לאלפי האנשים שהגיעו לאקספו תל אביב אמש (ה') - לא לעוד מופע חנוכה לילדים, אלא לפסטיבל לקהל בוגר יותר - היה הרבה מן המשותף: נדמה שכל הנוכחים שייכים לאותו הדור. ילידי שנות ה-80 בואכה 90 (ואפילו אחד שהתעקש שנולד בראשית המילניום, סוג של באג 2000), שגדלו על להקות בנים ובנות ועל פופ אלקטרוני ב-BPM גבוה למדי, חיכו בעבר שעות, ימים ולפעמים גם שבועות כדי שינגנו את הקליפים האהובים עליהם בשני ערוצי המוזיקה שהיו אז, פרה עידן האינטרנט והסטרימינג. היו זמנים, אה?
אקווה מבצעים את Roses Are Red, Turn Back Time ואת Barbie Girl
( צילום: נדב אבס)
פסטיבל שנות ה-90 הביא לתל אביב משהו שפעם היה בגדר חלום. פייב אומנם כבר ביקרה בישראל פעמיים (ועוד בשיא הצלחתה - דבר שמעורר עד היום התפעלות), אבל אסופת הלהקות וכוכבי הפופ מהעבר שהרכיבה את הליינאפ היא התגשמות אוספי NOW והיטמנים של טינאייג'רים רבים. גם אם זה קרה שלושה עשורים מאוחר מדי - הקהל היה מוצף בהתרגשות ששמורה לאותם ימי הניינטיז העליזים.
פייב מבצעים את Everybody Get Up, Got The Feeling ואת Slam Dunk Da Funk
( צילום: נדב אבס)
ואם מישהו בקהל לא הספיק להיכנס לאווירה לפני שהאירוע התחיל, אז הפרומו הנוסטלגי שהוקרן על המסכים כנראה עשה את העבודה. מונטאז' שכלל אזכורים ל"טיטאניק", ל"דיווה" של דנה אינטרנשיונל, ולשלל תוכניות ומנחים בערוץ הילדים, הצליח לפרוט על מיתרי הגעגוע של רבים ורבות בקהל, שצווחו מאושר. עם סיומו כולם כבר היו על הרגליים, ולא היו צריכים לחכות לבקשה של להקת הבנים הבריטית פייב, שפתחה את הערב עם Everybody Get Up. הרבה השתנה בהרכב מאז סוף שנות ה-90; מלבד אמירות מובנות מאליהן על הזמן שחלף, עם השנים פייב הפכו מחמישה חברים (כשם הלהקה) לשלושה. שון, ריצ'י וסקוט ניסו למלא את הבמה בריצה בין חלקיה, בעודם שרים בלייב כשהסאונד מקרטע לפרקים (ואולי זה רק ניסיון של השלושה להסדיר נשימה בין השירה והכוריאוגרפיה).
עוד במדור מוזיקה:
זה אולי לא פארק הירקון או הופעה בהיכל הספורט יד אליהו בתחילת המילניום, אבל גם שני עשורים אחרי ביקורה של הלהקה במחוזותינו, עם רצף מהודק של השירים המוכרים ביותר וכמה קריאות "תל אביב" ו"מה נשמע?" - השלושה הצליחו לגרוף קצת צרחות נרגשות מהקהל.
סוניק מבצעת את Sky, אילן פלד מבצע את Gypsy Woman (La Da Dee La Da Da) טו אנלימיטד מבצעים את Tribal Dance
באי הפסטיבל שלא הכירו את סדר המופעים בטח הופתעו לגלות שההופעה הראשונה בסבב נמשכה רק כ-20 דקות, ושצפויות להם בהמשך הופעות קצרות אף יותר. אבל הבחירה לייצר בשיאו של פסטיבל בן למעלה משלוש שעות מעין ארוחת טעימות נוסטלגית (ולא אוסף של מופעים שלמים) מתבררת הגיונית ככל שמתקדם הערב. לא כל הלהיטים שורדים את ההתבגרות ואת מבחן הזמן, ואם להודות באמת, יש צורך משמעותי בגיוון כלשהו, בהחלפת תקליט. לכל הרכב יש את ה'קטע' שלו, וכמה שירים מספיקים בשביל להיזכר, להתרגש ולהמשיך הלאה.
