"מן האפרכסת עלה מין זמזום, שכמוהו לא שמע ק' בטלפון מימיו" | 'הטירה', פרנץ קפקא (תרגום: נילי מירסקי)
אחרי קצת יותר ממאה עמודים מתגלגל זיו, גיבור ספרו החדש של ישי שריד "מגלה החולשות", לטירה עתיקה באחת מבירות אירופה. זיו, שזה עתה סיים בהצטיינות את שירותו ביחידה טכנולוגית יוקרתית של צה"ל, מתפרנס כעת היטב מעבודתו בחברת היי-טק ישראלית משגשגת, שמעניקה שירותי סייבר מתוחכמים למשטרים מפוקפקים ברחבי העולם. הוא נשלח לאירופה כדי לתקן כמה באגים במערכות ההאזנה המשוכללות, שנשכרו בכסף רב בידי השלטון כדי לעקוב אחר "טרוריסטים" ו"פושעים" מסוכנים. אבל מבחינתו, הוא בסך הכל איש מחשבים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עיניו של זיו, צעיר מוכשר ובעל כוונות טובות, שעושה בהיסוס את צעדיו הראשונים בעולם המבוגרים, משוטטות מהופנטות על קירות האבן המבוצרים של המבנה הענק, שבהם פעורים חלונות צרים המשקיפים אל שדות רחבים. בהוראת מלוויו הוא יורד אל מרתף הטירה, בעודו תר אחר מערכות המחשבים המוכרות לו כל כך, שהוא אמור לתקן. אלא שמתוך האפלולית נגלים אליו דווקא מראות של שלשלאות ודם קרוש.
נדמה שרק שם, במעבה המרתף הקר, נוחתת על זיו לראשונה המשמעות כבדת המשקל של עבודתו. הוא מבין לפתע שמדובר כאן בעניין של חיים ומוות - חייו שלו מול מותם של כמה מאותם "טרוריסטים" מסוכנים. עליו לקבל החלטה. "אני לא אשם", הוא אומר לעצמו. "רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים". הוא בוחר בעצמו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מה שעמד לי בראש כשכתבתי את הסצנה הזאת, היו הטירות והארמונות שביקרתי בהם בפראג ובברטיסלבה. הטירות והארמונות של קפקא", אומר הסופר ישי שריד. "ב'טירה' של קפקא יש את ק', שמוזמן בידי השלטון לאחד הכפרים במדינה. הוא בא והולך ממקום למקום בלי לדעת מה רוצים ממנו, מבלי להבין מה ההיגיון. עכשיו תאר לעצמך שק' היה בצד השני, בצד של המנגנון. זה מה שקרה לנו, הישראלים. מזה שהיינו מיעוט חסר ישע ונרדף, אנחנו היום אלה שמפעילים את האופרציה. הבעיה היא שגם אנחנו, החזקים לכאורה, לכודים בסיטואציה הזו. זה מאבק יומיומי של מוסר, של עקרונות, של הצביון של החיים שלנו פה. אין בעיה להתבהם ולהגיע למקומות איומים ונוראים, זה קרה כמעט בכל מדינה אחרת בעולם. בקיצור, תאר לעצמך את קפקא מתגייס ל-8200".
זה ספרו השביעי של שריד, עורך דין במקצועו ומי שכבר היה מועמד בעבר פעמיים לפרס ספיר. גם הפעם, הוא צולל אל מעמקי נפשו של אנטי-גיבור ישראלי, שחייו נקלעים למערבולת שנוצרה בידי כוחות חזקים ממנו. שריד עושה זאת כהרגלו בכתיבה קלה, יומיומית, ואילו הכובד של ספריו נובע מהנושאים שבהם הוא בוחר לטפל. את הנושאים הללו הוא מצליח לזהות בתבונתו, בדרך כלל ממש בעודם מתפרצים לסדר היום הציבורי. "אני לא מתרברב בעניין הזה, אבל נראה שבכל זאת יש לי איזו מיומנות להרגיש איזה משהו שנמצא באוויר", הוא מושך בכתפיו.
