זִקנה
כעת אנו הופכים להיות מה שלא רצינו אף פעם להיות, כלומר זקנים. אף פעם לא חשקנו בה, בזִקנה, לא חיכינו לה, וכאשר ניסינו לדמיין אותה, עשינו זאת בצורה שטחית, גסה וקלת דעת. היא אף פעם לא עוררה בנו לא סקרנות עמוקה ולא התעניינות אמיתית (בסיפור על כיפה אדומה, הדמות הכי פחות מסקרנת מבחינתנו הייתה הסבתא, ולא היה אכפת לנו כלל אם היא תצא בשלום מבטן הזאב). למרבה הפלא, גם עכשיו, כשאנחנו עצמנו מזדקנים, אין לנו כל עניין בזִקנה. קורה לנו אפוא דבר שמעולם עוד לא קרה לנו: עד כה חיינו בסקרנות תמידית ביחס לבני גילנו. תחושתנו הנוכחית, לעומת זאת, היא שאנו מתקדמים לעבר תחום אפור, שבו נתמזג בהמון אפור, אשר קורותיו לא יוכלו להצית לא את סקרנותנו ולא את דמיוננו. מבטנו יישאר תמיד ממוקד בנעורים ובילדוּת.
ביסודו של דבר, זִקנתנו פירושה קץ הפליאה. נאבד הן את יכולתנו להתפלא והן את יכולתנו לעורר פליאה בזולת. לא נתפעל עוד מדבר, מפני שעד כה התפעלנו מהכול; והאחרים לא יתפעלו מאתנו, הן מפני שהם כבר ראו אותנו עושים ואומרים דברים מוזרים והן מפני שהם לא יסבו אלינו כבר את תשומת לבם.
נוכל להפוך לגרוטאות נטושות בעשב, או לחלופין להריסות מפוארות, הזוכות לביקורים תכופים. או שמא נהיה לפעמים אלו ולפעמים אלו, שהרי הגורל הפכפך וקפריזי; אך בין כך ובין כך לא נתפלא. דמיוננו הזקן, שחי חיים שלמים, כבר בילה ושׁחק כל אירוע אפשרי, כל תהפוכת גורל; ואף אחד לא יתפלא, לא אם נהיה גרוטאות ואף לא אם נהיה חורבות מפוארות. בנאמנות לעתיקות אין שום פליאה, קל וחומר בהיתקלות בגרוטאה שמחלידה בין הסרפדים. אחרי ככלות הכול, אין הבדל משמעותי בין שני המצבים הללו, שהרי בשניהם גם יחד, נהר הזמן החמים זורם אל גדות אחרות.
חוסר היכולת להתפלא וההבנה שאיננו מעוררים פליאה יגרמו לנו לחדור אט אט לממלכת השעמום. הזִקנה משתעממת ומשעממת; השעמום מוליד שעמום, ומפיץ עוד ועוד שעמום סביבו כפי שדיונון מפיץ דיו. אנו מתכוננים אפוא להיות הדיונון והדיו גם יחד; הים מסביבנו ייצבע בשחור והשחור הזה יהיה אנחנו, אנחנו עצמנו, שתיעבנו את שְחור השעמום והתחמקנו ממנו מאז ומעולם. אחד הדברים שעדיין מעוררים בנו פליאה הוא אדישותנו התהומית למצב החדש. אדישות זו נובעת מכך שאנו שוקעים אט אט בחוסר תנועה כשל אבן.
עם זאת אנו מבינים שבטרם ניהפך לאבנים יעברו עלינו שלבים נוספים. האטיות העצומה של תהליך ההזדקנות מתווספת לאותם דברים שעדיין מעוררים בנו התפעלות. במשך זמן רב אנו ממשיכים לראות את עצמנו כ"צעירים" של זמננו: כאשר אנו שומעים מישהו מדבר על "הצעירים", עודנו מסובבים את ראשנו, כאילו מדברים עלינו. ההרגל הזה כה מושרש בנו, עד שאולי לא נאבד אותו אלא כאשר תושלם הפיכתנו לאבנים, כלומר בשוכבנו על ערש דווי.
הקצב האטי של הזדקנותנו עומד בניגוד למהירות המתערבלת של העולם הסובב אותנו: המהירות שבה משתנים מקומות ובה גדלים נערים וילדים. במערבולת הזאת, אנו הגורם היחיד הנע באטיות רבה: אנו משנים את גישתנו והרגלינו באטיות של זחלים, הן מאחר שאנו מתעבים את הזִקנה בכל רמ"ח אברינו ומסרבים לה גם לאחר שרוחנו נכנעה לה, הן מאחר שהמעבר מן החי אל האבן מעייף ומייגע.