המופע של סוניק למשל נמשך רק כ-12 דקות, אבל מי שהייתה הקול והאגדה נתנה את כל מה שהיה לה בשלושה נאמברים, ובצלילים הגבוהים הושיטה את המיקרופון לעבר הקהל - כולל בשיר המוכר ביותר שלה, Feels So Good. הקהל שמח לקראתה וקיבל אותה באהבה, והרקדנים חיזקו אותה במקומות שלא מצליחה להחזיק את הביצועים בעצמה. את ההתלהבות שעוד לא פרצה במלוא הדרה הוציא הקהל דווקא בסט של השדרן ירון אשבל, שמילא את החלל בין המופעים עם קלאסיקות ניינטיז - מטייק דאת, דרך אייס אוף בייס ועד לבריטני ספירס. לפרקים אפילו נראה שהקהל נהנה מהתקלוטים יותר משהוא נהנה מההופעות.
בין הנאמברים חיכתה לקהל גם הפתעה - אילן פלד, שלא יפספס הזדמנות לככב כמאסטר של קאלט, הפציע בהופעת אורח ל-Gypsy Woman (La Da Dee La Da Da) עם מאשאפים ראויים, שכללו את "חתולה שחורה" מ"אחד העם 1" וכמובן גיחה קצרה ל"טרילילי טרללה". פלד חימם את הקהל כשהוא מגובה בחבורת רקדנים נלהבת וקונפטי לקראת הבאים שעלו לבמה - הדואו הבלגי-גרמני טו אנלימיטד. לא בטוח שאפילו המעריצים הגדולים הבחינו שהזמרת על הבמה היא לא אניטה דוט, חברת ההרכב המקורי שהוחלפה לפני שנה על ידי מישל קרמט עלי, אבל גם לא נראה שלמישהו אכפת במיוחד. על אף השינויים המשמעותיים בהרכב, שמציין 30 שנה להקמתו, לקרמט עלי יש קול מצוין, וכולם שמחו לרקוד לצלילי Get Ready for This, כשמיטיבי הלכת אף הוסיפו תנועות ספיריט-פינגרז מ"מעודדות צמודות".
טו אנלימיטד מבצעים את Ready for This וד"ר אלבן מבצע את It's My Life ו-Sing Hallelujah!
( צילום: נדב אבס)
אם יש מישהו שלא הצליח ליישר קו עם יתר המופעים זה ד"ר אלבן. דווקא מי שאחראי ללהיטים כמו !Sing Hallelujah ו-It's My Life, ושנחשב לאחת ההופעות המצופות בערב הזה, לא העניק ביצוע שהשתווה לאנרגיה שבוקעת מהשירים שלו. הוא זייף ונראה קצת תלוש על הבמה, בעוד המיקרופון שלו נפתח ונסגר לסירוגין, וקשה היה להבין אם הוא בכלל שר או לא. וזה לא רק הדוקטור - ניכר שגם המיקרופון של זמרת הליווי שלו (אם אפשר לקרוא לה ככה) נותר סגור, והיא העניקה ליפסינק לא משכנע.
אבל למרבה המזל, סוף הערב ניצל כשלבמה עלתה מי שהיוותה האירוע המרכזי של הערב: אקווה. להקת היורו-פופ הדנית-נורבגית הייתה היחידה במופע שעלתה בהרכב נגנים מלא, חמושה בעיבודים מוזיקליים שהשתכללו עם הזמן. נגיעות רוק-פופ, שהגיע אחרי תקופתם ועושה לאחרונה קאמבק, העניקו חיים מחודשים לכל השירים שנשחקו קשות עם השנים וקיבלו כעת את הכבוד הראוי להם. אקווה נתנו את הסט הארוך והאנרגטי ביותר, ולא פסחו על אף שיר מהרשימה שהקהל פנטז עליה - Roses Are Red, My Oh My וגם בלדת הכוח היחידה אך מאוד מתבקשת בערב הזה - Turn Back Time.
לקראת סיום, מלכי מסיבות הכיתה מכאן ועד עולם שמובילים את הלהקה מזה כשלושה עשורים - רנה דיף ולנה ניסטרום (או ברבי וקן, בשבילכם) - סיפקו לקהל את הסגיר המתוק ביותר לערב עמוס נוסטלגיה - Barbie Girl. כמויות של קונפטי ורוד התפזרו על הקהל וחגגו את המותג בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר. לא המותג של ברבי, אלא מותג הנוסטלגיה. מעין כפתור כזה חמקמק, שברגע שלוחצים פליי על השיר הנכון, הוא מזכיר נשכחות מאירועי ילדות והתבגרות חמוצים-מתוקים ועמוסים בצבעי מאכל. כאלה שמצליחים, גם אם לרגע קצר, להחזיר את הזמן לאחור.
