רצה הגורל (ואולי רצתה מנהלת לוח השידורים, קל להתבלבל) וממש לפני שהחל משחק גמר היורו בין איטליה ואנגליה, שודר אמש (א') ב-HOT8 הפרק הראשון בסדרה הדוקומנטרית "ערים". אם קהל הצופים הגברי התקבץ מול המסך קצת קודם כדי לצפות בו, הוא קיבל חוויה גברית מזככת למדי כמקדמה להתפרקות מול ספורט גברי ובועט. בדיעבד, לפי תוצאת המשחק וכמובן מהפוזיציה שלי כאישה, אני מסיקה בזהירות שהצפייה ב"ערים" הייתה גם מספקת יותר.
מתוך "ערים"
(באדיבות HOT8)
הספר "ערות" של תמר מור-סלע, שכלל וידויים והגיגים של נשים על מיניות, עורר הד לא קטן כשיצא לאור לפני ארבע שנים. פחות בעקבות התוכן הספציפי שהונגש בו, ויותר הודות לעובדה שהוא שימש קצה חוט לשיח בנושא המיניות הנשית בתקופה טעונה כל כך. סדרת הטלוויזיה שהגיעה בעקבות הספר, וקיבלה את אותו השם, ניסתה להמיר את המדיום הכתוב למצולם ועשתה זאת בהצלחה חלקית. אתמול עלתה סדרת ההמשך של אותם היוצרים, עדי ארבל (אשה) ולירן עצמור (גבר), שהפעם נותנת ביטוי למיניות הגברית.
נדמה שההבדלים שבתפיסת המיניות בין גברים לנשים מועצמים עוד יותר בימים של מהפכות ושינויים עמוקים. גברים ונשים מתבקשים לבצע מדידות חדשות של חליפות שההורים שלהם הורישו להם, בנקודות מסוימות זה נוח יותר, באזורים אחרים יותר לוחץ. ברור שבבואם לראיין את הצד הגברי בדיון על מיניות, היוצרים של "ערים" הולכים על קרקע פחות יציבה. זה נכון שהמטרה הסופית (של הסדרה והיי, גם של המין האנושי) היא שחרור של שני המינים, לא רק המין הנשי, בדרך להשלמה, לכבוד הדדי ולאהבה, כפי שהגדיר בתבונה הקומוניקט של "ערים". אבל מיניות גברית היא עניין שיש לעסוק בו בזהירות מופלגת בתקופה שבה היא מוצאת את דרכה לסדר היום הציבורי בעיקר בהקשרים של אלימות כלפי נשים או מהפכות חברתיות, והמטוטלת עדיין מיטלטלת מצד לצד על מלא.
היוצרים של "ערים" (שאגב, קיבלו את הייעוץ לסדרה ממור-סלע) עושים ניסיון מורגש להביא שיחה גברית כנה ופתוחה על מיניות גברית, שבו זמנית גם מתחשבת בצייטגייסט ומודעת לצורך להכריז בקול על הנזקים שגורמת צפייה בפורנו ובחשיבות שבהכרה בגבולות הניצול וההטרדה המינית. התוצאה נעה בין וידויים כנים ומעוררי מחשבה על חוויות מיניות של גברים או האופן שבו הם תופסים את היצר המיני שלהם, ובין חלונות ראווה כמעט אידיאליים מדי לאנשים שהמיניות שלהם בריאה והם מחזיקים במפתח לאושר המיני. לזכותו של הגלגול הזה יאמר שיחסית ל"ערות", ליהוק המרואיינים נע על קשת רחבה יותר של חתכים והגיוון מורגש יותר, לא רק מבחינת גילים או מוצא עדתי אלא גם מבחינת מצב רגשי ומנטלי. רוב העדויות מרתקות ולא נופלות לקלישאות. את העיסוק בקהילה הלהט"בית, אגב, השאירו ארבל ועצמור לסדרה נפרדת.
לא פשוט לי, כאישה, לשפוט את הווידוי הגברי על מיניות משום שאין לי מושג מה זה להיות גבר, אבל רוב העדויות מרתקות ולא נופלות לקלישאות. אפשר להבין מהן, בצער, שהמיניות הגברית צברה במהלך השנים התניות ולחצים חברתיים לא פחות מהמיניות הנשית, התניות שעברו מדור לדור וקובעו באמצעות התקשורת והחברה אפילו עד כדי כך שהוא מקשה על גברים למצוא את האני המיני הראשוני והאותנטי שלהם.
אבל אם אכן פעורה תהום בין הביולוגיה הנשית והגברית כשזה מגיע למיניות, הניסיון להגיע לגרעין האותנטי של המיניות הגברית לא בהכרח יביא לשלום בין הגברים והנשים (לפחות הסטרייטים). התשובה היא כנראה פשרה שנועדה לגרום לשני הצדדים לחיות בהרמוניה אחד עם השני, הרמוניה שהבסיס שלה הוא תקשורת והיכרות אמיתית של שותפי החיים שלנו. "ערים" היא אבן דרך במובן שבו היא מאפשרת נרמול של דיבור חשוף מאוד, גם אם לעיתים בוטה, ומודעות עצמית גבוהה למיניות הגברית. היא מרחיבה עוד קצת את צינור המידע, ואני אמנם לא יודעת מה היא עושה לצופים ממין זכר, אבל היא מאפשרת לנשים כמוני להבין קצת יותר את נקודת המבט הגברית, על מגרש שכולנו משחקים בו מבחירה - מגרש שאין בו מנצחים ומפסידים, ושאיש לא יציע לעולם, תודה לאל, לסגור עם פנדלים את המשחק המתנהל עליו.
