עד יומו האחרון של יבגני אריה, לפני חודש, לנה קריינדלין קיוותה שיתרחש נס והאיש, שהיא ושחקני תיאטרון גשר הלכו בעקבותיו מרוסיה לארץ לא נודעת, יחלים. "כל החודש וחצי שבו ז'ניה היה בטיפול נמרץ בניו-יורק קיווינו ב'גשר' שהוא בכל זאת יתאושש", היא אומרת. "היו ימים שאיבדנו את התקווה, והיו ימים שאמרתי, שטויות, הוא יתאושש. כבר היו ניסים כאלה. הדבר היחיד שיכול להקים את יבגני מערש דווי זה תיאטרון רע, כי אז הוא יקום וילך לתקן את ההצגה. זה כל כך ירגיז אותו, שהוא לא יוכל להתאפק. התבדחנו בתיאטרון שאולי נשלח לו קטע גרוע מהצגה, ואז הוא יתנער מכל הצינורות שהוא היה מחובר אליהם ויתחיל לתת הוראות מה לעשות עם ההצגה וישאג כמו אריה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עד כדי כך זה היה מרגיז אותו?
"אתה יודע כמה פעמים תפסתי אותו במכנסיים שהוא לא ירוץ לבמה כשהוא לא אהב את מה שהשחקנים עשו בהצגות שלו? הרבה פעמים. בזמן ההצגה הוא פשוט ישב בצד, יילל וקילל".
יבגני (ז'ניה) אריה, במאי ענק והאיש שהקים את תיאטרון "גשר", ולנה קריינדלין, המנכ"לית של התיאטרון, ששימשה עוזרת הבמאי שלו ברבות מהצגותיו, הכירו לפני 40 שנה במוסקבה. היא הייתה אז בת 20, אמא לתינוק בן שנה וחצי, סשה, והוא במאי מבטיח שבמוסקבה דיברו בו נכבדות. "הגעתי לבית של חברה שלמדה איתי ניהול תיאטרון", היא מספרת. "היא הייתה בהיריון והבאתי לה בגדים של סשקה. בעלה, שהיום הוא הבמאי מספר אחת ברוסיה, היה אז מעצב תפאורה. הדלת נפתחה, והיא אמרה, 'תכירי, זה ידיד שלנו, במאי צעיר, ז'ניה אריה'. אני זוכרת עד היום איך הוא היה לבוש, איך הוא הסתכל, איך הוא נראה ואיך הוא ישב. הוא היה אז בן 35, היה לו זקן שחור, הוא לבש חולצת קטיפה כחולה וג'ינס, והיה לו משהו מיוחד בעיניים".
"ליבגני ולי היו לא מעט ריבים. אנחנו דומים, אנחנו אמוציונליים, עקשנים ושתלטנים. פעמיים הלכנו מכות. פעם כמעט תלשתי לו את הזקן. הוא לא הרביץ לי כי הוא אף פעם לא הרים יד על אישה וגם לא מסוגל, אבל אני השתוללתי.
די מהר הפך המפגש הזה לסיפור אהבה.
"כל עולם התיאטרון במוסקבה דיבר על הרומן הזה כי הוא היה נשוי ופתאום נסעתי אחריו לסנט־פטרסבורג שם ביים. ההתאהבות שלי הייתה יותר בהצגות ובעבודה שלו. פשוט נפעמתי איך הוא עושה חזרות, כי הוא היה מושלם, הכי מרשים. לפעמים יש ברית בין אנשים שלא קשורה לא לסקס ולא לאהבה. זו איזושהי כימיה, הבנת העולם והבנת התיאטרון והאמנות. בגלל זה החזקנו מעמד כל כך הרבה שנים עם כל המשברים והמחלוקות כשותפים לעבודה".
על מה רבתם?
"ליבגני ולי היו לא מעט ריבים. אנחנו דומים, אנחנו אמוציונליים, עקשנים ושתלטנים. פעמיים הלכנו מכות. פעם כמעט תלשתי לו את הזקן. הוא לא הרביץ לי כי הוא אף פעם לא הרים יד על אישה וגם לא מסוגל, אבל אני השתוללתי. אבל עדיין, בגלל שרצינו בעצם את אותו דבר, את טובת התיאטרון ואת טובת השחקנים והקהל - הסתדרנו. תמיד כשנפגשים טיפוסים כאלה, משהו טוב יוצא בסוף מהמתח הזה".