אם ב"גן נעמי" (2013) כתב שריד על גננת תל-אביבית שחייה מתפרקים בעקבות משבר הדיור, ב"השלישי" (2015) חזה את עליית המשיחיות הקיצונית של תומכי הקמת בית המקדש וב"מנצחת" (2020) נעזר בפסיכולוגית צבאית כדי לשרטט את מגבלות הכוח ותהומות הפוסט-טראומה - ב"מגלה החולשות" (הוצאת עם עובד) מתמודד שריד עם העולם הנסתר של הסייבר ההתקפי, שאין אקטואלי ממנו.
5 צפייה בגלריה
''יש משהו בכוח שיש בהאזנות ובחדירה לחיים של אנשים, שריתק אותי''. ישי שריד
(צילום: יונתן בלום)
"הנושא הזה הולך איתי המון שנים", מספר שריד, בעצמו קצין לשעבר ב-8200. "8200 זו יחידת ההאזנה המטכ"לית, עיקר העיסוק שלה זה להאזין לאנשים, וכמעט תמיד אתה מאזין לאנשים שלא יודעים שמאזינים להם", הוא אומר. "התחלתי בתור אלחוטן, שזה הצווארון הכחול של היחידה, בהמשך יצאתי לקורס קצינים ובסופו של דבר הייתי קב"ר (קצין בינה רשתית, האחראי לסינון ועיבוד מידע מודיעני - א"א). זה פחות או יותר מה שאני יכול לספר על שירותי ביחידה.
"אחרי שהשתחררתי ולמדתי משפטים, בתחילת הקריירה שלי שימשתי כתובע בפרקליטות, בתקופת תיקי האזנות הסתר של עופר נמרודי. זה היה הרבה לפני שנהייתי סופר, אבל צץ לי בראש רעיון כבר אז, לכתוב על מישהו שעובד בתחום הזה ומקים בסיס האזנה פרטי בבית שלו בתל-אביב. יש משהו בעולם הזה של האזנות, בכוח שיש בזה ובחדירה לחיים של אנשים, שריתק אותי".
הרעיון תויק בראשו של שריד וישב במגירה במשך יותר מ-20 שנה. "השתחררתי ב־1989 ואחרי זה עשיתי כמה שנים טובות מילואים, שנפסקו כשהאינטרנט עדיין היה שמועה רחוקה והרבה לפני המצאת הסמארטפונים", הוא אומר. "אבל מתוך התעניינות המשכתי לעקוב אחרי התחום, כולל הסיפורים על החברות הישראליות שעוסקות בסייבר התקפי".
אחת החברות הללו הייתה מן הסתם NSO, ספינת הדגל של עולם הסייבר הישראלי, שמצאה עצמה ב"רשימה השחורה" של הרשויות האמריקאיות לאחר שמכרה כלי ריגול למשטרים עריצים ושמה נקשר בפרשת רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. "כל סיפור המכירות לשלטונות מושחתים ועריצים, מרתיח אותי באופן אישי", אומר שריד. "בתור מי שבפרה-היסטוריה היה שותף לפיתוח יכולות בתחום הזה, לא בשביל זה פעלנו. בתקופתי אנשים באו ושירתו מתוך תמימות, רצון טוב וכוונות טהורות, בלי חלילה במטרה להפיק רווח אישי או מחשבות על קריירה בעתיד. לא הפכנו להיות שכירי חרב אחר כך, כפי שעושות חברות ישראליות כמו NSO. העסק הזה של האזנות וחדירה לפרטיות של אנשים זה עסק מאוד מלוכלך. כשאתה במסגרת ממלכתית אתה עושה את זה כי אתה חושב שזה למען ביטחון המדינה, כמו שחיילים טובים צריכים גם להרוג לפעמים. אבל חברה אזרחית שמייצרת כלים למעקב אחרי מתנגדי משטר, עיתונאים ופעילי סביבה, זו לא חברה שהייתי רוצה לעבוד בה".
