אלה היו הימים שלנו כלהקת כוורת עוד לפני שפשנל (אברהם דשא ז"ל, האמרגן המיתולוגי) הצטרף אלינו. עשינו אז הופעה בתיכון "בליך" ברמת-גן ושרנו קאברים בעיקר של הביטלס, The Who, הנדריקס. עם הכסף שהרווחנו הקלטנו את "שירות עצמי" ואת "לא ידענו מה לעשות", שני השירים הראשונים של כוורת שיצאו לרדיו. הם יצאו כסינגלים באותו תקליט. שני השירים לא זכו להצלחה באופן די שווה. אז ככישלון, זה היה כישלון מאוד מוצלח. "שירות עצמי" נכתב על אדם שלקראת סוף ימיו מסכם את כל חייו, מלידתו ועד הרגע האחרון. היום זה די מפתיע אותי לחשוב שבגיל כה צעיר, כולה 22, כתבתי על זקנה ומוות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד סיפורים מאחורי השירים:
היה טריגר להתעסקות בגורל ובמוות?
מותו של אח של אמי, לני, כשהייתי צעיר, מאוד טילטל אותי. הוא היה בן 36 בלכתו, אהבתי אותו מאוד ולמעשה בזכותו למדתי גיטרה. עם פטירתו הבנתי את הארעיות שלנו, איך חייך יכולים לקבל תפנית. זה העסיק אותי לא מעט במשך חיי, עד היום בעצם.
בשיר יש את התמצית של סיפור המחזה. פוגי מבקש מכולם לחכות בארון, כי הוא נוסע ליפן, ובאיזשהו שלב אנשים בארון אומרים, "מה אנחנו טמבלים? רק בגלל שמישהו אמר לנו לחכות בארון, חייבים להישאר?" כשפוגי תופס אותם, השיר הוא הסבר מאוד מתפתל, לשאלה למה הם יצאו. זאת הייתה דרכי התמימה להיות אנטי-ממסדי, תחת הכותרת של "אם אמרו לנו משהו, זה לא אומר שזה נכון". קיבלת פקודה? תשאל מה מסתתר מאחוריה. הטקסט הושפע מפרנץ קפקא, שהיה גיבור הנעורים שלי. הרבה חושבים שהכוונה של השיר הייתה לעודד אנשים לצאת מהארון, לא זאת הייתה הכוונה אך אם כך מפרשים את זה, גם זה מבורך.
שיר די סוריאליסטי. הבית והפזמון מאוד שונים. הוא מתחיל בקיתונות של פאתוס. סוג של וריאציה על שירי רומנטיקה שבהם מישהו נזכר בערגה בבחורה שפגש על חוף ים לעת ערב, כשהירח הכסוף משחק בשערה, רק שהיא בעצם קונה סולת במכולת. נגיעה קצת פחות רומנטית, הייתי אומר. ואז מגיעים לפזמון, שבו, ללא כל סיבה נראית לעין, יצאתי להפלגה של מלל חסר מעצורים שקורצת במקצת לג'יימס ג'ויס וזרם התודעה שלו. בשונה מהבית, הפזמון מבחינה מוזיקלית, מושפע מהתרנגולים ומסשה ארגוב האגדי, בסגנון "הכל זהב". היום בחיים לא הייתי מסוגל לכתוב שיר כזה.
למה?
כי יש בו בוסר נעורים שלא ניתן לשחזר, כמו הנשיקה הראשונה.
גלגולו של שיר. במקור כתבתי את השיר ב-1970, כחייל, ל"פינת פוגי" שהופיעה בתוכניתו של דורי בן זאב בגלי צה"ל, "ממנו אלייך". מאיר פניגשטיין השתתף בכתיבת הטקסט. בדמותו של פוגי הוא היה מספר על עלילות הזויות שפקדו אותו ובמקרה הזה, גם שר שיר לא פחות הזוי, "פוגי מתחשמל, פוגי מקבל, כל מיני אלקטרוואטים בגופו". שיר אידיוטי ברמות מאוד מרשימות. כמו שאומרים, מאשפזים על פחות. אבל המנגינה הייתה לא רעה בכלל. לימים, שנתיים אחרי, כשהיינו בתוך כוורת, בחזרות, אולארצ'יק אמר לי שלדעתו אנחנו עושים עוול למנגינה ושאל אם לא אכפת לי שהוא ינסה לכתוב טקסט יותר משמעותי. הוא חזר עם טקסט מופלא.