העולם הסובב אותנו וממשיך להשתנות משמר רק כמה עקבות חיוורים של העולם שהיה שלנו. אהבנו אותו לא מפני שמצאנו בו יופי או צדק, אלא מפני שכילינו בו את כוחותינו, את חיינו ואת פליאתנו. הדברים שאנו רואים כיום אינם מעוררים בנו פליאה, או מעוררים בנו פליאה מועטה בלבד. הדברים הללו חומקים מאתנו ונראים לנו בלתי אפשריים לפיענוח. אנו מצליחים לראות בהם רק את העקבות המועטים והחיוורים של מה שהיה פעם. היינו רוצים שהעקבות החיוורים הללו יישארו, כדי שנוכל לזהות בהווה משהו מעברנו; אך אנו מרגישים שבקרוב לא יהיו לנו כוחות ואף לא קול לביטוי תשוקה זו, שהיא אולי ילדותית ותמימה.
מלבד העקבות הקלושים הללו, ההווה נראה לנו מעורפל ואיננו יודעים כיצד להתרגל לערפל שכזה. אנחנו שואלים את עצמנו כיצד ייראו חיינו, ואם עינינו יצליחו להתרגל לעלטה הכבדה הזאת. אנחנו תוהים אם לא ניהפך בשנים הקרובות לחבורת עכברים מוטרפים בין קירות באר.
אנחנו תוהים שוב ושוב איך נעביר את הזמן בזקנתנו: האם נמשיך לעשות את מה שעשינו בצעירותנו? האם, למשל, נמשיך לכתוב ספרים? אנחנו תוהים איזה סוג ספרים נצליח לכתוב במהלך הפשיטה העיוורת של העכברים, קל וחומר כאשר תשתלט עלינו דממת האבן. בצעירותנו סיפרו לנו על התבונה והשלווה של הזקנים. אך כעת אנחנו מרגישים שלא נצליח להיות לא נבונים ולא שלווים. מן הצד האחר, אף פעם לא אהבנו לא את השלווה ולא את התבונה, אלא דווקא את הצמא והקדחת, את החיפושים חסרי המנוח והטעויות. אך בקרוב אף לא נוכל לעשות טעויות: הואיל ואיננו מבינים את ההווה, טעויותינו יחולו בהכרח על העקבות המשמימים של העבר, העשויים להיעלם בקרוב. בעולם הנוכחי, טעויותינו יהיו כסימנים על החול או כרשרוש עכברים המתרוצצים בלילה.
אף על פי כן, בעולם הניצב מולנו ונראה לנו לא ראוי למחיה, יחיו אנשים היקרים ללבנו, ואולי הם אף יאהבו את העולם הזה. העובדה שהעולם הזה מיועד לילדינו ולילדי ילדינו לא תעזור לנו להבין אותו, אלא דווקא תגביר את הבלבול שלנו. מאחר שאיננו מבינים את האופן שבו מצליחים ילדינו לאכלס את העולם הזה ולפענח אותו, ואילו הם רגילים לומר לנו בגלוי, עוד מימי ילדותם, שאיננו מבינים דבר – לכן אנו נוהגים עם ילדינו בענווה ולעתים אף בפחדנות.
אנחנו מרגישים מולם כילדים בנוכחות מבוגרים, בעודנו מרוכזים למעשה בתהליך האטי של הזדקנותנו. כל מעשה שעושים ילדינו נראה לנו נבון ומשמעותי ביותר, ואנו סבורים שזה בדיוק מה שרצינו תמיד לעשות ומשום מה לא עשינו. ואילו אנחנו לא מצליחים לעשות שום מעשה ביחס להווה, מפני שכל מעשינו שוקעים אוטומטית בעבר.
מצב עניינים זה ממחיש לנו את המרחק העצום המפריד בינינו לבין ההווה; ואנו מבינים שהיינו יכולים לנתק כליל את אחיזתנו בהווה, אלמלא היינו לכודים עדיין בקשרי אהבה סבוכים וכואבים. בשעה שיכולת ההתפעלות שלנו הולכת ודועכת, יש עוד דבר אחד בלבד המעורר בנו פליאה: ההתבוננות באופן שבו ילדינו מצליחים לחיות ולפענח את ההווה, בעוד אנחנו ממשיכים למלמל את המילים הצלולות והבהירות שקסמו לנו בנעורינו.
דצמבר 1968
רוצים לקרוא קטעים נוספים? לחצו כאן
מתוך "אל תשאלי אותי לעולם", נטליה גינצבורג, תרגום: אספיר מילמן, הוצאת מאגנס, 255 עמודים
