קצת לפני עלייתה של "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי" (Impeachment: American Crime Story), החלק השלישי בסדרת הפשע האמיתי של ריאן מרפי שעלה אמש (ד') ב-yes, התעורר זעמו של אל הפוליטיקלי-קורקט האמריקני. זה קרה כששרה פולסון, שמגלמת בסדרה את לינדה טריפ שחשפה את הרומן בין קלינטון ללוינסקי, הודתה שהיא מתחרטת על כך שהסכימה להשתמש בחליפת השמנה בגילום הדמות ונשבעה שהיא תימנע מכך בעתיד.
הטריילר של "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי"
חליפת השמנה היא אחד האמצעים האחרונים שהוליווד מתקשה להיגמל מהם, למרות שהיא מסמלת עבור הצופים שמנופוביה והלעגה על רקע מראה חיצוני, לרוב כלפי נשים. ההחלטה הזאת מסתמנת כאומללה בעיקר על רקע טפיחת השכם שהעניק לעצמו מרפי, כשהכריז שהעונה הנוכחית תיתן סוף סוף ביטוי ופתחון פה לגיבורות הנשיות של הפרשה, שכמעט והביאה להדחתו של נשיא אמריקני מכהן בסוף שנות ה-90.
אבל האמת היא שחליפת ההשמנה היא הבעיה האחרונה של "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי". מרפי אכן העניק את מוקד תשומת הלב ללינדה טריפ ולפאולה ג'ונס, שהאשימה את קלינטון בהטרדה מינית (ושבמהלך המשפט שלה העיד הנשיא "מעולם לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת, מוניקה לוינסקי") - אבל הסדרה שלו לא עושה איתן כמעט כל חסד, אלא מצמצמת אותן לדמויות כמעט שטחיות עם טקסטים נטולי מעוף.
ראשי הפרקים של פרשיית קלינטון-לוינסקי ידועים לרוב אוכלוסיית העולם המערבי. היא התפוצצה לאחר שטריפ, עוזרת אישית שעבדה בבית הלבן בימי ממשל בוש האב ושהועברה לתפקיד נחות יותר בפנטגון בימי קלינטון, מצאה בוננזה שתאפשר לה לנקום: צעירה בשם מוניקה לוינסקי חלקה איתה את פרטי הרומן האסור שהיא ניהלה עם הנשיא קלינטון, וטריפ הרפובליקנית חשפה את הפרשה במטרה לבזות את הנשיא.
טריפ תיעדה את השיחות שלה עם לוינסקי והעבירה את הפרטים לעורך הדין קנת' סטאר. הנשיא הכחיש את היחסים, אבל בהמשך הודה בהם בלית ברירה והתוודה ש"הטעה את העם האמריקני". הוא הובא בפני הסנאט בניסיון הדחה שלא צלח. מי ששילמה את המחיר הכבד ביותר הייתה לוינסקי עצמה, שהפכה למטרה נייחת עבור התקשורת והציבור האמריקני ובמשך מעל לשני עשורים לא הצליחה לשקם את חייה, עד שתנועת MeToo והמודעות הגוברת לניצול יחסי מרות אפשרו לה לחשוף את הצד שלה בסביבה בטוחה ומקבלת. כיום לוינסקי כבר נושקת לגיל 50 ומהווה סמל לאקטיביזם פמיניסטי, והאג'נדה של מרפי, שלפיה הגיע הזמן לספר את הסיפור מנקודת מבטן של הנשים שהובילו אותו, נשמעת הגיונית ונכונה מאי פעם.
