מאז הניצחון של נטע ב-2018 ודרך ההחלטה לשלוח את נועה קירל לייצג אותנו השנה, אין כל ספק שתחרות האירוויזיון זוכה בשנים האחרונות לעדנה בישראל. כחלק מהמגמה להפוך את ישראל למעצמת אירוויזיון, התחילה גם מסורת שנקראת Israel Calling, שבמסגרתה כחודש לפני התחרות עצמה, משלחות מרחבי אירופה מגיעות לכאן לבצע את שיריהן ולקדם את הופעתן. תחילה היה זה מופע סולידי במועדון התיאטרון ביפו, בהמשך זה תפח לממדי מנורה מבטחים, ואמש (ב') האירוע התמקם בהאנגר 11 בתל אביב.
חובבי אירוויזיון רבים התקבצו אמש בתור ארוך, חמושים בדגלים של מדינות שאין איך להסביר מאיפה השיגו אותם (אולי הם מבלים את המוצ"ש שלהם בהפגנות בגאורגיה, אסטוניה או ליטא). בודדים אף עטו לראשם קשת של חד קרן - כנראה לא הגיע אליהם הממו שנועה קירל בחרה להיעדר מהאירוע. וכך, בשעה איחור עלו בזה אחר זה כ-20 נציגים שבעוד חודש וחצי לא נזכור בכלל שהתחרו באירוויזיון 2023. להוציא מדינות בודדות כמו ספרד או צ'כיה, רוב הנציגים הם כאלו שמגרדים את תחתית טבלאות ההימורים.
האיחור המאסיבי לא היה האלמנט היחידי שהעיב על האירוע, אליו הצטרפו גם סרטונים מקוטעים שנראים כמו קליפ בת מצווה, קטעים מהגרין רום - שכלל לא טרחו להקרין על המסך כך שהקהל יוכל לראות אותם, תקלות טכניות שאילצו את המופיעים להתחיל את ביצועיהם מחדש ויותר מכל - כיסאות לא מדורגים שמסתירים את הבמה במופע שבבירור היה צריך להיות מופע עמידה ולהפוך למסיבה.
לאורך הערב כולו ניכרה התחושה שההפקה הזניחה את אלו ששילמו ממיטב כספם על כרטיס לטובת ההקלטה שתעלה בערוץ היוטיוב בשבת. נציין כי ההקלטה דרכה האמנים נחשפים ליותר קהל, היא המטרה העיקרית של הפקת האירוע הזה, ובכל זאת, במופע שנמשך כמעט שלוש שעות - פרק זמן שאפילו מיטב האמנים יתקשו להחזיק בו קהל - הנוכחים רקדו, שרו וצילמו. ראויה לציון גם דפנה דקל, שהנחתה את האירוע יחד עם סיגל שחמון, והצליחה להתמודד בקלאס עם כל תקלה שנפלה עליה. אפילו כשהפלייבק נעצר באמצע, "זה רק ספורט" היא המשיכה לשיר בלעדיו והפכה את הרגע הזה למחמם לב.
המנצח או המנצחת של אירוויזיון 2023 כנראה לא הופיעו אמש על הבמה התל אביבית, אבל ייתכן שהאירוע יסייע לנבא מי יהיה "הסוס השחור" (שיר שמצליח למרות שאיש לא הימר אליו) של התחרות הקרובה. ואם הקהל של Israel Calling הוא נייר הלקמוס שלנו אז כדאי שתשימו לב לחבורה הכריזמטית ממלטה שאף חילקה חולצות לקהל, לקרואטיה שעל תקן קוריוז השנה, לכוכבת הפופ מפולין, ולאלבניה - שהופתעו בעצמם מכמות האהבה שהם קיבלו ומשכו כמה שניות טובות של תודה לקהל.
לכתבות נוספות בנושא:
בין קריאות של "שלום תל אביב" ו"תודה ישראל" במבטא אירופאי כבד - ברורה ההבנה שלהקת הבנות החדה מצ'כיה והנציגה הספרדייה הייחודית, הן היחידות מהנוכחים שמהוות תחרות אמיתית לקירל ולשוודיה שמובילה כרגע בהימורי הזכייה. ועם זאת, כשגם מדינות כמו ליטא וסן מרינו, שנחשבות לתחתית כוס הקפה של האירוויזיון הקרוב, עולות לבמה באנרגיות כאלו ועם קול כזה - אין ספק שמדובר באחד האירוויזיונים הטובים של השנים האחרונות.
