זה מי שאני.
זאת התשובה שנתתי, במשך שנים, לאחרים ולעצמי כשפחדתי להשתנות.
אחלה תירוץ ה"זה מי שאני" הזה.
הוא פוטר אותך מהתמודדות.
פוטר אותך ממאבק.
פוטר אותך מהקושי התהומי שכרוך ביציאה מאזור הנוחות.
אז למדתי לדקלם אותו על אוטומט.
לפעמים גם קישטתי אותו ב"זה מי שאני. זה מה יש".
או –
"זה מי שאני. אין מה לעשות".
וככה הייתי סוגר את הדיון.
חותך אותו בבשר החי.
לא משאיר לצד השני (או לעצמי) קצה של אפשרות.
"זה מי שאני" הפך להיות קרש ההצלה שלי.
העניין הוא שלפעמים, בלי שנשים לב, קרש ההצלה הוא בכלל המקל בגלגלים שלנו.
היום אני מבין עד כמה התירוץ הזה חסם אותי.
הכשיל אותי.
קיבע אותי.
מיסמר אותי למקום.
זה התחיל מדברים קטנים, כמו –
אני טיפוס שכחן. מפוזר. מגושם. זה מי שאני.
אני ננעל מחוץ לבית.
אני מאבד כרטיסי אשראי.
אני משאיר את השלט של הטלוויזיה במקרר (נשבע, סיפור אמיתי)
איזה נוח זה להיות כזה שכחן, אין לכם מושג.
פוטר אותך מכל אחריות בסיסית.
אז הגעתי (כמעט) לגיל 40, והבנתי פתאום שאי אפשר לסמוך עליי.
שבשם ה"זה מי שאני" הזה – סיגלתי לעצמי התנהגות של ילד קטן ומפונק.
זה המשיך לענייני פרנסה –
אני לא טוב עם כספים.
עזבו אותי ממספרים ומטבלאות אקסל.
לא רוצה לבדוק כמה יש לי בעו"ש.
לא יודע כמה תשלומים נשארו לי כדי לכסות את ההלוואה.
לא מבין מה רואת החשבון רוצה מהחיים שלי כשהיא צועקת עליי שחייבים לסיים את הדו"ח השנתי.
אז הגעתי (כמעט) לגיל 40, כשאני בור מוחלט בענייני כסף.
הבנתי פתאום שכל החיים שלי ברחתי ממנו.
כי לא הרגשתי איתו בנוח.
כי החלטתי שזה גדול עליי.
משם זה כבר גלש לעניינים אקוטיים, כמו מערכות יחסים.
מצאתי את עצמי צועק עשרות פעמים במהלך ריב לבן הזוג שלי:
"זה מי שאני! לא טוב לך, תלך!".
כי פחדתי מהאמת.
פחדתי להודות שהוא צודק.
פחדתי להקשיב, ולא רק לשמוע.
בחייאת, למי יש כוח להשתנות עכשיו?
לצאת מהטריטוריה המגודרת והכל כך בטוחה שלי, ולהבין שמערכות יחסים דורשות התגמשות, אומץ, התפתחות, זליגה מהמוכר והידוע.
בעיקר, התירוץ הזה הכשיל אותי מול עצמי.
בכל כך הרבה זירות בחיים שלי נשארתי קטן.
חסר ישע.
נזקק.
מתוסכל.
תקוע.
שנאתי את עצמי על מי שאני או על מי שחשבתי שאני.
ועד כדי כך פחדתי –
לגלוש אל מעבר לעצמי.
לגעת בכאב.
לעבור דרך הפחד.
לעשות את הצעדים ההכרחיים כדי לצאת מהמעגל הקטן הזה ששרטטתי סביבי.
אני יכול לחשוב על עוד מיליון דוגמאות לאיך התירוץ הזה ניהל אותי.
לעד כמה השרשתי בתוכי תפיסות מוטעות לגביי, והאמנתי להן.
כמה סיפורים סיפרתי לעצמי על עצמי.
סיפורים שבהמשך הפכתי להיות העבד שלהם.
שהקטינו אותי וצמצמו אותי.
שבכלל לא הגדירו או שיקפו אותי, אבל כנראה היוו קרקע נוחה לפחד שלי להשתנות ולגדול.
אני מסתכל סביבי, ומבחין איך כל כך הרבה מהקרובים אליי חונטים את עצמם בחליפות שתפרו במו ידיהם. לכודים ב"זה מי שאני" שלהם.
בן הזוג שלי, ששותק ובורח בכל פעם שצצה התמודדות רגשית כי לטענתו הוא "לא טיפוס שמדבר".
החברה הכי טובה שלי, ששכנעה את עצמה שהיא אמא היסטרית וחרדתית, ממש כמו האמא שלה, וכך נגזר עליה לגדל את הילדה שלה.
חבר טוב שלי שסיפר לעצמו שהוא גרוע בראיונות עבודה, ובמשך שנים מנע מעצמו התקדמות בקריירה.
וחברת הילדות שלי שהחליטה שהיא פשוט גרועה במערכות יחסים, וחרצה לעצמה את הגורל. גורל של בדידות עולמים.
איזה קשוח זה, יא-אללה.
להסתכל לעצמך בעיניים, להתקלף מתחפושות, וברגע אחד נקי להגיד: "זה לא מי שאני".
להבין שיש לך בחירה.
שיש לך ברירה.
לקחת אחריות ולקפוץ למים העמוקים.
לנפץ את הקירות עליהם ריססת את הסיפור שלך.
להעז להיות בתנועה.
לא להיאחז בעקשנות ב"זה מי שאני" שלך.
לצאת מאזור הנוחות, ולחצות את הגשר השקוף בין הסיפור שלך לבין מי שאתה באמת.