כאחד שמגיל עשר עד 18 בילה בניו-יורק עם המשפחה, אבי עבד באל על, חזרתי לארץ ולשפה העברית עם רדאר רגיש לצירופי מילים שנשמעו לי יוצאי דופן. נגיד, היו אומרים פעם "להרוג טורקי ולנוח", אני חשבתי לעצמי, אם אני הייתי הורג טורקי, לא הייתי ישן חודשיים. באותה מידה לא הבנתי את העניין של להגיד "פה קבור הכלב". אתה בעצם הורג וקובר כלב רק כדי לציין שנאמרה פה אמירה מהותית? לא יפה, אך בהחלט שווה שיר. לימים משפטים כמו "מה הדאווין שלך" או דברים כאלה, קפצו לי מתוך השפה באותה מידה.
עוד לפני כוורת, אלון ואני כתבנו רצף של טקסטים קצרים, סוג של חמשירים, חלקם הופיעו בתסכית מוזיקלי שנקרא "הסיפור המחריד על הילד מברזיל". אחד החמשירים כלל את הבית הראשון והפזמון של "המגפיים של ברוך" והחלטתי להלחין את זה. לאחר מכן הצטרף אלינו מנחם זילברמן, בכישרונו הרב, ויחד איתו סיימנו את השיר.
למה דווקא מגפיים ומכנסיים תמיד קונים קומפלט. מי החליט?
זה שוב שיר אהבה, תואם גיל, והפעם סיפור על בחור שמאוהב במגפיו והן נוטשות אותו למען מישהו אחר. תראה, המילים נכתבו באישון לילה, בחדר אפוף עשן, מאוד מסוים, בבית הוריו של אולארציק, תמרה ואדוארד. דרך אגב, לזכותם ייאמר שהם הניחו לנו ולא פתחו את הדלת. אדוארד היה מוזיקאי מוכשר עם הומור נפלא. בהפסקות, סביב השולחן במטבח, כשאשתו תמרה הייתה מכינה סנדוויצ'ים ומספרת לנו משהו שפעם קרה להם, הוא היה מוסיף, "זה היה מזמן וזה גם לא נכון".
שיר שהוא סוג של קיטור על ה"יהיה בסדר" שלנו כישראלים, הדרך שלנו המופלאה לרחף מעל פשלות קטנות ולעיתים גדולות. אנחנו חיים בהדחקה, בלית ברירה, ולמעשה זה הנשק שלנו: אומרים על משהו שהיה נחמד, שיהיה בסדר, ואז נעמוד בתור כי ממילא נתראה בבור. הטקסט הוא יחסית מקאברי בהתחשב באיך שהשיר נשמע. כשכתבתי את השיר הייתי בלהקת הנח"ל, בתקופה שבין מלחמת ההתשה לבין מלחמת יום כיפור. היינו יורדים לשיר לפני חיילים בקו בר לב ולא פעם מופגזים. אני מניח שכולנו היינו בגרסה קלה של הלם קרב, ואני כמובן רחוק מלהיות קרבי. ראינו לא מעט דברים בחזית. הדרך שלנו להתמודד איתם הייתה תיוק עמוק ולהמשיך הלאה. עם השנים השיר הפך למאחד ולמנחם, עוד דרך להתמודד.