5 צפייה בגלריה
''הקפדתי לקרוא כל מה שהתפרסם עליו''. טקס אזכרה במלאת שנה למותו של קצין המודיעין ת'
(צילום: גיל נחושתן)
שריד, שכאמור יש לו חוש ריח מפותח, החל לכתוב את הספר רק כמה שבועות לפני שנחשף בתקשורת סיפורו של ת', קצין מבריק באמ"ן שהואשם בביצוע עבירות חמורות שפגעו בביטחון המדינה, ונמצא מת בתאו בכלא הצבאי. "הקפדתי לקרוא כל מה שהתפרסם עליו, כי הבנתי שזה בדיוק מה שאני כותב עליו", אומר שריד.
בדומה לגיבור ספרו זיו - "זיוי", כפי שמכנה אותו שריד - גם הקצין ת' היה ילד בעל כישרון עצום למחשבים, שהלך לאיבוד בתוך אחורי הקלעים המטונפים של האינטרנט. "אני לא יודע דבר מעבר למה שפורסם בתקשורת", מדגיש שריד, "אבל אני מבין שאותו ת' עשה איזו שטות איומה. הודגש שהוא לא ריגל עבור מדינה זרה או פעל מתוך בצע כסף, וזה משאיר את העבירות שלו ברמת הטעות, שיכולה להיות גורלית, איומה, פושעת ומטומטמת - אבל לא כזו שנעשית בזדון. ואז אתה שואל את עצמך מה קרה שם? אין לי כאמור מושג, אבל אני יכול להעלות אפשרויות, אני יכול לפנטז על הדבר הזה, וזה מה שמעניין אותי: הגורל שובר הלב של בחור כנראה מאוד מוצלח שהתגייס עם כל הרצון הטוב, וכנראה עם הרבה מאוד יכולת וגם תרם הרבה, והוא מוצא את עצמו בסופו של דבר במעצר, מולעט בתרופות פסיכיאטריות ומת. הוא שילם מחיר שאף אחד לא אמור לשלם".
"מגלה החולשות", שבניגוד לשמו מתגלה כספר חזק מאוד, מציב ביעילות מראה מול החברה הישראלית, ומשקף את הכיעור דווקא בתחום שאומת הסטארט-אפ מתגאה בו יותר מכל. "קל מאוד לדבר על אלימות כשזו אלימות פיזית, מיידית, שרואים אותה", אומר שריד. "חייל גבעתי מרביץ למפגין בחברון, למשל. אבל גם הסייבר ההתקפי זה סוג של אלימות. הפעלת אמצעי מודיעין מאוד חודרניים נגד אוכלוסייה אזרחית בהיקפים מאוד גדולים, זו שיטה מאוד אלימה, שמסוגלת לעשות דברים נוראים ואיומים. אבל אנחנו, בישראל, התאהבנו בעניין הזה. אני שואל את עצמי, למה את אפליקציית המוזיקה ספוטיפיי המציאו בשוודיה ולא בישראל?"
לזכותנו, המצאנו גם את ווייז.
"נכון. אבל מתי יהיה משהו גדול ויפה ואזרחי, של אמנות, של משהו כיף בחיים, שימציאו כאן? רובנו ממשיכים להתקיף ולהגן, נמצאים סביב המצודה הזו כל הזמן".
הביקורת החברתית של שריד, היא לא המטרה שלשמה הוא כותב. מעיין היצירה שלו, הוא אומר, נובע תמיד מהעניין הפרטי, האישי. "מי שמעניין אותי זה גיבור הספר, זיו, שמחפש את עצמו בגיל 23", הוא אומר. "לצורך העניין, אני הייתי במצב שלו פעם. זה בחור שיש לו יכולת טכנולוגית יוצאת דופן שנמצאת לו בידיים, ומצד שני החיים האישיים שלו הם חיים קשים, קצת עלובים, של בגרות מאוחרת כזו. הוא מחפש אהבה, ידידות, חברים. אני מכיר לא מעט חבר'ה כאלה, שבעידן הזה יש פער גדול בין היכולות הטכנולוגיות והאינטלקטואליות שלהם, והדרך שבה הם מסתדרים עם הרשתות החברתיות, לבין העולם הפנימי שהוא עולם מוגבל. עולם עצוב, עולם לא שמח".
