מבקרי הקולנוע הוכו השנה בתדהמה נוכח הופעתו של פלא: סרט גודזילה מוצלח. בעשור האחרון ראינו את התוצרים של "יקום המפלצות של אולפני לג'נדרי", שבו עובדה המפלצת הוותיקה לסדרת סרטים שאיכותה פחתה בהתמדה. הראשון היה "גודזילה" (2014) שלווה ב"קונג: אי הגולגולת" (2017), העיבוד של קינג קונג כמפלצת הגדולה השנייה של האולפן. הסרט השלישי היה "גודזילה: מלך המפלצות" (2019), ואז עימות/איחוד בין שני הטיטאנים ב"גודזילה נגד קונג" (2021). בגלל שלשתי המפלצות אין יריב יותר מוכר ופופולרי מזה שמולו הן נלחמו בסרט הרביעי, היה זה בלתי נמנע שיהיו מפגשים נוספים ביניהן. כך הגענו ל"גודזילה X קונג: אימפריה חדשה" (Godzilla X Kong: The New Empire) סרט שעונה, כך נראה, על צורך שקיים בקרב יותר מדי צופים. אפשר היה לקוות שאחרי ארבעה סרטים יצליחו באולפני לג'נדרי להפיק סרט גודזילה מוצלח, אבל זה ממש לא המקרה.
הסרט שאליו התייחסתי בתחילת הפסקה הקודמת הוא לא "גודזילה X קונג: אימפריה חדשה" אלא Godzilla Minus One, שהופק באולפני טוהו היפניים – אלו שבהם נוצר הסרט הראשון בזיכיון ("גודזילה" של אישירו הונדה ב-1954), ומאז נעשו במסגרתו עוד 32 סרטים. הבמאי טקאשי ימאזאקי הסתפק בתקציב שמוערך בלא יותר מ-12 מיליון דולר, בערך 1/15 מהתקציב של "גודזילה X קונג: אימפריה חדשה". התוצאה זכתה באהדת הביקורת המערבית (ציון 81 במטאקריטיק), וגרפה שבחים מבכירי הוליווד כריסטופר נולאן וסטיבן שפילברג (שצפה בסרט שלוש פעמים). חרף התקציב הזערורי הסרט קיבל את פרס האוסקר לאפקטים מיוחדים בעודו מביס הפקות ענק כמו "שומרי הגלקסיה: חלק 3" ו"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון". הוא גם זכה בשמונה פרסים של אקדמיית הקולנוע ביפן, בכללם פרס הסרט, התסריט והעריכה.
עד שמפיץ ישראל ירים את הכפפה, ויעשה את המאמץ הנדרש כדי שנזכה לראות סרט גודזילה מוצלח, נצטרך להסתפק בסרט החמישי בסדרה של לג'נדרי - ובבינוניות המוחלטת שלו. "אימפריה חדשה", אם למישהו יש ספק, לא יזכה באף פרס על התסריט המשעמם והמגוחך שלו. אף שחקן שמופיע בו לא יתקרב ממרחק קילומטר למועמדות לפרס. כל תכליתן של דמויות הקרטון שבסרט היא להיות בובות פיתום של אקספוזיציה בדרך לקרב המפלצות הבא. מי שלא ראה את הסרטים הקודמים בסדרה של לג'נדרי, ויש לו צפייה להבנה מינימלית של מה שקורה – מוטב שיוותר מראש. מי שראה ונהנה מ"גודזילה X קונג", יבוא על סיפוקו גם בסרט הנוכחי שאינו גרוע מקודמו.
למרות שהשם "גודזילה" נמצא בשם הסרט, הגיבור המובהק הוא קונג. לגודזילה יש קו עלילתי נפרד שבו הוא נמצא בשליחות שהייתה יכולה להיחתך לחלוטין מהסרט. יש לו מספר עימותים עם "טיטאנים" שנעשים בכדי להיטען כאנרגיה, כדי להתכונן לעימות עם אויב עתידי שהכרעתו תדרוש משאבים אלו. הקרינה המתעצמת תעניק לו עוצמה רבה ולאנרגיה שהוא פולט יהיה גוון ורדרד חדש.
בעוד גודזילה עולם מהים ליבשה, קונג נמצא ב"בארץ החלולה", אותה טריטוריה של עולם פנימי במעמקי כדור הארץ, שבאופן פלאי יש לה מקור אור וצמחים, כאילו היה פני השטח הפרהיסטוריים של כדור הארץ. הרעיון של "הארץ החלולה" התגלגל בסרטי המפלצות של לג'נדרי עד שב"גודזילה נגד קונג" העלילה התכנסה לאירועים שהתרחשו בטריטוריה זו.