4 צפייה בגלריה
ביצועים יפים שמשאירים תחושת פספוס. עדן אלנה מתוך אירוע Israel Calling
(צילום: אור גפן)
חוץ מנציגי השנה שבקרוב לא נזכור, ההפקה גייסה גם אמנים ישראלים שכבר הספקנו לשכוח שייצגו אותנו באירוויזיון. למרות שמיי פיינגולד, עדן אלנה ואמרי זיו מוכשרים מאוד, כשהם מבצעים את שירי ישראל המנצחים נכחה שוב תחושת החוסר, תחושה שחסכו עלינו. למה למשל שאלנה תבצע את TOY במקום הזוכה נטע ברזילי? התחושה הייתה מורגשת גם בפלייליסט שהושמע לפני תחילת המופע כשהושמעו השירים המובילים של השנה, כמו שוודיה, נורבגיה וישראל, אז התחדדה ההבנה שאלו השירים שהקהל באמת רוצה לשמוע, בניגוד למדינות שאכן הגיעו להופיע.
בניסיון להפוך את האירוע לחגיגת אירוויזיון ישראלית של ממש, עדן אלנה, שחזרה לבמות אחרי הפסקה, ביצעה את "חי" של עפרה חזה כשמאחוריה הוקרנו תמונותיהם של "אגדות האירוויזיון שאיבדנו השנה", כפי שכינתה אותם המנחה סיגל שחמון. יצחק קלפטר, צביקה פיק, גלית בורג ויהורם טהרלב זכו לאזכור במופע הזה, ובמקום לכבד את מעמדם התוצאה הייתה בעיקרה מגוחכת ותלושה. בואו לא נשכח שהשיר שכתב לנו טהרלב, "שירו", נחשב לכישלון הכי גדול שלנו בתחרות כשקיבל ארבע נקודות בלבד וזה ממש לא ההישג שאנחנו רוצים או צריכים לזכור לאחד מגדולי משוררינו.
4 צפייה בגלריה
גדולי התחרות מזכירים שלאירוויזיון, גם אם השתנה מאוד, יש קסם מובהק. אילנית מתוך אירוע Israel Calling
(צילום: אור גפן)
פרט לכך, הופיעו גם כמה אגדות אירוויזיון של ממש: אילנית שלנו, אן מארי דויד שחוגגת השנה 50 לניצחונה, קתרינה הבריטית, שאתם ודאי זוכרים מהשיר Walking On Sunshine ושניצחה עם השיר Love Shine a Light ב-1992, וכמובן - ג׳וני לוגן, מר אירוויזיון והיחיד עד כה לזכות פעמיים בתחרות (או שלוש, אם מחשיבים גם את השיר שכתב). השירים שלהם כמובן שונים שנות אור מהמנצחים של השנים האחרונות. פעם בלדה מלאת עוצמה, מסר ופאתוס הייתה מספיקה, היום כבר לא. ובכל זאת, מדי ביצוע שלהם, הקהל קם על רגליו ומחא כפיים בעוז. גם שנים אחרי הזכייה שלהם ברור מה יש להם שאין לרבים אחרים.
ג'וני לוגן מבצע את What's Another Year במופע Israel Calling
(צילום: אור גפן)
הערב הסתיים כשמחצית מהקהל כבר לא נכח באולם. מי שנשאר לא פספס הזדמנות לצעוק "בוז" כשנאמרה תודה לשרים אלי כהן ומיקי זוהר על תמיכתם באירוע. לא פשוט לאפיין בדיוק את הקהל של אתמול, אבל קשה היה לפספס שישב שם טווח גילים רחב. מצד אחד אנשים שזוכרים את הרגע שבו השיר Tu Te Reconnaîtras של דויד קיבל דוז פואה, ומצד שני אנשים שעוד לא היו בתכנון כשהמנצחים הנ"ל זכו. כל זה היה תזכורת יפה לכך שגם כשההפקה מזלזלת במעריצים - הם קהל שתמיד ידע להרים ושאפשר לסמוך עליו שהוא כבר יודע את המילים לכל השירים השנה בעל פה. אבל יותר מכל זו הייתה תזכורת לכך שבסופו של דבר האירוויזיון הוא לא רק מופע צבעוני וכיפי שקורה פעם בשנה, הוא מסורת ומורשת עם כוח, שעוברת בין דורות ונמשכת כבר עוד מעט 70 שנה.