מכל גיבורי הספרים שלך, יש תחושה שזיו הכי דומה לך.
"אני נמצא בכל הגיבורים שלי, גם אם הם אישה. אין ספק שגם בספר הזה יש דברים אוטוביוגרפיים, שהם בדרך כלל לא אחד על אחד אלא יותר בעומק. אחד הדברים החזקים בכתיבה, זה שאני מרשה לעצמי להסתכל לתהומות שלא הייתי מסתכל בהן באופן רגיל — דברים לא יפים שעשית, אהבות נכזבות, שיברון לב. אלה דברים שאני לא אדבר עליהם עם אף אחד, או ששמורים אצלי, והם ייצאו החוצה בספרים עטופים בכל מיני צורות".
"לכתוב עלילה זו לא בעיה, יש לי מאה עלילות מסתובבות בראש", הוא ממשיך. "הכתיבה מתרוממת כשנעשה חיבור מאוד טוב עם הדמויות, בעיקר עם הדמות הראשית. אצלי זה גם תמיד מספר בגוף ראשון. ניסיתי לכתוב בגוף שלישי כמה פעמים, אבל לעת עתה אני לא מצליח. אני כותב בחדר העבודה בבית, שאליו אני לא מכניס את העבודה המשפטית שלי. חייב להיות ניתוק, כי גם ככה זה קיום סכיזופרני וצריך לנקוט צעדים שיפחיתו את זה כמה שיותר. כשזה טוב אני נכנס לחדר ואני הופך לזיו, ואז הוא לוקח את המושכות. זה באמת מצב תודעה אחר, שבו אתה לא נותן דין וחשבון לאף אחד אם מה שאתה כותב אלה דברים יפים או לא יפים, אם המחשבות מכוערות או נקיות. אתה מגיע לדרגת חופש בכתיבה. אחרי זה, כשהספר יוצא, אתה צריך להתמודד עם זה, וזה לא פשוט. יש איזה פאסון שאתה שומר ביומיום כלפי החברה, יש מחשבות שאתה חושב לעצמך - ופתאום זה בחוץ".
אף שהוא מוציא ספר כל שנתיים, ושספריו זוכים להצלחה בקרב קהל הקוראים, שריד לא מתכנן לעזוב את עבודתו כעורך דין. "מבחינה כלכלית כמעט בלתי אפשרי לחיות רק מכתיבה בארץ", הוא אומר. "אבל גם בעבר, רק מתי מעט חיו מספרות בלבד. המשבר בעולם הספרות בא לידי ביטוי לא בפן של הכסף, אלא בהצטמצמות המעמד של הספרות, בשאלה עד כמה ספרים הם נושאים לשיחה, עד כמה הם משפיעים. הספרות נגררה לאיזו עמדת שוליים. כולם מדברים על סדרות בנטפליקס, והספרות נהייתה קצת כמו מוזיקה קלאסית, שמעט אנשים יחסית נהנים ממנה וצורכים אותה. זו תופעה די ייחודית לישראל. הספרים שלי מתורגמים ובעולם אנשים קוראים יותר. הוזמנתי לא מזמן ליריד ספרים גדול במקסיקו, שבאים אליו כל שנה קרוב למיליון מבקרים. כשהגעתי ראיתי המון צעירים, שבאו מרצונם ולא בכפייה. למה זה לא קורה בישראל? אני חושב שקצב החיים בישראל מטורף, ויכול להיות שגם הספרות המקומית צימצמה את עצמה לעמדת שוליים. סופרים הרבה פעמים מפחדים לעסוק בנושאים גדולים. הם מתעסקים בכל מיני זוטות, וזה נבלע בתוך עצמו".
ואתה?
"אני לא. אני משתדל לכתוב גם על נושאים גדולים".
