"סוד", אלבום הבכורה של אדם מ-1987, נפתח בלא פחות מ"הכרזת מלחמה": "נמאס מאותה השגרה/נשבר ורוצה לצעוק די/נחנק בשורה השחורה/של חוקים שכפיתם עליי". המילים האלה, של אלונה קמחי, סימנו באירוניה דקה את הרגע שבו דווקא מוצר בשם "אדם" חולל רעש אדמה במדינה שבה יש מלחמות אמיתיות, עם הרוגים ופצועים, אבל איכשהו הפחד מאינדיווידואליזם אישי והכוח של תרבות הפופ הוא דחוף יותר.
אדם בהופעה עם חולצת החטופים
(צילום: טלי כהן )
והנה, בפתחה של אינתיפאדה מרה ומדממת וכשהבוץ הלבנוני רק הולך ונעשה טובעני יותר, הופיע אדם עם בשורה שלא הייתה כמותה בארץ לפני כן: קול נמוך וחרוך, להט אדיר, כישורי במה מגוונים (בכל זאת, הרקדן ב"עולה עולה" של יזהר כהן), מבט שגורם לתהליכים ביולוגיים אצל נשים וגברים, והתחושה שהוא לא זמר פופ אלא צבא של איש אחד, והוא בא לשחרר דור חדש של ישראלים וישראליות מהחוקים שנכפו עליהם. נגמר הסיפור: מעכשיו אדם הוא החוק.
במציאות אדם היה הרבה פחות חופשי מהדמות שהוא שיווק בשירים, אבל להקשיב לאלבומים הראשונים שלו, עם להיטים כמו "נוסע רחוק", "אין מוצא", "סוד", "היא רוקדת לבדה", "מצטער" ועוד ועוד, היה להישאב ועוד בעברית לתוך עולם וסוחף כמו שהוא נראה בסרטים כגון "אהבה בשחקים" שיצא שנה לפני אלבום הבכורה, או כפי שהוא נשמע בשירי האהבה הגרנדיוזיים של ברוס ספרינגסטין ובון ג'ובי, מלכי הרוק המלודרמטי של התקופה. אלא שאדם, בזכות בגרות וחדות ובסיוע המיומנות של האמרגן שלמה צח, הטקסטים המדויקים של קמחי (והגרסה העברית של יואב גינאי ל"אין מוצא") וההפקה המבריקה והמגה-עדכנית של יזהר אשדות, נשמע כמו הכלאה בלתי אפשרית של סטנדרטים אמריקאיים ובריטיים בתוך דמות ישראלית לגמרי: חמה, נגישה, בגובה העיניים. בארצות הברית, אפשר לגעת בכוכב ברמה שאדם כיוון אליה רק בפוסטרים. בישראל, אתה צריך לדעת שיראו אותך בשורטס וכפכפים במכולת ולהתנהג בהתאם. אדם ומנהלו הבינו את זה והזמר הקריב לא מעט בשל כך. אבל בלי זה הוא לא היה סמל ואייקון, שמותו בגיל 64 מוליד לא רק עצב גדול על איש מוכשר שהלך מאיתנו מוקדם מדי, אלא מחזיר קבוצה שלמה באוכלוסייה לימים הכי יפים ומסעירים בנעורים שלהם.
לאחר ההתפוצצות של האלבום "סוד", שני האלבומים הבאים של אדם הראו עד כמה הוא נחוש להיתפס לא רק כאליל שגורם לנערות לשבור זכוכיות מרוב אקסטזה כשהוא עולה לבמה, אלא גם להראות שאין סתירה בין פופ נגיש וכיפי להקפדה על סטנדרטים גבוהים בכתיבה, בהלחנה ובעיבודים. מלבד קמחי הוא נעזר בטקסטים של רחל שפירא, יענקל'ה רוטבליט, אהוד מנור, מאיר גולדברג וברוך פרידלנד מתופעת דופלר, לחנים של קורין אלאל וכמובן אשדות עצמו, שב"שקיעה אחת" גרם לכוכב הפופ היחיד בישראל להישמע מורכב ועשיר כמו פיטר גבריאל. על האלבום השלישי, "חופשי", הוא כבר עבד עם מתי כספי, מתוך כוונה לפנות לקהל בוגר יותר, כולל שיר בשם "מלאכים בשמי ברלין", שמרפרר לקלאסיקה של וים ונדרס – לא בדיוק החומר שפונה להמוני בית ישראל. "על במה", שנכתב על ידי רון רוזנפלד מפורטרט, הוא שיר קודר בסגנון סדרת HBO על אישה בזנות.
אותו אלבום נפתח ב"איש עוד לא הכיר אותי" שכתב מנור והלחין כספי, שיר שברון לב עוצמתי, אבל השם שלו הסגיר משהו אחר בנוגע לאדם: על אף ההצלחה הפנומנלית, החשיפה התקשורתית וחוסר היכולת לצעוד ברחוב בלי שזה ייגמר במהומה, אדם ידע שמעטים מאוד מכירים אותו באמת. ומלבד שינויים בהרגלי הצריכה והצריחה של הקהל הישראלי, נדמה שהקיפאון בקריירה המוזיקלית שלו נבע גם מהפער שהלך וגדל בין הארון ומה שקרה מחוצה לו.
אבל חלק מהתכונות שהפכו את אדם לאישיות חריגה בנוף הן מודעות עצמית גבוהה, הומור עצמי וסתגלנות במובן הכי טוב של הביטוי. את מה שלא הלך במצעדי הפזמונים הוא השיג בעסקים שניהל וגם בטלוויזיה עם "פלאי קלעים" המיתולוגית, בפסטיגלים ובהצלחה ההיסטרית של המחזמר "הקוסם" עם מיכל ינאי. גם לאחר מכן הוא לא בחל בפרנסה שתאפשר לו לשיר ולרקוד, בין אם זה בריאליטי "היכל התהילה", שהיה "האח הגדול" של כוכבים במיל' ונתפס כמו ניסיון להשפיל אותם (לו זה לא הזיז), או בהופעות נוסטלגיה טהורות, למשל הפקה משותפת עם רון רוזנפלד מפורטרט ומייקל הרפז מהיי-פייב. בראשית המילניום הוא גם זכה לסגירת מעגל, כשרוני סופרסטאר ביצעה את "סוד" וביקשה באמצעותו לשמור על הגחלת הלוחשת של הפופ הישראלי, עד שסטטיק ובן-אל ונועה קירל יחוללו את המפץ שלהם.
הפרידה מהסטטוס של אליל נעורים וגם השינויים התרבותיים במדינה קטנה ושמרנית שחררו את אדם גם מהסוד האמיתי שלא גילה, והוא נטייתו המינית. כמו ג'ורג' מייקל וריקי מרטין למשל, האפיל המסחרי של אדם האפיל על האמת, אבל מרגע שלא היה בו באמת צורך יצא לאור לא רק אדם האמיתי, אלא גם פרסונה פומבית מאוד כנה, חמודה וסרקסטית, אך לא צינית. הכתבות וסרטי התעודה על אדם גילו, ובכן, מענטש. הסטטוס שביקש לפרסם אחרי מותו, שמתחיל בבדיחה אופיינית על עולם שכולו טוב ("עוד לא יכול להמליץ") ומסתיים באמירה על החטופים והחטופות, מסכם היטב את האיש שנגע בשמיים ונותר על הקרקע; זמר שנולד בשם "חיים" וקיבל את הכינוי "אדם" והצליח להוכיח שהוא זכאי לשניהם.