הרומן ביניכם ארך חמש שנים אבל החברות וקשרי העבודה נמשכו הרבה אחרי, מה הוא אמר על ההצגות שביימת?
"יבגני אהב לעיתים רחוקות הצגות של מישהו אחר, כולל הצגות שאני ביימתי וכולל הצגות טובות מאוד. הייתי איתו בהצגות של במאים גדולים במדינות אחרות. כל ההצגה הוא יילל, והייתי משתיקה אותו. היו הצגות שביימו אצלנו במאים אחרים והוא הפך אותן לגמרי. כשהוא בא לראות את 'מדיאה' שביימתי, הוא אמר, 'ההתחלה חרא, הסוף חרא, כל השאר בסדר'. אמרתי לו, 'תשנה'. בזמן שהוא ראה הצגות וקילל היה עדיף לשבת רחוק ולא לשמוע מה הוא אומר. אחרי ההצגה הוא בא והציע בשקט מה לתקן ואיפה".
קריינדלין נולדה לפני 59 שנה במוסקבה, בת יחידה לליאוניד, מהנדס ומשורר, ולאינגה ריבקינה שהייתה כנרת בתזמורת סימפונית. "נולדתי במשפחה מאושרת וטובה, עם אבא ואמא שאהבו מאוד אחד את השני ואותי", היא אומרת, "ב־6 בנובמבר 1967, כשהייתי בת חמש, אמא שלי קפצה מחלון הדירה שלנו, מהקומה השמינית אל גדת הנהר".
מתי סיפרו לך על ההתאבדות?
"ראיתי שהעלו אותה הביתה ושמעתי את השכנים אומרים שהיא קפצה אל מותה, אבל אבא שלי לא סיפר לי את זה עד סוף חייו. הוא אמר שאמא מתה מהתקף לב. הוא לא רצה לצער אותי יותר, ואני לא גיליתי לו שאני יודעת. לא רציתי לאכזב אותו. הרבה דברים לא גיליתי לו".
מה למשל?
"עבדתי בתיאטרון בגיל מאוד צעיר וקרו שם כל מיני דברים שלא צריך לספר עליהם לאבא. גם על דברים שקרו בבית הספר לא סיפרתי. כל החיים, מגיל חמש, הייתה לי הרגשה שאני אדם עצמאי ואני צריכה לדאוג לעצמי ושאני לא צריכה לשתף אף אחד במה שקורה איתי. ככה זה עד עכשיו".
קריינדלין התאהבה בתיאטרון בגיל 12, כשחברה הזמינה אותה לחוג תיאטרון שהתקיים במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית שלה. בתוך זמן קצר גילה הבמאי את היכולות הארגוניות שלה והפך אותה לעוזרת במאי. בגיל 17 החלה קריינדלין את הלימודים בפקולטה לניהול של האקדמיה לתיאטרון במוסקבה, וחמש שנים מאוחר יותר פנתה ללמוד בימוי. כשמלאו לה 18 התחתנה לראשונה, ובגיל 19 כבר הייתה אמא לסשה. כעבור שנתיים וחצי התגרשה. בגיל 25 נישאה קריינדלין בפעם השנייה, נישואים שגם הם החזיקו כשנה. "בעלי השני עזב אותי", היא אומרת. "בגיל 30 התחתנתי בישראל עם הבעל השלישי, שגם ממנו התגרשתי. עכשיו יש לי בן זוג, לב אריה, איש עסקים שגר בווינה. לא תמיד בעלים הם האנשים הכי משמעותיים בחיים שלנו. ככה זה אצלי לפחות".
ב-1990, כשמלאו לקריינדלין 29 היא עלתה לישראל, בעקבות יבגני אריה, יחד עם קבוצת שחקנים צעירים. בין חברי הקבוצה, שהקימו יחד עם אריה וסלבה מלצב את תיאטרון 'גשר' היו ישראל סשה דמידוב ואשתו סבטלנה, יבגניה דודינה, נטשה מנור־ויטלוביץ', ליליאן רות, איגור מירקורבנוב, יבגני טרלצקי, בוריס אחנוב ולאוניד קנייבסקי. "יבגני לקח אותנו מהתרבות שלנו, מהשפה, מהכל, אבל אפילו לא התלבטנו", היא אומרת. "הייתי אז עם ילד בן תשע, וידעתי רק שיש מדינה בשם ישראל ובכל זאת הלכתי אחריו".