הכתיבה על נושאים "גדולים" גררה את שריד לתוך שערורייה קטנה סביב פרס ספיר ב-2016, לאחר שספרו 'השלישי', רומן דיסטופי המתאר את הקמת בית המקדש השלישי, לא נבחר לרשימה הקצרה בידי שופטי ועדת הפרס. "הרושם שלי היה שיש להם חשש מלעסוק בנושאים אקטואליים, בנושאים פוליטיים, ו'השלישי' היה ספר מאוד פוליטי", מסביר שריד. "הרגשתי שהפרס מנסה לגונן על עצמו, כדי שאף אחד לא יבוא בטענות. הרגשתי שיש מאחורי זה אידיאולוגיה, שאומרת 'אל תנסה להלך פה בגדולות', וגם 'הספיק לנו הגוורדיה הישנה של האייקונים הספרותיים, אז אל תנסה לדחוף את הראש'".
אבל לאחרונה, אומר שריד, זוכה "השלישי" להתעניינות מחודשת. "בזמנו כשהוא יצא אמרו לי, 'אתה מגזים, אנחנו לא צועדים בדרך להקמת בית המקדש השלישי, אתם השמאלנים עם נבואות השווא'. אני עניתי שאני מרגיש את זרמי העומק במדינה. סופר, על אחת כמה וכמה קצין ב-8200, אחד הדברים שהוא עושה זה לפתוח את האוזניים. הרבה שנים אחרי שאני קב"ר בפנסיה, אני גם קב"ר בזה שאני ער למה שמתרחש מסביב, והייתי ער לתנועה הזו של הקמת בית המקדש. יש כוחות מאוד חזקים ששואפים לזה, יש כוחות פוליטיים שפועלים למען זה, ואחרי הבחירות האחרונות, לא מעט אנשים דיברו איתי ואמרו לי שהם חזרו לספר, או קראו אותו בפעם הראשונה".
אתה באמת רואה אפשרות של הקמת בית מקדש שלישי?
"ללא ספק. האידיאולוגיה של בן גביר, סמוטריץ' וחוגים רחבים אחרים היא של הקמת בית המקדש, ייסוד מדינת הלכה וסילוק הערבים מהארץ. חד-משמעית. מטעמים טקטיים ייתכן שהם יעכבו חלק מהתהליכים, או יפנו לכיוון כזה או אחר, אבל אין לי ספק שזו מטרתם הסופית. אלה אנשים שפועלים על אג'נדה אמונית, אנשים שזו השליחות שלהם, אנשים מאוד פנאטיים. הם לא רואים את מדינת ישראל כבית לאומי ומקלט לעם היהודי, שצריך להיות ככל מדינה אחרת. הם רואים את זה כפלטפורמה למימוש הדתיות והפנטזיות שלהם. ובית המקדש הוא הפנטזיה העליונה שלהם. מי שחי פה מרגיש את האווירה הזו לא מעט שנים. את הגזענות, האלימות שיש באוויר, הלאומנות. זו מחלה שהתפשטה מאוד עמוק באיברים שלנו. עכשיו אתה רואה את המוגלה שפורצת החוצה".
אנחנו נפגשים ממש בעת שהממשלה החדשה מושבעת. הצהרת האמונים של בן גביר וסמוטריץ' בוקעת מהטלוויזיה הפתוחה ברקע. שריד, איש שמאל מובהק, לא חוגג את המעמד. "יש קושי להיות שמאל אמיתי פה בארץ, כי כולנו רוצים להשתייך לקבוצה", הוא אומר. "בסוף, ביום פקודה, אתה מיישר קו ומצטופף עם העדר שלך. לצאת בסיטואציה כזו נגד העדר זה מאוד קשה, ובדיוק על זה הממשלה הזו בונה. שביום פקודה, כשתהיה הסלמה ביטחונית, ויתחילו פרעות של הערבים, כולנו ניישר קו. זה הקושי של להיות שמאל, כי להיות שמאל היום זה להוציא את עצמך לגמרי מהמחנה".