פשנל ביקש שאכתוב שיר לגשש החיוור. כתבתי שניים והשמעתי אותם לכוורת. האחד גוליית, עם טקסט באנגלית, והשני "זאת שמעל לכל המצופה". הלהקה קיבלה זכות לבחור ראשונה והחברים הלכו על "גוליית". הגששים עשו לזה ביצוע מקסים. לימים כתבתי להם עוד שיר שפחות ידוע, "זה מה שיש".
חנוך חסון מרשות השידור הודיע לנו שנבחרנו לאירוויזיון. לא היה אז "אקס פקטור" וכאלה, פשוט מישהו החליט. אנחנו מאוד התלהבנו וקלטנו שזאת הזדמנות של פעם בחיים. לא כל יום מאפשרים לך לנסוע ללונדון לקנות ג'ינסים באוקספורד סטריט. הבאתי לבחירת הלהקה שני שירים, אחד היה שיר שנקרא 'לפעמים אפשר פשוט לדבר'. חשבנו, לאור זה שלא מזמן נגמרה מלחמת יום הכיפורים, שנעמוד על הבמה מול 300 מיליון איש, ונשיר שיר על אחווה ושלום בא-קפלה. מקסים, אבל די נאיבי.
מה גרם לכם לבחור ב"נתתי לה חיי"?
פחדנו שהשיר הדרמטי יהיה חריג מדי בנוף האירוויזיוני ולעומת זאת, 'נתתי לה חיי', נשמע לנו הרבה יותר קליט. מכיוון שהיה לנו בכל זאת חשוב לשרבב מסר של פיוס, בבית האחרון אלון ואני הוספנו את הטקסט, "אחד אומר שנגמרים לו השמיים כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים". כך, אי-ההבנה בין הבחור לבחורה בשיר, הפכה, בטרנספורמציה רחבה יותר, ליחסים בין מדינה למדינה.
איך היה באירוויזיון?
כשהגענו לברייטון, חשבנו שיש לנו סיכוי למקום ראשון, עד שראינו בחזרה הראשונה את להקת אבבא והבנו מהר מאוד מי הולך לזכות, או במקרה שלנו - מי בטוח לא הולך לזכות.
יוני רכטר לא התבאס שלא היה יכול להיות על הבמה, בגלל התקנון למקסימום שישה?
ממש לא. הוא ניצח עלינו במיומנות רבה, ואפשר לומר שהוא היחיד שניצח בתחרות הזאת.
היה לנו מערכון שנקרא "המלך סילבסטר" שבו גידי גילם מלך של מדינה כל כך קטנה, שהיא מופיעה על המפה בגודל טבעי. ספרד פעם ניסו לכבוש אותם, אבל הם לא היו בבית. בהופעה, השיר בא אחרי המערכון ועסק באותו נושא. עם השנים, אנשים ייחסו את המילים למחוזותינו, זה טבעי, כי יש בטקסט לא מעט הקבלות. בעיניי זה מרתק כששיר לובש צורה אחרת ממה שדמיינת.
למה להתבלט זה לא יפה?
כי אפשר להיהרג ככה.
כתבתי אותו באנגלית, וקראו לו It Don't Matter What You Do. את הטקסט כתבתי עם חבר, בסגנון מאוד קיטשי, סטייל שנות ה-30. הבחור המאוהב שר לבחורה: "לא אכפת לי מה תעשי, תעופי בכדור פורח או אפילו עד לירח, העיקר שתאהבי אותי". כשהתיישבתי עם אלון, החלטנו לשנות כיוון ולספר מחדש סיפור תנ"כי. במשך שבועיים נפגשנו על הטקסט הזה ואני זוכר שתהליך הכתיבה היה פשוט תענוג. לרוב אתה די מתפתל בטקסטים ופה היו לא מעט בתים, שלא כולם נכנסו בסוף. השיר די כתב את עצמו, כי סיפור המסגרת היה קיים. מכאן היה צריך רק לשקר מספיק כדי להפוך אותו ליותר עסיסי.
