כמו היצור החי-מת של פרנקנשטיין, מתאמצת הקומדיה הרומנטית "עוד סיפור אחד" להשמיע אותות חיים, אך מאחורי מבטה המזוגג אין שום רגש ונשמה. זהו מוצר סינתטי, אינסטנט-סרט, שמזכיר אינספור סרטים דוגמתו שנצרכים בשעות מתות של בהייה אל מול הטלוויזיה. ייתכן שמפיקיו-מפיציו מאמינים ששחרורו לאקרנים בעת הזו ירוויח מאפקט נהירת ההמונים – מיליון צופים! – של "לשחרר את שולי". נאחל לו בהצלחה.
כבר נטען פה, פעמים רבות בעבר, על הקושי של הקולנוע הישראלי לייצר קומדיות רומנטיות עדכניות. נראה שסרטי הבורקס היו הפעם האחרונה שבה הותאם הז'אנר לשפה המקומית. לאחרונה, אגב כך, הוכיח סרטה של טליה לביא, "אחד בלב" שיש פער בין כוונות ומימושן. אבל הבעיה עם "עוד סיפור אחד", שהוא סרטו הראשון כבמאי של הקומיקאי גורי אלפי, שגם השתתף בהפקה, בכתיבת התסריט על פי ספרו של עומר ברק, "לחוץ חתונה", ואף מופיע בסרט – נעוצה בכך שאין בו רגע אחד של מקוריות.
זה מתחיל בבליינד-דייט. הוא (אלפי) בחור שעליו איננו יודעים כמעט דבר. היא (דינה סנדרסון) בחורה לחוצה שמביכה את עצמה ואותו. היא עיתונאית, והשניים נפגשים במסעדה הודית שבה הם מזמינים רק את מנות האורז. כדי להפיג את המבוכה היא מספרת לו על פרויקט עיתונאי שבו הייתה מעורבת, ונועד למצוא שידוך, תוך חודש ימים, לידיד רומנטיקן שלה (מעיין בלום) בעל כישורי חיזור מינימליים. לשם כך מגויסת תוכנת מחשב שמטרתה לאתר משודכות פוטנציאליות, שהדייט עם כל אחת מהן מסתיים כמובן בקטסטרופה. ואז זה קורה: מושא הכתבה מתאהב באקראי במדענית צעירה ממכון וייצמן (דניאל גל) שפוגעת בו עם אופניה החשמליים, ונדמה כאילו התסריט שנכתב מראש זוכה לאלתור בלתי צפוי. כל זאת לאכזבתו של העורך הנשוי של העיתון (ליאור אשכנזי), שהוא גם מאהבהּ של המספרת שלנו, שחושש שהפרויקט החגיגי לא ייצא לפועל.
הסיטואציה שבה המספרת יושבת עם מי שהוא (גם) הבמאי ומגוללת בפניו את סיפור הסרט שאנו רואים, יכולה הייתה לשמש מצע דרמטי ורעיוני סביר למדי, גם אם לא מקורי. אבל סיפור המסגרת הזה נדמה בעיקר מיותר – אפילו שהדינמיקה בין סנדרסון ואלפי זורמת באופן טבעי יחסית. זהו מימד רפלקסיבי שאינו זר לקומדיה הרומנטית שבוחנת, לעיתים באופן חתרני, ייצוגים מגדריים וסמכויות סיפוריות, ולאחרונה גם היבטים אתניים (ע"ע "חולי אהבה" מ-2017). אבל במפגש בין סנדרסון ואלפי אין שום דבר שאפשר להיתלות בו, למעט מצוקה תסריטאית שמאפשרת לספק אינפורמציה שתקדם את העלילה ותבהיר את המובן מאליו.
הדמויות שאנו פוגשים לכל אורך הסרט נענות, בדרכן האומללה, לכל קלישאה אפשרית. מדענית שמתעניינת בעכברי מעבדה יותר מאשר בבני אדם, עורך עיתון מחליא שהתנהלותו המטרידה מינית עוברת כאן כאתנחתא קומית, הגבר הביישן שמחפש אחר האחת והיחידה, והצעירה הפטפטנית שתחולל כאוס בחייו המסודרים. אין מנוס מלציין זאת: "עוד סיפור אחד" הוא פשוט סרט מיושן. יתר-על-כן, אין לדעת אם זו מצוקת הפקה או סתם עצלות, אבל גיבורי הסרט נעים במה שנדמים כמרחבים עירוניים כמעט נטושים. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי סבור שהסיפור מתרחש אחרי שאסון אקלימי פקד את האנושות, והשורדים היחידים הם קומץ יושבי בית קפה תל אביבי גנרי ושלושה-ארבעה סטודנטים לקולנוע.
לא קראתי את ספרו של ברק מ-2017 שהפך לרב מכר וזכה לדיון ציבורי ער. אבל לא בטוח שההיסט העלילתי מדמותו של גבר המתעד את מסע הריאליטי שלו אחר האחת והיחידה לדמותה של עיתונאית לא-מאוד-מעניינת, נעשה בתבונה. מדיון פוטנציאלי על גבריות רומנטית חדשה, מונוגמית, הוא נהפך לסרט על אישה מנוצלת שהופכת למנצלת. מין דמות בלתי נסבלת בואכה מפלצתית שמעוררת, אפילו ברגעי המשבר והפגיעות שלה, בעיקר אנטגוניזם. בהינתן העובדה שגם גיבורו של הסרט הוא אדם ללא תכונות – קשה לומר שהיציאה מהאולם מלווה באותן תובנות שבאו, כך מדווח, בעקבות הספר.
למרבה הצער השחקנים, להוציא בלום, איומים. לפחות היוצא-מן-הכלל הנ"ל שומר על ארשת סימפטית שאמנם לא מייצרת הזדהות, אבל גם לא גניחות של סבל כפי שגורמת נוכחותם של האחרים. עיון במצבת יוצרי הסרט מגלה שלא פחות מחמישה תסריטאים, בהם ברק עצמו, עמלו על הסרט – וגם עוד קרדיט מסתורי שניתן לבמאי אבי נשר כ"האיש למשימות מיוחדות". הבה נפרש: לא בטוח שהתסריט הוא תוצר של סיעור מוחות. ובכל זאת, ממי שכתבו את שלוש עונותיה של סדרת הטלוויזיה עטורת השבחים "האחיות המוצלחות שלי" (נועה ארנברג וגלית חוגי), בבימויו של אלפי, ניתן היה לצפות להרבה, הרבה יותר.
האם יהפוך "עוד סיפור אחד" ללהיט מקומי? השאלה הזו ודאי רלוונטית בעקבות הסרט-שהיה-להפתעה, "שולי". הקהל שמילא אמש (מוצ"ש) כשני-שלישים מהאולם ב"יס-פלאנט" איילון לא שאג מצחוק אבל גם לא נותר דומם. רובו בני נוער וצעירים. מי יודע, אולי סרטים כמו זה של אלפי הם בדיוק מה שאנשים זקוקים לו בתקופה מאתגרת זו. אבל הקולנוע הישראלי יכול היה להסתדר בלעדיהם.