אגב, קראת את הספר החדש של נתניהו?
"לא. אבל לפני שנים קראתי ריאיון עם נתניהו, שבו אמר ששורש כל רע בישראל זה ברל כצנלסון, כי הוא הניח את התשתית לכלכלה הסוציאליסטית פה. כצנלסון הקים את קופת חולים, את ההסתדרות, שבעיניי זה דבר יפה שכולנו נהנים ממנו עד היום. בסיפור האישי של נתניהו יש משהו מאוד עמוק של איבה גדולה כלפי מי שהיה הממסד, כולל הרצון לפרק את מה שקשור אליהם. הוא אומר, 'לא קיבלתם אותי, העמדתם אותי לדין, אז אני הולך עם האחרים'. היום המצב התהפך. היום אני האוטסיידר, זה שבשוליים. יש אנשים שמסתכלים עליי בתור שריד ל'שושלת אצולה נכחדת'".
אי-אפשר לדבר על שריד לשושלת אצולה, בלי לדבר על אביו, חבר הכנסת והשר לשעבר יוסי שריד, שהלך לעולמו לפני שבע שנים. בבחירת האחרונות מפלגת מרצ, שיוסי שריד היה ממייסדיה והאדם המזוהה איתה יותר מכל (לצד שולמית אלוני), כשלה ונותרה לראשונה מחוץ לכנסת. "אני אגיד לך משהו ילדותי", אומר הבן ישי. "אצל אבא שלי זה לא היה קורה. הוא באמת היה פייטר. הוא היה קם בבוקר עם ניצוץ בעיניים ואנשים ראו בו מגדלור. זה מה שאני חושב. ומצד שני, זה אבא שלי".
אתה אומר את זה מתוך ביקורת על אנשי מרצ? על זהבה גלאון?
"לא, הם עשו כמיטב יכולתם. אני מעריך את זהבה, והדבר האחרון שאני רוצה זה להעביר עליה ביקורת. מה שקרה למרצ משקף דבר הרבה יותר עמוק — הכמעט-היעלמות של השמאל. זו לא תאונה. אותם תהליכים שהעלו את בן גביר ואת סמוטריץ' הורידו את מרצ ואת מפלגת העבודה. כואב הלב על מרצ".
5 צפייה בגלריה
''הוא היה בשנים האחרונות מאוד פסימי, כי הוא ראה לאן הדברים הולכים''. יוסי שריד
(צילום: יובל חן)
כשאני שואל אותו איפה היה ב-2 בנובמבר 2022, היום שבו התפרסמו תוצאות הבחירות, הוא מעדיף לדבר דווקא על 4 בנובמבר 1995. "באותו ערב הייתי בכיכר יחד עם אשתי לעתיד - שדרך אגב היא מנהלת יחידת טיפול נמרץ בוולפסון, אז היא הבן אדם החשוב בבית — חזרנו יחד הביתה ושמענו שירו ברבין וכל זה. באותו ערב אני מבין שהעניין נגמר, שהאבא הגדול חוסל. מאז ועד לנובמבר 2022 כעבור כמה שנים, זו התגלגלות של אותו תהליך, רק עם הגרוטסקה שאותו בן גביר שהגיע לסמל המכונית של רבין, גם נהיה השר לביטחון לאומי. זה כאילו להשלים איזה מעגל שטני ומגוחך כזה. מבחינה פואטית יש בזה משהו. הגענו לקיצוניות מטורפת שמבוססת על כוח ועל אלימות, שקיימת במדינה מהתחלתה, בגלל האילוצים מסביב. אבל לאחרונה האלימות הפכה לעיקר מהותה של המדינה. האלימות והשנאה. השאלה היא איך אנחנו משנים את הדבר הזה".
בפרפרזה על כותרת ספרך "מנצחת", בבחירות האחרונות הוכח שהפסדתם. מפעל חייו של אביך נגוז.