יצחק השמיע לנו את המנגינה של "היא כל כך יפה" וכולנו התאהבנו בה. לקחתי על עצמי לכתוב טקסט שהתבסס על שכנה שגרה מולי, בתקופה שגרתי ברמת-השרון. גם גידי וגם אפרים רצו לשיר אותו ושניהם הביאו ביצועים שובי לב. אך כדרכנו הקשה והאכזרית במצבים כאלה, כינסנו את מועצת השבט ובהפרש של ארבעה קולות לעומת שלושה, אפרים יצא עם הלפיד הבוער. הישרדות שנות ה־70.
להקת גזוז הוקמה כאנטיתזה לכוורת, בנוסף לזמרת אדירה, מזי כהן, הוספנו גם כלי נשיפה. כוורת הייתה יותר רוקיסטית וגזוז פופיסטית ופחות קשוחה מוזיקלית. "תשע בכיכר" הזכיר לי את הילדות שלא הייתה לי, את גיל הטיפש-עשרה שאותו העברתי בניו-יורק האפורה וחסרת הכיכרות בדרך כלל. הרעיון של השיר היה לשחזר כיכר, כמו בסינמה פרדיסו. דמיינתי את הבנים יושבים ומקשקשים על הברזלים ואת הבנות עוברות ומצחקקות. את כל הדברים שממש לא חוויתי, הרישיון הפואטי שלי נוצל פה עד תום.
לכל אחד כנער, יש את האישה המושלמת שבה הוא מאוהב. כזאת הייתה בשבילי ג'ולי כריסטי. ראיתי אותה בתפקיד לארה בסרט "דוקטור ז'יוואגו", וממש נמסתי בכיסא. השיר מוקדש לכל הנערים שחולמים על האישה הבלתי מושגת.
ציפי הייתה המזכירה הראשית באולפני טריטון. דוד פרימו היה שחקן כדורגל מוכשר בהפועל ת"א ובנבחרת ישראל היחידה שהגיעה למונדיאל, במקסיקו 1970. שני שמות שאהבתי מסיבות שונות ומוזגו לדמות אחת. בלא מעט שירים אהבתי לספר סיפור, עם התחלה, אמצע וסוף. "ציפי פרימו" היא טרגדיה בשלושה חלקים.
בילדותי הערצתי בענק את שדרן הכדורגל נחמיה בן אברהם, הייתי עושה חיקוי שלו באוטובוס לכל התלמידים, בדרך לבית הספר היסודי. "סטלמך עם הכדור, מעביר לגלזר, מחפש את טיש בועט לרחבה". נחמיה ניחן בזריזות לשון כבירה. במקום לא פחות מכובד מיקמתי את הזמר-שחקן דני קיי, שאף הוא ידע לירות מילים בצרורות. "היא התיישבה ליד פסנתר" הוא הומאז' לשניהם.
למה היא מתקנת את הטעויות באמצע הנגינה? לא התכוננה מספיק למופע?
אנשים שמנגנים לא מספיק טוב באמת טועים וחוזרים אחורה לתקן, די סיוט. זה מזכיר לי שפעם היה לי שכן, פסנתרן, חצי גאון. הבעיה הייתה ששמעתי את החצי השני.
עם השנים, נרגעה קצת הציניות והתחלתי בכתיבה שלי להבשיל רומנטית. במקור, הפזמון היה "נעמי אל תלכי". פשוט אהבתי איך השם מבחינה פונטית מתלבש על המנגינה. בלי שום קשר, נעמי הייתה אז אשתי הטרייה. אז כדי למנוע בלבולי מוח ושאלות טורדניות על בעיות בחיי הנישואים ה"מתפוררים שלי", שיניתי את הפזמון ל"רוני אל תלכי". אני יודע, זה נשמע כאילו אני טיפוס רדוף, אבל כזה אני.
נולד מהאהבה שלי לשירי מחזמר ולדחייה שלי מחיידקים, שילוב מרתק.
אתה באמת היפוכונדר?
אני היפוכונדר-לייט. קראתי פעם כתבה על שפעת ונדבקתי ממנה. לצורכי במה ותדמית, הקצנתי את הנושא.
