16 שנה אחרי שפרצה לתעשיית המוזיקה המקומית, עדי אולמנסקי יכולה להתרווח בנוחות בכיסא המפיקה באולפן שבנתה בביתה. שם היא יוצרת ביטים, מקליטה, שרה, מראפרפת וממקססת, כותבת ומפיקה גם למוזיקאים אחרים, ואחרי שנתיים שבהם התכנסה לתוך עצמה וחקרה את הכיוונים המוזיקליים שבאמת בוערים בה - היא מצאה את המקום היצירתי המדויק לה בז'אנר שהיא הכי אוהבת: היפ-הופ.
"אחרי הקורונה היה איזה קרייסס כזה של, 'רגע, מה אני עושה?'", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "הרבה זמן הרגשתי שאני עושה דברים שאני לא שלמה איתם ב-100 אחוז, או שהרגשתי שיש סביבי אנשים שדוחפים אותי לעשות דברים שהם לא לגמרי אני". מתוך החיפוש ועם ההתבגרות, בגיל 34 אולמנסקי העיזה לחזור לשורשים המוזיקליים שלה. "זה מצחיק כי הרבה אמרו שאני עושה פופ, וזה נכון, אבל אני שומעת כמעט רק היפ-הופ. אז למה יש פער בין מה שאני אוהבת לבין מה שאני עושה? ב'2 בלילה' (אלבומה מ-2020, ע"ט) היה את 'פוטושופ' שעשיתי עם טונה, זה השיר הכי אהוב עליי באלבום. האם הוא הכי מצליח? לא בהכרח. אבל זה מה שאני רוצה לשמוע כשאני קמה בבוקר".
עוד במדור מוזיקה:
היום היא מעידה שדברים משפיעים עליה אחרת. "את מגיעה לאיזה גיל שאת אומרת, 'וואי, לא אכפת לי'", היא מספרת בחיוך נינוח. "משהו השתחרר לי. אני עושה מוזיקה שאני אוהבת לשמוע. יאהבו? מגניב, לא אהבו? הכול טוב. אני שלמה עם מי שאני, למדתי להשלים הפלוסים והמינוסים, לזרום ולא לנסות כל כמה זמן להסתיר או להיות משהו אחר".
אחרי שנתיים של מגפה ושל מחסום יצירתי, היא נתקלה בסדנה וירטואלית של הראפר שקל. "לא הכרתי אותו ובחיים לא דיברנו. הוא היה כזה חמוד, בלי פוזות ובגובה העיניים. בסרטון הוא הסביר איך הוא מסמפל מוזיקה פרסית. עצרתי באמצע, נכנסתי לאולפן ויצרתי את הביט הראשון לאלבום. מצאתי סרטון עם 200 צפיות של בחור פרסי ביוטיוב שניגן על קמנצ'ה, כלי מיתר מדהים ומרגש בטירוף. נפתחה לי ההשראה ופשוט יצאו איזה 18 שירים. הרגשתי שאני חייבת להגיד תודה לשקל בלי שאנחנו בכלל מכירים".
אחרי שהתחילה לעבוד על הסינגל המדובר, אולמנסקי החליטה לירות באפלה ולשלוח לראפר הודעה. "רציתי לספר לו איזה דמות משמעותית הוא בשבילי", היא צוחקת. "זה לקח יומיים עד שהוא ענה. ראיתי את ה-seen והרגשתי כמו נערה מתבגרת. ואז הוא אמר שריגשתי אותו ועשיתי לו טוב על הלב. כששלחתי לו את השיר הוא עף עליו. זה היה חיבור מדהים". שיתוף הפעולה בין השניים לא איחר להגיע, ושקל העניק את הוורס שלו לשיר. "הוא בא אליי לסשן וכתב את הטקסט על המקום", היא מספרת. התוצאה הפכה ל"לשנות את העולם" - סנונית ראשונה מתוך אלבום חדש בעברית שיצא באביב, ושעשתה כבר את דרכה לערוצי הסטרימינג.
