בתקופת הסגר מילא הסופר פטר הנדקה בקבוק יין ויצא לבהות באגם הקרוב לביתו, בעיירה שאוויי, ממערב לפריז. "האגם מוקף ביער", הוא מספר, "כל פעם התיישבתי בפינה אחרת וזה היה נפלא. שתיתי יותר לאט מאשר כשאני יושב במסעדה. רואים שם את הכוכבים הרבה יותר טוב מאשר בפריז. חזרתי הביתה בחצות. אני מכנה את האגם הזה 'ים כנרת'". עוד נחזור למקווה המים הלאומי, אבל לפני כן חתן פרס נובל לשנת 2019 חש צורך לאזן את החוויות הביתיות עם סיפורים על הגעגוע לרחובות פריז, ובעיקר לישיבה בבתי הקפה ובברים עד הסגירה. "אני מתכוון להתחיל ספר חדש, ויש לי כבר את הכותרת: 'הבלדה ללקוח האחרון'. אני לא אוהב לחזור הביתה לפני 11 בלילה, כך שהרבה פעמים אני הלקוח האחרון. למדתי מזה הרבה, וגם לצוות היה מעניין".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל בינתיים אני הלקוחה הבלעדית של אחד מגדולי הסופרים שעדיין מתהלכים בינינו, גאון מובהק וגם פרובוקטור מאוד שנוי במחלוקת. הפגישה הנדירה איתו בביתו נערכת לכבוד שני אירועים: הראשון הוא תרגום חדש ומופתי של אילנה המרמן לספר "אומללות שאינה מבקשת דבר", שבו הנדקה כתב על חייה ועל מותה של אמו, חודשים ספורים אחרי שנטלה את חייה בשנת 1972. האירוע השני הוא ביקורו המשמח של הנדקה בישראל, במסגרת פסטיבל הסופרים ופורום הספר בירושלים, שייערך במשכנות שאננים בין התאריכים 15־19 במאי. ביום האחרון הנדקה ישוחח על "אומללות שאינה מבקשת דבר" עם אורן נהרי. עם זאת, ואולי במפתיע, את הספרות הישראלית הוא לא מכיר במיוחד.
"בזמנו קראתי את עגנון ואת זה שנפטר, איך קוראים לו, עמוס עוז", הוא מספר. "אני מעדיף קולנוע. ראיתי כמה סרטים ישראליים נהדרים לאחרונה: 'ויהי בוקר' של ערן קולירין, 'הנה אנחנו' של ניר ברגמן. גם אליה סולימאן הפלסטיני נפלא. ראיתי גם סרט על קולנוען שמגיע לנגב להקרין את סרטו ('הברך' של נדב לפיד — ת"ש). סרט מאוד חזק. אין שם אידיאולוגיה, רואים רק את הכאב. לספר סיפור זה השלום. כל אחד בדרכו השונה".
קראת הרבה על הסכסוך?
(צוחק) "סביר להניח אבל שכחתי הכל. זה כמובן לא נכון אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אגב, אני קורא ערבית כיוון שאני אוהב מאוד את הכתב הזה. הכתב העברי מרובע וגיאומטרי מדי".
לפתע הוא מבקש שאכתוב לו, בכתב יד, כמה מילים בעברית בתוך פנקס: יריחו, חברון, ירושלים וים כנרת. דפי הפנקס מלאים במילים בצבעים שונים, שנכתבו בכתב יד קטן וצפוף. "פעם הייתי מסתובב עם מכונת כתיבה", הוא אומר כשאני שואלת אם הוא מעדיף כתב יד. ואז מצאתי את עצמי במקום מבודד בספרד וחזרתי לכתב יד. זה עשה לי ממש טוב".
הוא כבר היה בישראל לפני 45 שנה, עם בתו, אבל עכשיו הוא חושש מהחום וגם כוח לנסיעות לא ממש נשאר לו. הקורונה מנעה ממנו לבקר כבר בשנה שעברה, והפיצוי על כך היה הסיפור "היום שלי בארץ אחרת". "זאת וריאציה על אירוע בברית החדשה: ישו מרפא משוגע ליד הכנרת. האיש רצה שהשדים שרודפים אותו ייעלמו, אז הוא נכנס לאגם וטבע. כשישו מציל אותו הוא מבקש להישאר לצידו, אבל ישו אומר שהוא לא יכול להישאר. 'אתה צריך לחצות את הירדן, להסתובב בכל הארצות ולספר את מה שאירע לך'. אז אני רציתי לדמיין את מה שהוא מספר".