מעולם לא התחרטת על ההחלטה הזאת?
"אני מאוד אוהבת לנסוע למוסקבה ולסנט־פטרסבורג, לראות הצגות. אני רואה שם הצגות כמו אדם צמא שבחיים לא שתה, אבל שבוע שם ואני חוזרת הביתה. פה הבית שלי, יותר ביפו, שם אני גרה. תיאטרון 'גשר' זה הבית שלי, הבייבי שלי. אני יכולה להרוג מישהו שירצה לפגוע בו".
היו ימים שאמרת שזה כמעט בלתי אפשרי להמשיך ולקיים את התיאטרון עם התקציבים שאתם מקבלים?
"כל יומיים, כולל עד לפני שנתיים. יחד עם הגדילה של התיאטרון גם הגירעון גדל".
כבר 15 שנה שקריינדלין משמשת כמנכ"לית "גשר". היא ביימה לא מעט הצגות, בהן "הבן הבכור", "קדוש מעונה", "אותלו", "רומן בעבודה" (עם יבגני אריה), "מדיאה" ו"עניין של סגנון". ואף אחראית על ההצגות שיעלו ברפרטואר החדש של תיאטרון גשר החוגג 30 שנה לקיומו, הכוללות את "אונייגין. הערות שוליים", "אלף שמשות זוהרות", "קליעים מעל ברודווי" והצגות המופת בבימויו של יבגני אריה שרצות כבר שנים: "הדיבוק", "כפר" ו"העבד". "שלא תהיה הרגשה שקיבלתי את ניהול התיאטרון בגלל שהיה לי רומן עם יבגני כי זה ממש לא נכון", היא אומרת. "הייתה ועדה והיו הרבה מועמדים. הוא בכלל רצה שאני אביים ולא אנהל. כשלא מצאו מועמד מתאים, פתאום ז'ניה אמר לי, 'את לא רוצה להגיד שיש לך דיפלומה של מנהל תיאטרון?'"
איזו מין מנהלת את?
"קודם כל אני אמא של התיאטרון. השחקנים והעובדים הם הילדים שלי. אני יכולה לכעוס עליהם ולהעניש אותם כשהם מתנהגים לא יפה, ואני גם יכולה לאהוב אותם, לחבק אותם ולעזור כשצריך. כלפי מי שלא רוצה לעבוד אני מאוד קשה. כלפי מי שכן עובד וכן משתדל, אני מאוד טובה, מאוד קלה. אני לפעמים יותר קשוחה ממה שוורה הייתה בסדרה 'חזרות'".
דמותה של ורה, מנהלת התיאטרון העסיסית בסדרה "חזרות" שיצרו ארז דריגס ונועה קולר, ששיחקו בעבר ב"גשר", הפכה את קריינדלין לסלב. "אף פעם לא צעקו לי, 'אני נינה, אני נינה' כמו שצועקים לי עכשיו ברחוב. זה קצת מגוחך", היא אומרת ולא מסתירה את הנאתה. "הסדרה הזאת עשתה טוב לתיאטרון ואני מאוד שמחה. מי האמין שבקורונה כל המדינה שיושבת בבית תראה סדרה על תיאטרון? אף אחד לא ציפה לזה, כולל אלה שכתבו אותה. קרה פה משהו שעדיין אין לי הסבר משכנע. התיאטרון הפך פתאום למיינסטרים. כולם רוצים להיות נינה, כולם יודעים מי זה צ'כוב ומה זה 'השחף'".
מה בדמות של ורה מזכיר אותך?
"הרבה משפטים שלי שמעתי שם", היא צוחקת. "אני בטוחה שגם ורה ב'חזרות' אוהבת את התיאטרון שלה מאוד. אי־אפשר לפעמים לא להיות קשוח בתיאטרון עם כל הילדים הקפריזיים והאגואיסטים שיש בו, שכל אחד חושב שהוא הכי חשוב בעולם".
ורה היא דמות קשה.
"גם אני לפעמים די כלבה, אבל רק כשמגיע לאנשים".