שאלות של מוסר
אלא שכאמור, "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי" לא בדיוק מסייעת לקול הנשי שמאחוריה להתרומם, עניין תמוה עוד יותר בהתחשב בעובדה שמרפי הפיק את הסדרה בשיתוף עם מוניקה לוינסקי עצמה, שגם קיבלה קרדיט הפקה והייתה מעורבת בתסריט ברמת הדיאלוגים של הדמות שלה עם קלינטון (שמגלם קלייב אוון בגיבוי אף מלאכותי). הנשים של מרפי בסדרה הן במקרה הטוב נאיביות על גבול הטיפשות, כמו לוינסקי עצמה (שמגולמת על ידי ביני פלדשטיין, "חורשות את הלילה", "ליידיבירד"), שכל הקיום שלה בסדרה מתנקז לעיסוק האובססיבי שלה בנשיא בלי טיפת מודעות להשלכות האפשריות של הרומן, אולי כניסיון שלה לנקות את עצמה לחלוטין. כמו כן, לפי הסדרה, פאולה ג'ונס (שמגלמת אנלי אשפורד, "הסקס של מאסטרס"), שתבעה את הנשיא בטענה שהטריד אותה מינית בזמן שהיה מושל ארקנסו, הגישה את התלונה רק כדי שבעלה העצבני יוכל לקבל תפקיד בסרט (קו עלילה שג'ונס האמיתית טוענת שלא היה ולא נברא).
4 צפייה בגלריה
חליפות השמנה ואפים מלאכותיים. מתוך "פשע אמריקאי: מוניקה לווינסקי"
(צילום: באדיבות yes)
לפי הסדרה, שתי הנשים האלו היו לא יותר מכלי משחק בידי גברים עוצמתיים ונשים חזקות, שצוירו כאן כדורסניות, אגוצנטריות וערמומיות - תכונות שאף יוחסו בזמנו ללוינסקי עצמה על ידי התקשורת. טריפ של מרפי, ללא ספק כוכבת הסדרה, החליטה באופן קר להשתמש בלוינסקי כדי לנקום במי שנישל אותה מהדיי-ג'וב שלה. הודות לשרה פולסון היא מצטיירת כדמות קצת יותר מורכבת, אם כי לא ברמה שתאפשר לצופה לחוש אמפתיה למניעים שלה. ואת ג'ונס ניצלו היריבים הפוליטיים של קלינטון בניסיון להדיח אותו, כולל סוזן קרפנטר מקמילן (ג'ודית וייט, "טרנספרנט"), העיתונאית השמרנית שהפכה ליועצת של ג'ונס וכינתה אותה "טיפשה כמו בלטה".
מאחר והחקירה לא עסקה בפשע מובהק אלא במעידה מוסרית, מרפי נדרש להעמיס פרטים עלילתיים על כתפיהן של דמויות, ובמקרה הזה בעיקר נשים, כדי להעמיק את המורכבות שהתקשורת והציבור פספסו בזמן אמת ולחשוף צד חדש ואקטואלי יותר של הפרשה. אבל התסריט שלו פשטני להכאיב, הדמויות שלו שטחיות, ולרגעים גם משעממות וצפויות, הצילום הדרמטי מנסה לייצר דרמה מאולצת ברגעים שהתסריט מתקשה לעמוד במשימה, ובאופן כללי ניכרת החולשה הקבועה של מרפי - הישענות יתר על שחזור תקופתי.
פרשיית קלינטון-לוינסקי היא אולי טיול בפארק לעומת הסטנדרטים שהציג בהמשך נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ, אבל היא עדיין סיפור שהכיל את כל הרבדים שמרכיבים סיפור טוב. החל מהרובד הצהוב והמיני, דרך הפנטזיה על רומן עם הנשיא וכלה בדרמה הפוליטית והכוחות שפעלו מאחורי הקלעים כדי למצוא את הסיפורים האלה ולנצל אותם. זה היה עוד שלב בהתפכחות הנחוצה לכולנו כדי להבין את התמונה הרחבה יותר של העולם שאנחנו חיים בו. "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי", שנמתח על פני עשרה פרקים ולא בטוח שבצדק, לא מנכיח (לפחות על פי שלושת הפרקים הראשונים) את הדמויות הנשיות שהניעו את הפרשה, אבל לפחות מאפשר מבט נוסף על המרכיבים שלה דרך נקודת מבט עכשווית, ובכך ננוחם.