אלא שבעיני רבים, בהם כמה סופרים דגולים לא פחות, הנדקה בן ה-79 הוא המשוגע שמסתובב בעולם ומעורר פרובוקציות. הסערה סביבו הפכה למהומת אלוהים בעקבות ספר שפירסם ב־1996, "מסע חורפי לעבר נהרות הדנובה, המוראבה, הסאבה והדרינה". לתדהמת כל הסצנה הספרותית, הנדקה יצא נגד ההתערבות של ברית נאט"ו והאו"ם במלחמת האזרחים האיומה ביוגוסלביה, וטען כי ההפצצות בסרביה לא היו מוצדקות. למעשה, הנדקה נתפס כמי שתמך ברצח העם בבוסניה.
הנדקה הותקף על ידי ניצולים, עיתונאים ואנשי האו"ם שראו את הזוועות בעיניים שלהם. שנים לפני שהומצא הביטוי "תרבות הביטול", סוזן סונטאג אמרה עליו שהוא "גמור" בניו-יורק. הוא התגונן בטענה שדבריו לא הובנו בשל פערי שפה וגם גינה את הטבח בסרברניצה במאמר ל'ליברסיון'. במקביל, הוא השווה את הסרבים ליהודים תחת המשטר הנאצי וכינה את התקפות נאט"ו על בלגרד ב-1999 בתור "אושוויץ החדשה".
ואז, ב-2006, הנדקה הרהיב עוז והשתתף בהלווייתו של הרודן סלובודן מילושביץ', שהלך לעולמו בעודו עומד למשפט בגין פשעי מלחמה. "העולם, העולם-כביכול, יודע הכל על סלובודן מילושביץ'", הוא כתב אז. "זה אינו העולם האמיתי. אינני יודע מה האמת. אבל אני מביט, אני מקשיב, אני זוכר. לכן אני נמצא כאן, קרוב לסרביה וקרוב לסלובודן מילושביץ'".
זה היה הקש ששבר גב חבוט במיוחד של גמל. חברים כמו הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראוט ניתקו איתו קשר. הסופר ג'ונתן ליטל אף אמר ש"הנדקה הוא אולי אמן מופלא אבל כאדם הוא אויבי... ואידיוט". סלמן רושדי הציע להעניק לו את "תואר המטומטם הבינלאומי של השנה".
אחת לכמה זמן הבלגן התעורר כשפרס כזה או אחר הוענק להנדקה. אבל ב-2019 הוא זכה בפרס היוקרתי מכולם, הנובל, ואז הר הגעש התפרץ במלוא עוצמתו ועולם הספרות נחלק. רושדי, לדוגמה, פירסם מכתב פתוח ב'לה מונד' ובו האשים את הנדקה בתמיכה בזוועות המלחמה. הנדקה הכחיש בתוקף את הטענות כאילו "תמך בהתלהבות במשטר הרצחני של מילושביץ'" או "הכחיש את רצח העם בסרברניצה", והסביר כי "השוויתי את האנטי-סרבים של היום לאנטישמים בתקופת הנאצים". במסיבת עיתונאים לרגל קבלת הפרס, הציג מכתב נאצה שנשלח ונכתב על נייר טואלט. "אני מעדיף אותו על השאלות הריקות והבורות המופנות אליי", אמר.
"בגיל 17 למדתי על עליית הנאצים ושאלתי את אמא שלי, כמו מטיף מוסר קטן, 'למה לא התנגדת?' היא בכתה, בכתה, בכתה, כי בנה האהוב התייחס אליה כמו... אולי לא כאשמה, אבל כמי שהטיחו בה 'למה לא עשית משהו?' אבל היא הייתה רק בת 17"
מאז הנדקה מתראיין במשורה. על יוגוסלביה הוא מסרב לדבר, וגם ניסיון להוציא ממנו משהו על הפלישה הרוסית לאוקראינה. "אשתי אמרה לי לא לדבר על זה", הוא משיב בחיוך. "לא מזמן הגיע לכאן עיתונאי ספרדי. אמרתי לו בדיוק את אותו הדבר. הוא הפך את זה לכותרת של הכתבה".
מה דעתך על עליית הימין הקיצוני בצרפת?
"בדיוק סיימתי לכתוב דיאלוג בין שני שחקנים, שמדברים על בעיות של סבים מנקודת ראות אוניברסלית. בדרך כלל אנשים עושים אידיאליזציה של דור הסבים. זו עדיין הבעיה הגדולה בגרמניה. אלו שהם סבים עכשיו היו צעירים בתקופת הנאצים. הם העמידו פנים שהם היו אידיאליסטים אבל אני לא מאמין בזה. הם בגדו בעצמם כשהשתמשו בשפה הנאצית. אחר כך בא דור הילדים שביקר אותם. הם רצו 'להרוג' את ההורים. ואז הנכדים שוב עושים אידיאליזציה של התקופה וחוזר חלילה. זה מה שסיפרתי בדיאלוג הזה".