דודה הייתה להקת רוק מזוקקת שפחות הצליחה מסחרית. נהגתי לומר עליה, שהקהל קיבל אותנו בתשואה. הרעיון אז היה לא לדפוק חשבון, השירים היו ארוכים והסולואים מורכבים. אנחנו נהנינו עד הגג, הקהל פחות. מאוד גאה בלהקה הזו. "ערב אבוד" היה מהשירים שניגנו בווליום שיא. באחת ההופעות, בבית הגדודים באביחיל, מישהו ניגש לבמה ובסוף השיר אמר לגידי, "אפשר להוריד קצת ווליום?" אז גידי אמר לתוך המיקרופון, "זהו ערב של רוקנ'רול ומי שלא טוב לו, שילך". אז באמת הלכו.
לנעמי אשתי הייתה חברה שקראו לה לידיה, אישה מקסימה, ובכל פעם שהן היו יוצאות לשתות קפה, כשחזרה נעמי הייתה אומרת, "אני לא יכולה, היא נוהגת כל כך לאט, אני נטרפת. היא מאיטה בירוק ומאותתת עם הווישרים", אז חשבתי שיהיה מעניין וחביב להפוך את היוצרות, לכתוב על אחת שקורעת את הכביש. לא בטוח שלידיה יודעת שהיא ההשראה, אבל סביר להניח שעכשיו כן.
עשינו חזרה גנרלית של דודה מול חברי קיבוץ נצר סירני. כשהגענו לסוף המופע ורצינו לחזור לבמה, גילינו שאין לנו הדרן. טיפה מביך, אז בלית ברירה ניגנו שוב את השיר הראשון. הלכתי הביתה ואמרתי שחייבים נאמבר אנרגטי שיסיים את המופע בהיי. כך נולד השיר "אלף כבאים". פרט די משעשע: כתבתי את כל הבתים למעט בית אחד. חשבתי על אלף ספרים, אבל לא היה לי את ההמשך. בחזרה גידי אילתר, "מספריים מתקרב לראש, ת'אוזניים הוא רוצה לחתוך", שלפי כל הדעות רחוק מלהיות חרוז וגם מה פתאום מספריים זה "הוא"? אבל מצא חן בעיניי המשפט וכך גידי הפך לשותף מלא לכתיבת המילים.
לשם כתיבת השירים של האלבום "בגודל טבעי" שכרתי לחודש חדר במלון "השרון" בהרצליה. בעודי משקיף מהחדר על חוף הים, שיא הפעילות הספורטיבית מבחינתי, ראיתי חבר'ה גולשים ורצים למים, וחוזרים, ושוב רצים. מעבר לעייפות האדירה שהשתלטה עליי, רק מלצפות באירוע, חשבתי שבכל זאת מגיע להם איזשהו שיר המנון ברוח שירי ה-SURF של שנות ה-60 שהביאו הרכבים שונים, הביץ' בויז ודומיהם.
הארכיון טוען שהאקדמיה לעברית אימצה את המילה "גלשן" בזכות השיר הזה.
לא ידעתי. כבוד גדול, בהתחשב בזה שבשנות ה-80 קיבלתי מכתבים זועמים מהם על זה ששרתי "לטלפן" בלי דגש או שהעזתי להשתמש במילים כגון "פיקששתי". הייתי בראש הרשימה של פורעי הלשון העברית.
השיר מושפע מזמר נפוליטני בשם רנאטו קרוזונה, ובארץ מכירים אותו בזכות השיר "מה הוא עושה לה". כמו כן, נמזגת לערבוב אהבתי למוזיקה ערבית, שהחלה עוד בימי זוזו מוסא ו"התמנון האיטר" בתחילת שנות ה-70. באותו מעמד נרקמה גם חברות מוזיקלית ביני לבין אברהם סלמן, נגן הקאנון המיתולוגי. לאורך השנים הוא ניגן בכמה וכמה שירים שלי וכיכב ב'מה הדאווין'.
