זהו זה, סיימנו. מבלי שבכלל שמתם לב, השלב הרביעי ביקום הקולנועי של מארוול (MCU) נחתם ואפשר להתחיל לסכם. אבל איפה הפיצוצים, הזיקוקים, ה"וואו אפקט"? למה בעצם אף אחד לא ממש נלהב מכל מה שעברנו (ועברנו הרבה) במעט פחות משנתיים?
לפני שנסביר, להלן ריקאפ קצר של ההתרחשויות שאירעו בתקופה קצרה במיוחד ודחוסה מהרגיל בשל סגרי הקורונה שחייבו את האולפנים, ומארוול ביניהם, לתכנן מסלול חדש: השלב השלישי הסתיים עם "ספיידרמן: רחוק מהבית", שהיווה המשך ישיר לסרטי סאגת האינסוף - "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"הנוקמים: סוף המשחק" - ושתוך כדי בנייה והעמקה אל דמותו של פיטר פארקר/ספיידרמן (בגילום טום הולנד), הוא גם סיפק חותמת ופרידה ראויה ממי שעל גבו וחליפתו נוצר היקום הקולנועי, טוני סטארק, הלא הוא איירון מן.
הפרויקט שהיה אמור לפתוח את השלב הבא היה "האלמנה השחורה", סרט פריקוול לדמותה של סקרלט ג'והנסון. תחילה הוא תוכנן לצאת במאי 2020, ואז קיבלנו על הראש איזו מגפה שטרפה את הקלפים, והסרט נדחה לא פחות משלוש פעמים, כשבסופו של דבר צץ בבתי הקולנוע ובמקביל בשירות הסטרימינג דיסני+ באיחור של יותר משנה. העובדה הזו גרמה לכך שהפרויקט שבאמת הזניק את השלב הרביעי היה הסדרה "וונדה-ויז'ן" - לא בחירה גרועה בהתחשב בעובדה שעלילת "האלמנה השחורה" מספרת על תקופה מאוד מוקדמת מבחינה כרונולוגית, ובנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים היא כבר נחשבת, ובכן, למתה.
והופ, כמו פטריות אחרי הגשם, הופיעו בזו אחר זו הסדרות שחשפו דמויות חדשות ב-MCU (שי-האלק, מיס מארוול, מון-נייט, קייט בישופ), עזרו לבסס את השינויים שהתרחשו ("פלקון וחייל החורף"), הרחיבו את העולם שאנו מכירים עם הצגת המולטיוורס (ב"לוקי" ו"מה אם…?") וצייתו לכללי הטקס של דיסני, שפתחה שירות סטרימינג משלה וכנראה חייבה את קווין פייגי וחבריו לייצר כמה שיותר סדרות כדי לעמוד בתחרות של נטפליקס והאחרים.
5 צפייה בגלריה
רק לצפות בעוד שלוש סדרות ושישה סרטים - ואתם בלופ. מתוך "שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק"
(צילום מסך)
בתקופת הזמן הזו - בין יציאת "וונדה-ויז'ן (ינואר 2021) ועד לעלייתו לאקרנים של "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" לפני כשבועיים (אוקטובר 2022) - שוחררו לא פחות משבעה סרטים, שמונה סדרות וספיישל טלוויזיוני אחד - תפוקה מטורפת בטווח זמן של פחות משנתיים. לשם ההשוואה - השלב השלישי, שהיה העמוס ביותר מבין השלבים הקודמים, מכיל 11 סרטים שנפרשו על פני קצת יותר משלוש שנים.
אם בשלבים 1 עד 3 כולם היללו את מגע הזהב והחזון האמנותי העשיר והבלתי מתפשר של המושך בחוטים קווין פייגי, מי שבנה, עיצב ואיחד בין כל כך הרבה סרטים ודמויות עד לנקודת שיא שהיא אבן דרך בהיסטוריה של הקולנוע - "הנוקמים: סוף המשחק" (בין היתר, הסרט השני המכניס ביותר בכל הזמנים), פתאום המעריצים, גם המושבעים שבהם, החלו להתלונן על הירידה באיכות לצד הסרבול, העומס והבלבול שהוא גרם להם לעבור בשנתיים האחרונות.