אולמנסקי הכירה תודה גם למוזיקאי האיראני כשמצאה אותו ברשתות החברתיות. כשביקשה את אישורו להשתמש בדגימה בקיץ, עם תחילת המחאה באיראן, היא מודה שחשבה שייבהל "כי הוא גבר ואני אישה מישראל. אולי זה מסוכן בשבילו. והתחלנו לדבר על כל מה שהיה שם. הוא סיפר שהם יוצאים ומוחים, 'אף אחד לא ישתיק אותנו'. זה היה מצמרר והזוי, כמו שאנשים מהעולם מדברים איתנו כשיש פה טילים". היא הבטיחה לשתף איתו את התוצאה הסופית כשתהיה מוכנה. "עוד עבדתי על זה, והוא כל יום היה שולח לי 'וואט אבאוט דה ביט'", היא צוחקת. "אני כזה 'חיים שלי, אין לי זמן לנשום אל תדאג אני אשלח, אני רוצה את השיר הזה יותר ממך'".
"בחרתי תחום גברי רק כדי לעקוף עם עקבים בעלייה"
כבר מההאזנה הראשונה ל"לשנות את העולם" אפשר להבחין בביט המחוספס, האפל והלא מתנצל שאולמנסקי מביאה איתה, וגם את ההשפעות המוזיקליות ממקומות רחוקים. בטקסט שנון היא מספרת את הסיפור שלה: "חצי ארגנטינה חצי פולניה / יש ת'עצבנות מאבא חרדות מאמא / מנסה לבנות פה משהו ששווה גביע / ד"ש לכל מי שזלזל - כל כלב ביג'יומו, גם יומך יגיע".
השיר הוא סוג של תעודת זהות מוזיקלית שלך.
"זה 'בואו תכירו שנייה את מי שאני באמת', לא את זאת שרואים בתמונות ובסושיאל מדיה. מאז ומתמיד הרגשתי שיש בי איזה דיסוננס - אבא שלי ארגנטינאי ואני דומה לו בהרבה מובנים. אני הכי חמודה בעולם ביום-יום, אבל אם מישהו עובר אצלי איזה גבול יוצא ממני דרקון, ויש לי לפעמים פה ג'ורה. ומצד שני, אמא שלי פולניה, וכל חיי הייתי חרדתית. עשיתי תהליך עם הדבר הזה, גם טיפול וגם פשוט להתבגר. יש פער בין מי שאני כשיושבים איתי לבין מי שרואים בחוץ".
כשכתבת את השיר, למה התכוונת ב"לשנות את העולם"?
"תמיד היה לי רצון לעשות משהו חדש או אחר. הכי קל לי להגיד את זה על המובן מאליו - להיות בחורה בתחום הזה (של הפקת מוזיקה, ע"ט) ולהראות שזה אפשרי ושזה לא אישיו בכלל. אישה יכולה לכתוב, להלחין וגם למקסס. אמרתי לעצמי, 'למה את משלמת כל כך הרבה כסף לאנשים אחרים? מה כל כך מפחיד אותך ללמוד ולעשות את זה לבד?'. זה בעיקר אמונות מגבילות. 'בחרתי תחום גברי רק כדי לעקוף בעקבים בעלייה', לא מהמקום המתקרבן, להפך - אני לא נותנת לזה להגדיר אותי או לעצור אותי. אני אקח את הברזלים בחזייה ואשתמש בהם כדי להתקדם"
כמי שלמדה הפקה לפני 15 שנה והיום מלמדת בעצמה ברימון, היא רוצה כעת להעביר את הבשורה למוזיקאים ומוזיקאיות צעירות. "הייתי מניחה שאחרי כל הזמן הזה המצב יהיה הרבה יותר טוב. אני מרגישה שיש שינוי ופתיחות בעולם וגם בישראל. בשלים לרעיון שיש בנות בתחום הזה, גם אם הוא נחשב גברי. אם אני מעבירה סדנה לקבוצה שאני מלמדת הפקה והם לא מכירים אותי, אז הדיפולט שלי זה להרגיש שאני במבחן, אם אני באמת יודעת על מה אני מדברת. רק אחרי זמן מה, כשאני מראה שאני שולטת, אז הם מתמסרים. האם זה יכול לקרות גם לגבר? כן, אבל בשורה התחתונה נשים הם רק שלושה אחוזים בתחום".