עשית פה שני דברים די חדשים: הכנסת מילים מהרחוב, מהסלנג, לשיר ומיזגת את המוזיקה המזרחית עם הפופ הישראלי.
כשהייתי נוסע באוטו, אהבתי להתעכב על תחנות הרדיו הערביות. פריד אל-אטרש שר משפט והתזמורת עונה לו, ובאותו אופן בי בי קינג שר משהו ועונה לעצמו עם הגיטרה. חשבתי פשוט שאפשר לשיר כמו שמדברים ומכאן הסיבה שכיכבתי באותם מכתבים של האקדמיה ללשון.
הסיפור מומצא לחלוטין, לא משהו שקרה לי. נכתב מתוך האלטר-אגו שלי, הדמות הנוספת שדוגרת בתוכי. פעם הייתי במלון ופינטזתי שאני חבר בלהקת רוק כבד ולפני שאני עושה צ'ק אאוט, אני זורק את הטלוויזיה מהחלון. אבל איכשהו תמיד מצאתי את עצמי למטה בקבלה, מדווח שאכלתי קצת מהבוטנים שהיו במיני-בר ושואל אם יש תוספת תשלום. אהבתי את האליטרציה של הדודה והדוד. התחלתי עם המשפט הזה ואז, כדי להמשיך, כמו כל עיתונאי טוב, חיפשתי את חמשת הממים: מה קרה, למי קרה, מתי, באיזה מקום ומדוע. התשובות לא איחרו לבוא.
איך הגיע ירון לונדון לקליפ?
מגיע לו צל"ש כי פנינו לכמה לפניו שממש ויתרו על התענוג. ירון ממש זרם עד הסוף, כולל הרעיון שהוא יוצא מהמים וקורא ספר. הקליפ זכה לבימוי מבריק של מוטי קירשנבאום ז"ל.
אהבת את החידוש של נועה קירל ואגם בוחבוט לפרסומת?
ביצוע מעולה. עשה טוב לשיר.
השיר הוקלט באולפן שבניתי במרתף בשוק הכרמל בעזרתו של יואב גרא. בהיותי מין שיפוצניק חובב, הוספתי חשמל, אינסטלציה, קירות אקוסטיים ועוד. הזמנתי את מזי לשיר את הפזמון, והיא הביאה ביצוע מפעים. חברת התקליטים התלהבה פחות. הציעו שאוותר על השיר. בזכות הנגנים וביקור אקראי של חברי יהודה עדר, ששמע והתרגש, השיר בכל זאת נכנס לאלבום.
שיר שנכתב תוך כדי הליכת לילה, אירוע חריג בפני עצמו בשבילי. בעודי צועד זימזמתי לעצמי "הולכים אל הנודע". זה נתקע לי בראש והמשכתי לכתוב את השיר שמנוגן בקצב הליכה. מה שמראה שאני צריך יותר לצאת מהבית.
שיר שעוסק בייאוש ובתקווה. באר שנשאבו ממנה לא מעט שירים. סוג של שיר דרך. המשפט "אתה לא לבד, אחרים לבד איתך" לקוח מרגע בחיים שבו עודדתי חבר שחווה אובדן.
שיר שלקח לי 40 שנה לכתוב. ב-1970 הלחנתי את הבית הפותח ונתקעתי. בגזוז השיר התלבש כמו כפפה על מזי כהן, כבר היה לו פזמון, אך לא הצלחתי להתאים לו טקסט. חלפו השנים, היו פה ושם ניסיונות כושלים לצקת תוכן, אבל לא הצלחתי להבין על מה השיר. אחרי פטירתה של נעמי, עברה בי המחשבה שאולי לאור זה שהשיר ליווה אותנו כל כך הרבה שנים, הוא בעצם מסכם את חיינו יחד. הטקסט נכתב ביום אחד.
שיר ברכת דרך שהקדשתי לנכדים שלי.
פורסם לראשונה: 07:13, 27.05.22