אז אנחנו עומדים בפני תקופה איומה?
"מי יודע?" הוא אומר וצוחק: "אחד המשפטים החביבים עליי זה 'האופטימיזם הוא אידיוטי אבל הפסימיזם אסור'. אנחנו כותבים כדי לשמור על תנועת העננים (הנדקה מצביע על השמיים בחוץ), גם זו היסטוריה".
הוא נולד ב-1942 בעיר גריפן בדרום אוסטריה, אז תחת הרייך השלישי. אמו מריה השתייכה למיעוט הסלובני ועברה בגיל 17 לברלין כדי ללמוד. שם היא פגשה את אביו של הנדקה, חייל בצבא גרמניה, שהתכחש לו והשניים נפגשו רק בבגרותו. מעט לפני לידתו התחתנה האם עם חייל גרמני אחר, ברונו, והוא זה שהעניק להנדקה את שם משפחתו, אבל גם היה אלים ואלכוהוליסט. מהנישואים הללו נולדו לו אח ואחות חורגים. המשפחה התגוררה באזור בברלין שהיה בשליטה סובייטית, עד שב-1948 חזרה לאוסטריה.
"היה לה צחוק מדהים", הוא מספר על אמו. "כל הכפר היה מתעורר בלילה כשהיא צחקה. הוא היה רועש מדי. ברגע שהוא הפך להד אני חש אותו כיופי בנשמתי, ואז הוא הופך לסיפור. היא יותר ויותר נוכחת בחיי".
אתה מספר שלא הייתה לה מודעות פוליטית בתקופה של עליית הנאצים. זו סוגיה שתמיד מעוררת תמיהה בישראל.
"מבחינתה הכל היה כל כך אלגנטי. היא לא ידעה שזו תעמולה: הסרטים, סיפורי האהבה, תיאורי הטבע. והשמש, הבגדים, הריקודים. כך זה היה עוד לפני המלחמה. היא לא הבינה. בשנת 1946 בכפרים היו חגיגות והיו דוכנים של בגדים וריבות. ובגלל שלא היו יותר יהודים היו כאלו ששיחקו כאילו הם יהודים".
ואתה?
"אני הייתי כמו הישראלים: בגיל 17 למדתי מה קרה ושאלתי אותה, כמו מטיף מוסר קטן, 'למה לא התנגדת?' היא בכתה, בכתה, בכתה, כי בנה האהוב התייחס אליה כמו... אולי לא כאשמה, אבל כמי שהטיחו בה 'למה לא עשית משהו?' אבל היא הייתה רק בת 17. גם גינטר גראס היה בן 17. הוא היה בהיטלר-יוגנד ואמרתי לעצמי, בכל זאת, הוא היה מבריק. איך הוא לא הבין שהשפה שבה הם השתמשו לא הייתה שפה? הוא היה צריך להתמרד דרך השפה. תמיד כשהרגשתי שמשהו לא עובד, התנגדתי לשפה. ידעתי איפה היו אויביי. יש מילים, יש ביטויים, יש קישורים שלא עושים. הוא התנצל. 300 העמודים הראשונים של 'תוף הפח' הם גאוניים. כשהייתי תלמיד שאלתי את עצמי איך אפשר לכתוב ככה. (אצל הנאצים) זו הייתה שפת הגיהינום. איך הוא לא הרגיש את זה? אבל קל לומר את זה מתוך הרגישות שלך ונגד האחרים. זה לא צודק. אני הרי מדבר על עצמי".
המשפט האחרון בספר על אמך הוא "פעם אכתוב על כל זה דברים יותר מדויקים". זה לא קרה.
"הייתי אופטימי. כתבתי במהירות אחרי מותה. זה היה דחוף. הייתי במצוקה".
את הקריירה הספרותית המפוארת שלו החל הנדקה ב-1966, אז פירסם את ספר הביכורים שלו, 'הצרעות'. "זה התחיל מחלום", הוא נזכר, "זה סיפור המשפחה שלי אבל במקוטע. לא העזתי. היום אני חושב שזה אחד הספרים הכי עמוקים שלי. אחר כך התחלתי לכתוב באופן ליניארי וגם זה שיחרר אותי. אמרתי לעצמי, 'אה, אז ככה כותבים פרוזה אפית'. במהלך החיים אי-אפשר לסמוך על כלום. השלבים בחיים מתנהלים לפי הקצב של מה שאנחנו עושים ולא לפי קצב המשפטים. אפשר להבין את חייו של בן אנוש דרך הקצב שבו הוא כותב. דרך המבט שלו, למה הוא מאזין, איפה הוא מחליט לשים את הנקודה או לוותר עליה".