עם כל מה שקורה עכשיו במחאות שגם האמנים לוקחים בהן חלק, נראה אותך ברחובות?
"ברור. אם אני חושבת משהו - אני חייבת להביע אותו. אני כמובן עושה את זה ברשתות אבל עם כל מה שקורה עכשיו במדינה אני חושבת שאמנים חייבים להתחיל לדבר. אנשים צריכים להפסיק לפחד כל הזמן. אפשר גם להגיד דברים בצורה מתונה ומכבדת, אפשר להגיד דעות גם בצורה שמכילה את הצד השני. לא חייב להיות הכול או כלום. יש לי חברים שחושבים אחרת לחלוטין - הכול טוב, אני מתה עליהם. זה גם עניין של גיל וגם עניין אישיותי. אני פשוט לא יכולה לא להגיד את מה שאני חושבת באמת. לפעמים זה מדהים ולפעמים יש לזה צדדים נוראיים".
כשהיא ממשיכה להסיר את השכבות הרבות שמרכיבות את המוזיקה שלה, היא מגלה רפרנס נוסף, לא מאוד מפתיע. "כשקראתי לשיר 'לשנות את העולם' הייתה לי מחשבה על אריק איינשטיין. בתור ילדים גדלנו על המשפט הזה, 'אני ואתה נשנה את העולם', הנאיביות הזאת. ואז את מגיעה לחיים וקולטת שהם לא כאלה פשוטים ולא כזה קל לעשות שינויים. ראינו כמה מחאות היו בעשורים האחרונים, ואני לא יודעת אם זה השפיע יותר מדי. זה קשה. המשפט נאמר בציניות כזאת, 'מה בסך הכול רציתי? לשנות את העולם?', כאילו זה בקטנה. יש שם גיחוך על התמימות. הצעתי לשקל שנשלב רפרנס לאריק איינשטיין, אז הוא אמר בוורס שלו: 'אני ואתה נשנה את העולם'. אמרתי לו, לא הבנת - 'אני ואת עוד נשנה את העולם', לא אני ואתה".
"אני לא יודעת מי אני בלי מוזיקה"
בנוסף לעבודה על היצירה שלה, אולמנסקי כאמור גם מפיקה וכותבת לאחרים, והייתה שותפה לכתיבת סינגל הבכורה של מרגי "תני לי רגע" וגם ל"תיקו תיקו" של שחר סאול. "מרגי הוא אהבת חיי, וגם שחר מדהים. זה כיף לעבוד עם אנשים שאת מעריכה, ומצד שני זה תמיד גם כרוך בהרבה לחץ. כשאני יושבת עם עצמי ועושה שיר - אני הבן אדם היחיד שמחליט, ופה יש יותר אנשים והתהליך הוא מורכב יותר מן הסתם. יש משהו ממש כיפי בלכתוב למרגי. אני גדולה ממנו במיליארד שנים, אני אישה והוא גבר ותחומי העניין שלנו שונים, אז אמרתי לעצמי, 'אם הייתי נער בן 17 או 18, על מה הייתי רוצה לדבר?'. זה כיף".
את עוסקת הרבה בנושא שלאורך השנים עודדו אותך לעזוב את המוזיקה.
"אף אחד לא מוזיקאי בבית שגדלתי בו; אמא שלי דוקטור לביולוגיה, לאבא שלי יש חברה לייעוץ עסקי, הכי לא אמנות. עד גיל 18 ההורים ממש רוצים שתתעסקי במוזיקה. אחרי זה יש כבר גישה של 'לא, מה פתאום, זה תחביב'. כשהמשכתי עם זה נשבר להם הלב".
זה משהו שאת עדיין פוגשת בו מולם?
