצטרפים לגל הזה. זו מחאה שמתחילה מלמטה. מהאנשים. ונכון שרבים מהמפגינים מבוססים וחלקם עשירים, אבל גם על זה אני בוחר להסתכל בעין טובה: יש משהו יפה בכך שהאנשים הללו, שבאופן אישי הם מסודרים, אנשים שיש להם כסף ואפשרויות, יוצאים מהבית עם שלט כי יש דברים במדינה שמדאיגים אותם, למרות שהם אישית באמת מסודרים.
והאנשים הללו שומעים שאומרים שהם אנרכיסטים וטרוריסטים ונמושות ושילכו לעזאזל, אבל הם ממשיכים לצאת מהבית, כי המדינה הזו, שאותה הם שירתו בצבא ובמילואים, המדינה הזו שהם חלק מהסיבה שכלכלתה משגשגת, חשובה להם מכדי לוותר. הם מסתכלים על מצב שבו בן גביר מנהל את מערכת החוק וחוששים; הם שומעים ביקורת על מכתבי סרבנות ותוהים האם מפלגות שמונהגות על ידי דרעי וגפני, שילדיהם לא עושים צבא, הן אלה יטיפו להם מוסר.
אתם מבינים? המחאה הזו, כמו שאני תופס אותה, היא לא רק על הרפורמה המשפטית (שבה אישית אני תומך), זו מחאה שאומרת לצד השני דבר נוסף: סבבה, ניצחתם. אתם בשלטון. הקמתם את הקואליציה הכי דתית וימנית שהייתה אי פעם בישראל. אנחנו לא חלק מהשלטון. אבל האם אנחנו עדיין חלק מהמדינה? כי אם כן, יש דברים שלא נהיה מוכנים לוותר עליהם.
***
אחרי שקמה הממשלה הייתה לי תקווה שסמוטריץ', דרעי ובן גביר יפתיעו לטובה. באמת חשבתי שיש סיכוי שהם יהיו ממלכתיים וכל־ישראליים. וזה שבר לי את הלב לראות שבמקום פשוט להתחיל לעבוד, ההוא מחוקק את חוק דרעי, ההוא רוצה למחוק את חווארה ובן גביר מתאר שוב ושוב מאות אלפי ישראלים כאנרכיסטים, כאנשים מסוכנים, וכמו מסובב סכין בלב החרדה שלהם. הייתה לי גם תקווה שמתווה הנשיא יעבוד. תמכתי בו גם פומבית. העובדה שהתנאי הראשון שלו לעצירת החקיקה זכה להתעלמות של הרוטמנים, שהמשיכו, בסוג של יוהרה בעיניי, לשעוט קדימה, הקשתה מאוד. אבל נמשיך להתפלל.
יש לי הערכה לרוטמן כהוגה דעות, אבל קשה לי לראות את מה שקורה בוועדה שלו, קשה לי שהוא לא תמיד מבין שהאחריות לאווירה הציבורית היא קודם כל על הצד שהכוח נמצא אצלו. ולא, אל תביאו לי דוגמאות לעוולות מהצד השני. אני מכיר את כולן, ואומר: לא מתקנים עוול בעוול.
***
אני לא יודע איך יסתיימו הימים האלה. האם תהיה פשרה ואם לא, איזו מדינה נהיה בצד השני של המנהרה האפלה אליה נכנסנו כולנו. אבל דווקא כמי שלא נוטל חלק במחאה ובהפגנות, אני רוצה לומר לכל אלה שכן: אתם אחים שלי. אחים אהובים ויקרים.
שבת שלום.