לא רק ש"חזרות" נתנה מקום בולט לתופעת ההטרדות המיניות, זמן קצר אחרי שהסדרה שודרה, הסעירה את הכותרות פרשת ארז דריגס. "טוב שמהפכת מי-טו התחילה ושהחוקים משתנים", אומרת קריינדלין. "ארז התנהג יפה, לקח אחריות והתנצל. הוא ידע שיש לו בעיה, כתב על זה בסדרה, וניסה להיפטר ממנה גם דרך האמנות ואני מאוד מכבדת את זה. אני חושבת שהוא יצא מזה הכי ראוי שאפשר ואני מקווה שזה לא ישבור אותו".
את נתקלת בהטרדות מיניות?
"פעם החוקים של יחסים בין גברים לנשים היו שונים. אני בטוחה שכמעט כל הנשים בכל המדינות הוטרדו. כמובן שגם אני נתקלתי בזה. מה, אני שונה מהאחרות? גם לי יש צלקות מזה. לא תמיד הבנתי שהטרידו אותי. בארץ אף אחד לא הטריד אותי. זה היה בלתי אפשרי. פחדו ממני קצת. מי שהיה מנסה היה חוטף בעיטה".
קריינדלין לא מתרגשת מהסערה שעורר השיר "קאקדילה" של עומר אדם. "למה צריך לעשות רעש מזה?" היא מתרעמת. "זה עומר אדם, זה לא פושקין או צ'כוב. שמעתי כמובן את השיר, ואחרי זה אמרתי שטעיתי ששמעתי אותו. אני לא יודעת למה מתעסקים בזה? לאנשים אין באמת מה לעשות. כל דבר כאן גורם לסקנדל. סטריאוטיפים יש לכל עם. זה גם מה שקרה ליהודים בברית־המועצות. גם אני שמעתי כינויים כמו 'יהודייה מסריחה' וגם לי אמרו שיש יותר מדי יהודים באחד המוסדות ואי־אפשר לקבל אותי".
ומה שמעת בארץ?
"גם לי אמרו, 'איזה ציצים יש לך', 'איזה כוסית'. אני מתייחסת לזה כאל מחמאה. תראה, אני כבר לא בת 20. עם השנים כל מחמאה יקרה לי. לשמחתי, היום אי-אפשר להגיד רוסיות זונות, אתה נכנס על זה לבית הסוהר".
אמנם עלית לארץ בשיא העלייה הרוסית לפני יותר משלושה עשורים, אבל הרגעים ההיסטוריים שאנחנו נמצאים בהם כרגע, סביב האיומים של פוטין לפלוש לאוקראינה, בוודאי נוגעים בך.
"המתיחות בין רוסיה ואוקראינה והאיומים של פוטין לפלוש לאוקראינה מדאיגים אותי. יש לי חברים בשני המקומות, ואני מקווה שזה ייפתר במהרה ללא לחימה".
עכשיו מנסים בתיאטרון "גשר" לפעול כדי להביא את יבגני אריה לקבורה בישראל ולקרוא לכיכר שסמוכה לתיאטרון על שמו. "קיבלנו כל כך הרבה תגובות כשהוא מת", אומרת קריינדלין, "מתיאטרון 'בולשוי' ומתיאטרון 'מיאקובסקי' ברוסיה, מאמריקה, מצרפת ומגרמניה. איזה טקסטים מרגשים כתבו עליו בעיתונים ובאינטרנט. אפילו הפקידה בבנק, שבחיים לא הייתה בתיאטרון, אמרה לי, 'לנוצ'קה, אני כל כך מצטערת'. אם ז'ניה היה שומע את כל מה שנאמר ונכתב עליו אחרי מותו, יכול להיות שהוא היה חי עוד שש שנים", היא מחייכת. "חבל שלא אמרו את זה בחייו. כשהוא היה בחיים. הוא מאוד סבל מזה. הוא חשב שלא מעריכים אותו בארץ כי אף פעם לא הצלחנו לקבל תקציב נורמלי לתיאטרון. נחנקנו כל הזמן. יחד עם זאת הוא ראה איך מתייחסים אליו בעולם ואיזה תקציבים מקבלות ההצגות שלו שם. בעולם מנהל תיאטרון זה אלוהים, ופה הוא לא הרגיש ככה. כאן הבירוקרטיה מנצחת. אמנם הוא קיבל הרבה פרסים, והזמינו את ההצגות שלו לכל העולם, ועדיין הוא לא הרגיש מוערך. אני חושבת שזו אבידה גדולה למדינה שלא העניקו לו את פרס ישראל".
פורסם לראשונה: 07:15, 18.02.22