אז קודם כל, לא, פייגי לא איבד את הטאץ' ועדיין נחשב לגאון הפקתי במונחים היסטוריים, לא פחות. הוא יצר מפלצת שזוללת את כל שאר האולפנים ומשאיר להם פירורים. לא סתם קולנוענים בולטים, למשל מרטין סקורסזה וקוונטין טרנטינו, מתוסכלים שז'אנר סרטי הקומיקס מותיר אותם חסרי אונים בקופות. למעשה, בשום הופעה פומבית שלו פייגי לא נראה מודאג, חושש או חרד לעתיד של מארוול ודווקא להפך - לרוב הוא מקפיד להרגיע ולהודיע שכל מה שספגנו וצפינו בו הוא חלק מתוכניתו הגדולה, שממשיכה כל הזמן להתבשל ולהתעצב. ועל התוכנית הזו הוא הכריז בקומיק-קון האחרון ונקב ב-1 במאי 2026 כתאריך היעד - יום היציאה של "הנוקמים: מלחמות סודיות", הסרט שיחתום את השלב השישי והכה מצופה.
נדמה שהבעיה היא אחרת. כמות התוכן שצברנו ב-14 השנים מאז נוצר היקום הקולנועי עם "איירון-מן" היא עצומה עד בלתי נתפסת, ואם אפשר להמר בזהירות - רק מעריצים באמת מושבעים של מארוול צפו בכל התכנים בשלמותם. אם מישהו חולם על בינג', אז שיידע שזה לא הולך להיות פשוט כי זה ייקח לו 4.5 ימים רצופים נטולי שינה, או 108 שעות בחישוב מהיר.
וכשכמעט כל הסרטים תלויים זה בזה ובכל פעם אפילו מעמיקים את אותו קשר ומרפררים אחד לשני נעשה בלתי אפשרי לעמוד בקצב ולהישאר מעודכנים. בניית היקום הקולנועי - משימה שלו הייתם שואלים עליה כל אדם בעולם אי שם ב-2008 הוא היה טוען שהיא נשמעת לא רק בלתי אפשרית, אלא גם מטופשת לחלוטין - הציבה את מארוול ופייגי בחוד החנית של הקולנוע. לראייה: ברשימת עשרת הסרטים המרוויחים בהיסטוריה ישנם ארבעה סרטים של אולפני הענק, ואם נסתכל על רשימת הסרטים שהרוויחו לפחות מיליארד דולר - יש 48 כאלו בסך הכול - עשרה מהם שייכים למארוול, אך רק אחד מהם שייך לשלב הרביעי ("ספיידרמן: אין דרך הביתה"). ההצלחה בקופות אומנם לא תמיד קשורה לאיכות, לפעמים אפילו ההפך הוא הנכון, אך קשה להתלונן כשהקהל קונה כרטיסים ומגיע בהמוניו לבתי הקולנוע.
ובכל זאת, העומס גורם גם לצופים לאבד סבלנות ולוותר מראש. כדי להבין שלוקי מהסדרה הוא לא אותו לוקי מ"תור: ראגנארוק" צריך לצפות ב"הנוקמים: סוף המשחק", וכדי להבין מה קורה ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" כדאי מאוד לדעת מה קורה "בלוקי" עצמו, אבל גם ב"וונדה-ויז'ן", "מה אם…?" וכמובן כל סאגת האינסוף - כולל סיפור המקור של הדמות שנמצא ב"דוקטור סטריינג'". במילים אחרות, פייגי וחבריו רוצים שנכין שיעורי בית ומי שלא ישלוט בחומר - ייכשל בהמשך. לצפות עכשיו בסרט מארוול ממוצע מבלי לראות את כל מה שקרה עד אליו זה כמו לנסות לפתור משוואה בשלושה נעלמים בלי לדעת חיבור וחיסור. זה לא יעבוד.