"אבא שלי מעריץ מס' 1, בא לכל ההופעות", היא צוחקת. "אמא שלי עד היום תגיד לי 'היה ממש מתאים לך להיות עורכת דין'. אנחנו מאוד קרובות. עכשיו כשאני מלמדת ברימון אז היא אומרת 'זה של מוזיקאים רציניים, רימון אני מכירה'. היא עדיין מפחדת, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם מאורגן ורציני, אני לא קמה בשתיים בצהריים ומדליקה ג'וינט. אף פעם לא הייתי כזו. עם השנים היא הבינה שהיא לא צריכה להיות בחרדה קיומית שלא יהיה לי מה לאכול. היום הם הרבה יותר מחבקים את המקום הזה".
גם מהחברים קיבלת ביקורת כזו?
"אלמוג (בן הזוג, ע"ט) כל הזמן אמר לי שאני חייבת לעשות עוד דברים, זו הייתה כאפה מאוד רצינית. אין לי תחביבים אחרים ולא מעניין אותי. בגיל 30 היו מסביבי קולות כאלה, גם של אנשים שאוהבים אותי מאוד. זה לא היה ממקום רע ואני גם לא כועסת עליהם, הם דאגו לי, אבל בחוויה זה כואב. אני לא יודעת מי אני בלי מוזיקה".
ואחרי כל כך הרבה זמן בעולם הזה, את עדיין מחפשת אישורים מהתעשייה?
"זה תמיד משהו שנחמד שיש וכיף, אבל אני יכולה להגיד שכשיצרתי את השירים לא עניין אותי שום תחנת רדיו, שום עורך ספוטיפיי. זה לא מעניין אותי. אני עושה מוזיקה עבור האנשים שייהנו וכדי שיהיה לי כיף לשמוע. אם לי לא בא לשמוע את השיר שלי כשאני קמה בבוקר - אז אולי הוא לא מספיק טוב. ככה סיננתי הרבה מהם".
לפני כשנה וחצי אולמנסקי מיסדה את הקשר עם בן זוגה אלמוג בלום. "הוא האנטיתזה לכל גבר שאי פעם הייתי איתו. תמיד יצאתי עם מוזיקאים מתוסבכים והכרנו במקרה. הוא רואה חשבון וההיפך הגמור ממני - הכי קליל ומצחיק שיש, כוכב המסיבה. כשהם התחתנו, אולמנסקי התקתקנית באופיה השקיעה את זמנה בתכנון האירוע. "זה היה הכי קלישאתי", היא צוחקת, "במשך חצי שנה את מארגנת חתונה, וכשזה עובר את חושבת, 'אוי, מה עושים עכשיו?'. התמסרתי לחוויה באופן טוטאלי".
אלמוג מופיע בשירים שלך?
"מלא. באלבום הקודם כל השירים נכתבו על הפאזה המוקדמת יותר של הקשר. גם באלבום החדש יש שירים עליו. פעם אחת הוא אמר לי, 'למה את כותבת עליי רק שירים עצובים?', אז כתבתי על המקום של ההתאהבות, איזה צחוקים לנו ואיזה שטותניקים אנחנו".
יש הרבה מוזיקה בבית שלכם?
"אנקדוטה לגביו - הוא שומע מוזיקה מזרחית וכל הזמן הציע לי לבוא איתו להופעות של ליאור נרקיס. הוא פתח לי את הראש לכל כך הרבה סוגים של מוזיקה כי הייתי באיזה קיבעון של 'זה כן וזה לא, כי אני אולמנסקי'. חוץ מזה שהוא רואה חשבון, במשך שנים הוא היה די ג'יי והוא הכי מוזיקלי בעולם. פעם אחת צילמתי את עצמי מנגנת, ופתאום הוא הצטרף וניגן משהו מטורף על המקלדת, שש שנים אנחנו ביחד ולא ידעתי שהוא יודע לנגן! וגם קניתי לו דרבוקה ליום הולדת, אגב, זו חתיכת הקרבה".