"הגורל של מרצ זה לא העניין. אם הייתי יודע שישראל הולכת לכיוון טוב, הייתי מקריב את מרצ בשביל זה. העניין הוא מה נמצא אצל אנשים בלבבות. אני מכבד את הדמוקרטיה, אני מכבד אנשים ואת הבחירות שלהם. אני פשוט מנסה להבין מה גרם להם לבחור ככה. ברור שהפסדנו. איזה שאלה שהפסדנו. מבחינה פוליטית הפסדנו, אבל המאבק לא נגמר, והוא בנפש ובמצפון של כל אחד מאיתנו. זה לא עניין של מפלגה או של שבט כזה או אחר. הדגלים החד-משמעיים שהשמאל התהלך איתם, נקרעו. מה שנשאר בסופו של דבר, מבחינתי לפחות, מתוך המשמעות של להיות שמאלני היום, זה להיות בן אדם. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. שם נמצא השמאל היום".
שריד עצמו מעולם לא חשב ללכת בעקבות אביו. "יש לי רצון להשפיע והספרות זה הכלי שלי", הוא אומר. "אני לא מעורב בשום פוליטיקה של ממש. אני לא גאה בזה, אגב, פוליטיקה זה דבר חשוב, למרות איך שהיא נראית בארץ. לעמוד בצד, קצת כמו אצל הגיבורים שלי, זה סוג של ויתור ופחדנות. אבל אני לא שם, בפוליטיקה. הכתיבה זה בפירוש תחליף, רצון להגיע לאנשים ולדבר איתם על הדברים האלה".
הצבעת מרצ?
"בוודאי".
מה אביך היה אומר על תוצאות הבחירות?
"הוא היה בשנים האחרונות מאוד פסימי, כי הוא ראה לאן הדברים הולכים. אם הוא היה חי הוא היה מכניס אגרופים לא רק לנתניהו, אלא גם ללפיד ולגנץ ולכל הפחדנים האלה. אבל אני חושב שהדבר היחיד שהוא לא היה צופה זה את מינויו של בן גביר לשר לביטחון לאומי. זה היה רחוק מהחלומות הגרועים ביותר שלו".
הוא היה מורה לאזרחות. אחרי ההכרזה על הרפורמות המשפטיות של יריב לוין, מה הוא היה אומר?
"יריב לוין היה מתרגם בבסיס שלי. הוא היה מתרגם טוב עם חוש הומור מצוין. מה קרה לו אחר כך אני לא יודע, אבל הוא היה בחור חיובי אז. היום אני לא בקשר איתו ואני שופט אותו לפי הפרסונה הפוליטית שלו, שהעמדה שלי מאוד שלילית לגביה. אבא שלי לאורך כל השנים שמר על ממלכתיות ועל לא לשבור את הכלים. במלחמת לבנון, שהוא היה המבקר הכי חריף שלה, הוא התנדב למילואים ללוות שיירות ללבנון. הוא חש צורך להיות חלק מהמאמץ, למרות כל הביקורת שלו. האם היום הוא היה אומר שצריך לשבור את הכלים? שחייבים להתחיל לגלות התערבות פעילה? יכול להיות שכן".
אתה מתגעגע אליו?
"במונדיאל האחרון הוא היה חסר לי, כי היינו מדברים המון על כדורגל. מבחינה לאומית הוא חסר כי אין מתווה דרך. הייתה שולמית אלוני, היה ישעיהו ליבוביץ והיה אבא שלי. האנשים האלה חסרים היום".
אחד הטרנדים בשמאל לאחר הבחירות האחרונות הוא ההצהרה על הרצון לעזוב את הארץ. אתה נמצא שם?
"החוכמה היא לא לעזוב את הארץ. סבא שלי בא לנמל יפו עם אמא שלו והאחים שלו ב-1913. אני מושקע במקום הזה. בעניין הזה אני מאוד ציוני, לא עוזבים כל כך מהר. אני לא אתן לאנשים האלה לקחת את המדינה ממני. מבחינתי זה צומוד".
פורסם לראשונה: 07:48, 13.01.23