קיומה של "הארץ החלולה" פותר הרבה בעיות: זו טריטוריה שאין בה בני אדם (או מספר מועט שלהם, כפי שיתגלה בסרט הנוכחי), כך שקל וזול הרבה יותר לביים בה קרבות ענק ללא המורכבות של העולם האנושי המודרני. כמו כן היא מאגר פוטנציאלי בלתי נדלה לעוד ועוד איומים מפלצתיים ככול שיהיה ביקוש לסרטי הסדרה. היא גם מאפשרת הפרדה טריטוריאלית בין קונג וגודזילה שבלעדיה הם עתידים להיאבק על עמדת "טורף-העל". גודזילה פועל בעולם העליון, וקונג נשאר ב"הארץ החלולה" עד שיגיע הזמן לקליימקס שיאחד אותם. ולבסוף, הארץ החלולה מתחברת לעולם העליון בנקודות המפוזרות בכל רחבי כדור הארץ, דבר שמאפשר לתרץ את האופן בו העימותים קופצים בקלילות מיבשת ליבשת.
קונג של תחילת הסרט נראה כמי שהזקנה נפלה עליו. הוא בקושי מתמודד עם להקת מפלצות שעוצבו על בסיס צבועים ענקיים. יש לו גם שן רקובה שמחייבת עקירה. בשונה מגודזילה לקונג יש מערכת יחסים קרובה וחיובית יותר עם הצוות שכפוף לאנתרופולוגית המתמחה במפלצות דוקטור אילין אנדרוז (רבקה הול). יחד עם הוטרינר/הרפתקן המכונה טראפר (דן סטיבנס) יתבצע הטיפול הדנטלי הנדרש בקונג. לאנדרוז וטראפר יש עבר משותף, אבל לסרט אין עניין אמיתי בפיתוח מערכת יחסים אנושית. אליהם גם מצטרף הפודקאסטר ברני הייז (בראיין טיירי הנרי) שמשום מה אמור להיות מקור לתובנות מדעיות הנלקחות ברצינות.
ישנה גם עלילת משנה מרושלת הקשורה ליחסים בין אנדרוז ובתה המאומצת ג'יה (קיילי הוטל) נצר אחרון לשבט האיווי שחי ב"אי הגולגולת". לג'יה יש תחושת אי שייכות לעולם המודרני, והיא מצליחה לשכנע את אימה שתצטרף אליה למסע נדרש ל"ארץ החלולה". למדנו בסרט הקודם שיש לילדה יכולת לתקשר עם קונג בשפת הסימנים, ושהיא הייצור האנושי היקר לו ביותר. אז יש תירוץ לגרור אותה למקום בו מפלצות ענק יעמידו את חיי בני האדם בסכנה מתמדת. גם מהקו העלילתי הזה לא נעשה יותר מדי, וכשהוא מגיע לסופו, במה שאמור להיות "רגע מרגש", הוא בעיקר נלעג על רקע ההרס הנרחב והמעמד הזניח לחלוטין שיש לדמויות האנושיות.
המהלך העלילתי העיקרי קשור לתגלית של קונג בארץ החלולה אודות שבט קופי ענק שבראשו עומק "סקאר קינג", טיטאן שצורתו משלבת בין שימפנזה לאורנג אוטן. לא רק שהוא ירצה להכריע את קונג בקרב הבלתי נמנע על הטריטוריה שמתחת לאדמה, אלא גם יאיים, ככול שהסרט יתקרב על הקליימקס, גם על העולם העליון. לצידו של סקאר יש מפלצת נוספת הכפופה לו וכוחה בנשימה המקפיאה שלה. רעיון כה מקורי עד שבעוד פחות משבועיים תעלה למסכים בישראל הפקה הוליוודית נוספת עם יצור מפלצתי בעל יכולות דומות.
הבמאי אדם וינגד (שביים גם את הפרק הקודם), והתסריטאים טרי רוסיו, ג'רמי סלייטר וסיימון בארט, מבינים שהקהל לא שופט את הסרט על בסיס איכות הקשרים האנושיים, ולא את ההיגיון העלילתי שהוא כה נלעג (גם במסגרת הפרמטרים הלא מחייבים של הז'אנר), עד שאפילו אין טעם להתחיל למנות את כל כשלי הסבירות והמופרכות הכוללת של המוצג. ברמת הזלזול באינטליגנציה של הצופים סרטי המפלצות של לג'נדרי מיישרים קו עם סרטי "הרובוטריקים" של מייקל ביי. הדבר היחידי שמעניין את יוצרי הסרט, בהתאמה לעניין של קהל היעד, הוא מידת הספקטקולריות של ההרס בקרבות בין מפלצות הענק. לטעמי הקרבות ארוכים ולא מעניינים במיוחד. לא נראה שקהל היעד היה מתנגד לחיתוך השומן העלילתי-אנושי כדי לצמצם את הסרט לשעה של מפלצות נכנסות זו בזו.