בשנת 1977 ביים רידלי סקוט, אז במאי טלוויזיה ופרסומות, את סרטו הראשון, "הדואליסטים". במרכזו שני גברים (בגילומם של הארווי קייטל וקית' קאראדין) בצרפת של ראשית המאה ה-19 המנהלים ביניהם דו-קרב הנפרש על פני כמה שנים. עתה, כמעט 45 שנה אחרי, הוא שב לצרפת, של המאה ה-14, בסרט המגולל את סיפורו של דו-קרב שנערך בין שני אבירים ומהווה את שיאו המדמם של הליך משפטי.
הדו-קרב האחרון - טריילר
"הדו-קרב האחרון" (The Last Duel) מוצא את סקוט, כמעט בן 84, בשיא חדש של הקריירה שלו. בהמשך השנה עתיד לצאת גם "בית גוצ'י" המביא את סיפורו של בית האופנה האיטלקי במה שנדמה על-פי הקדימון, כאופרה קולנועית קיצונית ומפוארת. שני הסרטים אמורים היו לככב בטקס האוסקר הבא, אבל כישלונו הכלכלי של "הדו-קרב האחרון" שאינו מעיד על איכותו הקולנועית (הסרט שעלה כ-100 מיליון דולר הכניס עד כה ברחבי העולם פחות מחמישית הסכום), יותיר מן הסתם את גוצ'י בודד במערכה. קשה לחשוב על עוד במאי בעשור התשיעי של חייו שידיו עמוסות עבודה בימים אלה כמו סקוט, שעל-פי המדווח מעורב כבמאי בעוד ארבעה פרויקטים לפחות – שלא לדבר על שלל הסרטים העתידיים שהוא מקושר אליהם כמפיק ומפיק בפועל (כולל סדרת טלוויזיה על-פי "בלייד ראנר").
ראשית, לעובדות: ב-29 בדצמבר 1386 נלחמו ביניהם בשדה בפריז, לנגד עיניו של שארל השישי מלך צרפת, האביר ז'אן דה קארוז' והאביר ז'אק לה גרי. העילה: האשמתו של דה קארוז' את לה גרי כי תקף ואנס את אשתו, מרגריט. לה גרי הכחיש זאת, ותוצאת הדו-קרב הייתה אמורה לקבוע את חפותו או אשמתו. אם ייצא מנצח – אזי תואשם האישה בעדות שקר ותועלה על המוקד. ההתנגשות בין שני האבירים נשאה, אפוא, תוקף משפטי. משפט בשדה הקרב שפסיקתו נתונה בידי האל. בדיעבד, היה הדו-קרב בין השניים האחרון שנערך למטרה זו. לפחות, מסייגים ההיסטוריונים, בחסות הפרלמנט של פריז.
מאט דיימון ובן אפלק כתבו את התסריט – הראשון שלהם יחד מאז "סיפורו של וויל הנטינג" המצליח מ-1997 שזיכה אותם באוסקר וסימן אותם כהבטחה הוליוודית – בשיתוף התסריטאית-במאית ניקול הולופסנר ("האם אי פעם תסלחי לי"), והוא מבוסס על ספרו ההיסטורי של חוקר ימי הביניים, אריק ייגר, מ-2004. ההיבט המעניין בתסריט קשור בעובדה שכל אחד מהמשתתפים כתב פרק המביא את סיפור ההתרחשות מנקודת מבטן של כל אחת מהדמויות שהיו מעורבות בו: דה קארוז' (בגילומו של דיימון), לה גרי (אדם דרייבר) ומרגריט (ג'ודי קומר מסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב"). עם זאת, התוצאה אינה מייצרת גרסאות שונות וסותרות של האמת נוסח "רשומון" היפני – אף שהיו היסטוריונים שסברו אחרת, הסרט אינו מטיל ספק בכך שלה גרי אנס את מרגריט – אלא חושפת את פרצופה של חברה שבה אישה שנאנסה תלויה לחלוטין בגברים שיוציאו, אם בכלל, את צדקתה לאור. בשדה ה(דו-)קרב, כמובן.