במקביל, הנדקה התנסה כבר אז בסקנדל הראשון שלו, סביב מחזה שכתב בשם "העלבת הקהל". למי שלא מכיר, לא מדובר במטפורה. זה בדיוק מה שהיה שם. "זאת בכלל לא הייתה פרובוקציה", הוא מיתמם. "התווית הזאת נדבקה אליי כשהמו"ל שלי אמר לי, 'פטר, אתה לא יכול לחיות מספרות. כתוב מחזה'. אשתי הייתה שחקנית והלכתי הרבה לתיאטרון, וזה פתח לי אפשרויות חדשות בכתיבה למזלי, היכולת לשעשע מגיעה מסבא שלי, ששיחק קלפים והחליף דמויות.
"לפעמים מתחשק לי לעשות פרובוקציה", הוא מהרהר. "כשאני פוגש מישהו שאני אוהב, אבל בעיקר כשמישהו מעצבן אותי. אני פותח את הפה וקורה שאני מגזים. זה לא טוב. אבל אף פעם לא בכתיבה. הכתיבה היא הדבר החשוב ביותר עבורי".
מה דעתך על המחלוקת סביב הזכייה שלך בנובל?
"אני חושב שהפרס עשה טוב לא רק לי אלא גם לספרות בכלל. יש רק ספרות אחת. הספרות שלי היא ה-ספרות. יש עוד הרבה סופרים. אנחנו יחדיו".
יש משהו שאתה קורא בימים אלה?
"אני כמעט לא קורא יותר ספרות עכשווית. אני מעדיף סרטים".
לא פחות מ-80 יצירות כתב הנדקה: ספרים, שירה, מחזות ותסריטים. בשפה העברית ניתן למצוא, מלבד "אומללות שאינה מבקשת דבר", גם את "האשה האיטרת", "חרדתו של השוער בבעיטת ה-11" וכן את המחזות "העלבת הקהל" ו"הרכיבה על פני הבודנזה". אבל נדמה שהיצירה המוכרת ביותר שלו, בטח לקהל שאינו חובב קריאה, היא התסריט שכתב עם הבמאי וים ונדרס לסרט "מלאכים בשמי ברלין", קלאסיקת אייטיז נצחית.
"מלאכים בשמי ברלין" השאיר חותם על דור שלם.
"לא עליי. פגשתי את וים, שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, והפכנו לחברים. לא כתבתי את התסריט. כתבתי טקסטים. גרתי בזלצבורג באוסטריה וכל יום הלכתי לדואר ושלחתי לו טקסט. לא היה לי מושג מה וים יעשה. העריכה הייתה חשובה, ושם מצאנו את הקצב".
הנדקה מזדהה כנוצרי, שהולך עם אשתו ובתו למיסה "לעיתים קרובות, בעיקר בכפר". לאחרונה הפך לסבא, והוא מספר שזה מה שמעסיק אותו. "אולי אין לי יותר על מה לחלום", הוא מהרהר, "חוץ מהנכדים". נדמה שגם הגן המטופח שלו משתחל לראשו. "השנה יהיו לנו אגסים", הוא מגלה בעודו מוליך אותנו מעץ לעץ ומתעצבן, "לא הייתי כאן וגזמו את עץ הדובדבנים יותר מדי. הצרפתים האלה חותכים הכל".
"כשהייתי צעיר הצבעתי לירוקים. הם הפכו למטיפי מוסר. הם לא יודעים שום דבר על הדברים הקטנים בטבע. אף פוליטיקאי לא מכיר פטריות. הן עושות כל כך טוב לנשמה. אני מביא כל פעם הביתה ואשתי כבר לא יכולה יותר"
על השולחן בגינה מונחת "האודיסיאה" של הומרוס ביוונית, מלאה בהערות שוליים דחוסות. "אני קורא אותה בעזרת מילון", הוא מסביר ומניח שתי אבנים על הכרך העבה, כדי שלא יתעופף ברוח. בפנים הוא טורח להבהיר ש"השולחן שאנחנו יושבים אליו אינו שולחן הכתיבה שלי". הבית מלא בערמות של ספרים. הכל, כולל החליפה המחויטת של הנדקה, עם חולצת הטריקו המעוצבת, משדר חוסר מאמץ אלגנטי, אבל הוא ישנא את התיאור הזה.