וזו גם אחת הסיבות המרכזיות מדוע סרטי השלב הרביעי התקשו לעמוד ברף הגבוה שהציבו קודמיהם. בשבוע האחרון, מיד אחרי יציאתו של "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח", החלו האתרים השונים לדרג את הסרטים בשלב הנוכחי, ורובם הציבו בפסגה, בצדק, את "הפנתר השחור 2" ו"שאנג' צ'י ואגדת עשר הטבעות". מה משותף להם? שכדי לצפות בהם מספיק להתיישב בכיסא, להתרווח ולצפות במסך, בלי לקרוא עמודי ויקיפדיה או לצפות בריקאפים ביוטיוב.
שאנג' צ'י הוא דמות חדשה ביקום הקולנועי וצפוי להפוך לחלק משמעותי מאוד ממנה בעתיד, והצגת סיפור המקור שלו לא דרשה מהצופים שום הכנה מוקדמת. גם מי שלא צפה מעולם בסרט של מארוול נהנה, וברור שהתסריט המוצלח, ההומור המארוולי המוכר והאקשן הנפלא - יש שיגידו מהטובים בתולדות האולפנים - תרמו לעניין. אך דווקא היעדר הקשר המוקדם ליקום הוא זה שעשה את ההבדל, לפחות מצד הצופים "הנקיים", אם אפשר לקרוא לזה כך - אלו שלא חיו, נשמו, אכלו ושתו מארוול בעשור וחצי האחרונים. העניין דומה גם ב"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח". למעשה, הסרט היחיד שכדאי לצפות בו לפני כן הוא "הפנתר השחור", שגם הוא נחשב למנותק מהיקום הקולנועי ומסוגל לעמוד לבדו.
הסקפטיים והמצקצקים יטענו שגם "נצחיים", שנתלו בו תקוות גדולות - ככה זה כשמציבים בכס הבימוי את זוכת האוסקר קלואי ז'או ("ארץ נוודים"), הינו מוצר חדש וטרי שאינו תלוי בכל מה שקרה לפני כן. וזה נכון, אך הכישלון שלו רק מדגיש את השוני של "נצחיים" והבעיה העיקרית בו; מעין תפסת מרובה, לא תפסת. ב-156 הדקות שהוא רץ, ז'או מכירה לנו 11 דמויות חדשות (13 אם מחשיבים אם הסצנה לאחר הכתוביות), מנסה לבסס את הקשרים בין כולם, לבנות עלילה סבירה שמתלכדת סביב התמה של אותו גזע חייזרי (ומדוע נשלח לכדור הארץ) ובנוסף לכול גם לשזור את זה ליקום הקולנועי שאליו הם מצטרפים. או בקיצור: בלגן. ב"הפנתר השחור" ו"שאנג-צ'י" אנו נדרשים להכיר רק 3-2 דמויות חדשות, הסיפור מאוד ברור וליניארי (למעט כמה פלאשבקים הכרחיים), והצפייה לא מסתיימת בבהייה ארוכה במסך בניסיון להבין מה ראינו הרגע.
קשה להיות אופטימיים לקראת ההמשך לאחר התקופה הזו שעברנו, אבל צריך לזכור שגם הסרטים החלשים ביותר בשלב הנוכחי ("נצחיים", כאמור) היו מתקבלים הרבה יותר טוב אלמלא כל הטוב הזה שהורגלנו לקבל. דווקא המבט קדימה אל העתיד אמור לשפר את ההרגשה, שכן שלבים 5 ו-6 מבטיחים לא מעט, כשבסיומם נזכה לעוד צמד אירועים סינמטיים בלתי נשכחים, עם שני סרטי "הנוקמים" תוך שנה אחת.
היסודות של מארוול - שלבים 1 עד 3 - חזקים מאוד ויהיה קשה למדי לזעזע אותם. שלב 4 הבינוני הוא בסך הכול מכה קלה בכנף מבחינת הצופים וחלק הכרחי מהדרך עבור פייגי, אך מהווה תזכורת שגם היסודות החזקים ביותר יכולים לקרוס אם המבנה שמעליהם רעוע ועלול לקרוס בשל המשקל הכבד שמוטל עליו.