"הדו-קרב האחרון", אם כן, הוא סרט האבירים הראשון של עידן MeToo. ככזה, אין שום דבר אבירי בהתנהלות בין שני הגברים. אדרבא, נדמה שחילול גוף האישה הוא לא יותר מאמתלה בעבור דה קארוז' לסגור חשבון ארוך של השפלה וביזוי עם לה גרי. האחרון, מסתבר, השכיל לקרב את עצמו אל אדונם האציל, פייר ד'אלונסון (בגילומו הקאמפי-משהו של בן אפלק בבלונד), ובכך חלף על פני דה קארוז' לא רק בכינוי אלא גם במעמד. השניים, שהיו פעם חברים טובים בשדה הקרב, מייצגים עתה גבריות רעילה בגרסתה הימי ביניימית. התנהלותו המתנשאת של לה גרי מתחרה רק באינפנטיליות שהסרט מייחס לדה קארוז'. מרגריט עצמה, שדה קארוז' נישא לה ברוח התקופה מטעמי נוחות כלכלית ומעמדית, היא לא יותר מאשר כלי במאבק הבין-גברי.
נדמה שלא יהיה זה מוגזם לטעון, שאף לא אחד משני הגברים היוצאים כאן אל הדו-קרב המכריע מעורר איזושהי הזדהות. בכלל, הצפייה בדיימון ואפלק בתלבושות המאה ה-14 מעוררת איזה גיחוך אנכרוניסטי מודע לעצמו – וזוהי אחת ההנאות שהסרט הזה מייצר. זה, והתיעוב שהשניים האלה רוחשים האחד לשני. כאשר דמותו של דיימון, בשלב מוקדם בסרט, כורעת ברך בפני האציל אפלק כדי להביע את נאמנותה, ד'אלונסון קוטע אותו בקריאה-ציווי "יותר קרוב" – מה שמצריך את דיימון להתקרב ולכרוע שוב. קשה לנתק את הרגע הזה ממי שהם, אך הוא גם מייצג את ההקשר המיני הסמוי, את הזיקה בין משיכה והשפלה גברית, שמובילה את דיימון אל המאבק הפאלי שחותם את הסרט. זה לגמרי לא סרט שבו גבר אבירי נוקם את כבודה המחולל של אישה, אלא את כבודו, ואת משיכתו הלא ממומשת לגבר אחר שבגד בו.
גברים עם חרבות מאכלסים את הפילמוגרפיה של סקוט, הכוללת אגב כך גם את זוכה האוסקר "גלדיאטור" (2000), "ממלכת גן העדן" (2005), "רובין הוד" (2010) ו"אקסודוס: אלים ומלכים" (2014). וזה כאשר הם לא אוחזים בכלי נשק מודרניים כמו ב"בלאק הוק דאון" (2001) ו"גנגסטר אמריקאי" (2007). אבל נראה ש"הדו-קרב האחרון" מתחבר בדרכו המשונה דווקא ל"תלמה ולואיז", המערבון הפמיניסטי בן זמננו שסקוט ביים ב-1991. בשני הסרטים הללו הוא בוחן את המושג המחריד תרבות אונס שבמסגרתה נשים, לכאורה, צריכות לשתוק. בשני הסרטים הן צריכות להתמודד עם חוסר האמון המובנה בסיפורן.
מה שהופך את הדו-קרב בין שני הגברים ליותר מאשר המשכה של מחלוקת משפטית. האם סיפור האונס הוא רק אמצעי לפתור את תסכוליו הגבריים של הבעל? האם הוא מייצר שליטה עקיפה של האישה במסגרת פטריארכלית נוקשה הרואה בה לא יותר מרכוש? האם ישנה משמעות בכלל לסיפור הנשי? אחרי הכול, הנרטיב עדיין משרת שני קולות גבריים וקול נשי אחד, עובדה שעם כל הרצון הטוב שבה וממקמת את הדמות הנשית בשוליים. ומה, בשם אלוהי ההיסטוריה, היה קורה לו דה קארוז' היה מובס בקרב? האם גופו היה משמש עדות מדממת לשקריות סיפורה של האישה? סרטו של סקוט, אינטליגנטי ומורכב, מעורר את השאלות הללו מבלי לנסות לספק תשובות מובנות מאליהן. "הדו-קרב האחרון" אולי כשל בקופות, אבל קשקוש החניתות והחרבות ימשיך להדהד במחשבתנו, שתחזיר אותנו אל הסרט הזה – אחד המעניינים והאכזריים שנצפו לאחרונה.