"אני שונא תיאורים של דמויות", הוא אומר. "זה חטא. זה שייך לספרות של המאה ה-19. כשסופרים צעירים מתארים את האנשים הם גוזלים מהם את כבודם ואת האמת שלהם. קורה שצבע העיניים של מישהו הוא אירוע חשוב בקצב הסיפור. גם האף, למה לא? טוב, די עם שיעור הספרות".
בספר האחרון שלך, "גנבת הפירות" יש דמויות מספרים אחרים. זה משחק עם הקורא?
"זה לא היה מתוכנן. יש אנשים שחוזרים, כמו בחיים. לפעמים, עם השנים, אני אומר לעצמי, 'כבר כתבת את זה, כבר סיפרת את זה, כבר הזכרת את זה'. כשהייתי צעיר זה מאוד הפריע לי. היום אני מוצא שזו הוכחה לכך שהדברים נכונים. או נכון יותר לומר שהם לא מפריעים לי ואני סומך מאוד על העובדה שאלו גרסאות של אותו הדבר".
בשלב הזה מודיע הנדקה שהוא רעב ומציע לי ללכת איתו למסעדה הכורדית השכונתית. "אפשר להמשיך שם. אבל את גם יכולה לאלתר. לשנות. למצוא קצב אחר, איך שאת רוצה. ככה זה ייראה אמיתי. לא ריאליסטי אלא אמיתי". כשאנחנו מגיעים הוא מבקש לשבת מול "האונייה". ואכן, מעבר לקיר בחצר, מיתמר בניין גבוה שהזווית החדה שלו נראית כמו השפיץ של הטיטניק, רק מנקודת המבט של סירת ההצלה שנזרקה לים. הוא מזמין לנו בקבוק רוזה עם השווארמה.
מול כל זה, קצת מפתיע מה שאמר לי מעט קודם. "אני לא מרגיש בבית בשום מקום. לא במולדתי. אבל כשאני כותב בסגנון אפי, אז לכמה רגעים חטופים אני מרגיש קרוב למולדתי".
אתה גם מאוד מחובר לטבע. הוא כמעט כמו גיבור בפני עצמו אצלך.
"זה כמו משולש אהבה: אני, האחר והטבע. אבל היום הטבע כבר עונה לי ישירות ולא דרך האחר. בינתיים זה מצליח לי. הטבע מרפרף באנשים. כמו סרפדים. כואב כשנוגעים בהם, אבל הם בריאים ונפלאים במרק. זו העונה האידיאלית שלהם. אני גם מזכך מהם אלכוהול".
אתה גם די מוקף בירוק.
"לפני שהגעת ישבתי בבית, בחדר למעלה. רואים משם גבעה נהדרת. עצים כל כך שונים. דיברת על ירושלים: כשאני רואה את הגבעה הזו עם תנועת העצים בפריחה... לכל עץ יש דרך משלו. לכל משפחה של עצים יש ירוק אחר. יש כל כך הרבה גוונים של ירוק. אני לא מבחין בהם מספיק טוב אבל אני רואה שזאת ירושלים טבעית. היא לא גבעה יוצאת מן הכלל, אבל היא מיוחדת בשבילי. אני לא זקוק לכנסיות".
אתה מתעניין באקולוגיה?
"כל מה שנגמר ב'לוגיה' — לא מעניין אותי".
הצעירים מבועתים מעתיד כדור הארץ.
"צריך להתחיל בדברים קטנים. כשהייתי צעיר הצבעתי לירוקים. הם הפכו למטיפי מוסר. אני משוכנע שהם לא יודעים שום דבר על הדברים הקטנים בטבע. אף פוליטיקאי לא מכיר, למשל, פטריות. הן עושות כל כך טוב לנשמה. כשמכירים דברים קטנים מוסיפים נדבכים לנשמה והכל נהיה מונומנטלי. לא הכל צריך להיות ישר מונומנטלי".
אתה מבין בפטריות, נכון? כתבת עליהן ספר.
"אני מביא כל פעם הביתה ואשתי כבר לא יכולה יותר".
אבל נורא טעים לבשל פטריות.
"אבל לא כל יום!"
תכתוב תמיד?
"היססתי לבוא לירושלים כי העבודה (הכתיבה) חסרה לי. אני רוצה לעבוד כי לעולם אין לדעת. אני מרגיש שאני צריך להתמודד עם עצמי".
