משהו מוחלט / "דיס איז נוט אמריקה" שר דיוויד בואי בזמנו. אז עם כל הכבוד לבחירות ביבשת, דיס איז ישראל בסוף. ביום שלישי, בו נכתב הטור הזה, מפוטר שר הביטחון של ישראל בזמן מלחמה והחדשות מעלות את סף החרדה והתדהמה שלנו. והאמא של י’, חייל מילואים בלבנון, אומרת: איך מסבירים צעד כזה לילד מילואימניק שעזב הכל כדי להגן על המדינה שכל ערכיה ברורים לו. ואני עומד עם סימן שאלה גדול שעושה לי כאב בטן ויודע שמדינת ישראל מעל הכל, כי זה כוחנו. ואני נזכר איך שבוע קודם, ברגע קשה אחר, היינו בדרך לגבעת ברנר כדי להיות שותפים בכאב משפחות התצפיתניות שנרצחו ב-7 באוקטובר ומשפחות חמש החטופות (שכבר הגיע הזמן להשיב אותן ואת כל שאר החטופים והחטופות הביתה ואסור שמה שקרה השבוע ירחיק אותנו משם). הדרך הייתה ארוכה ומתפתלת. כרגיל לקח יותר זמן מזמן הנסיעה האמיתי בגלל הפקקים. ואני נסעתי עם הבן שלי יונתן שכתב לפני חצי שנה שיר לזכר נועם אברמוביץ התצפיתנית: "אני לא מוכן להיפרד ממך. ילדה שלי הלילה נהפך לאויב. מזל שהדברים נצרבים בגוף, שעוד אפשר להיות בזיכרון עטוף, שבתוכי אני שומע את קולך, כך שאני לוקח אותך איתי לאן שאני הולך". ולבסוף: "הכאב הוא אינסופי אבל הרי גם את, ואיך מתמודדים עם משהו מוחלט?" השאלה הכי צורבת במלחמה הזו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
זה היה אירוע עצוב. ואנחנו, הלהקה ואני, באנו להופיע בו בהתנדבות, בין עצבות לעצבות, בין הפקרות להתחסדות, בין הורי התצפיתניות לבינינו, שזו ברית אולי לא כתובה אבל אמיתית. ההפקרות שבה הופקרו לגורלן זה כבר סיפור ידוע. ושני הערבים לזכרן באו מרצון טוב שיחולו מעכשיו כל שנה. כזיכרון וכנחמה, אם בכלל יש נחמה בסיטואציה כזו.
רוח הזמן / "צייטגייסט" זה ביטוי שפירושו רוח הזמן. אז זו רוח הזמן. וכמה ימים אחרי גבעת ברנר נסעתי לעתלית לנחם את משפחתו האבלה של רס"ן גיא נזרי ז"ל. גיא גבר ישראלי מקסים ואמיץ, בן לאב שנולד בצרפת ועלה בגיל 18 ולאמא שורשית מהמושבה שנפל בקרב. הבית היה מלא אנשים מרגשים. ואני חשתי שכאן ישראל לא רק שלא נחרבת כמו שמלכלכים עליה לפעמים בתקשורת, כאן היא דווקא קמה מחדש ברוחו של גיא הגיבור הנפלא, רק לצערנו גם בכאב המוחלט.
הם ישבו מולי קרוב–קרוב ובכו. אמהות ואבות, אחים ואחיות, חברים וחברות. מה שנקרא כבר שנה משפחת התצפיתניות, שכשאומרים את זה כל ישראלי יודע בדיוק מה מנת הכאב
ואמנם נכון שבתוך הניסיון לעצב את המוסכמות החברתיות החדשות, אנחנו עדיין מבולבלים. כי למשל מה קרה שם ב־7 הארור זו השאלה ההמלטית הזועקת יום למחרת הטי־טיים, שעת התה, אותה היו חוגגות התצפיתנית הצעירות שלא הקשיבו להן מדי שישי. כמו שכתבה לי תצפיתנית ששירתה פעם בתפקיד הזה לפני 25 שנה: "הייתי במחזור הראשון שצה"ל בחר לשלב בנות ביחידה. היינו שפני הניסיונות. ישבתי במוצב בלבנון, שם למדתי שוביניזם מהו, ונתקלתי באותו זלזול עליו סיפרו התצפיתניות של 7 באוקטובר 2024, רק שהסיפור שלי היה לפני 25 שנה". הבחורה הזו באה לפסטיבל במיוחד. מתוך הזדהות.
משפחת התצפיתניות / פעם לפני המון שנים עשינו באולם בגבעת ברנר חזרות ללהקת חיל הים. ועכשיו באולם המשופץ בן 700 המקומות של קהל דחוס מכווץ ומחובר זה לזה, חשתי שמאז ההופעה לפני ניצולי נובה באולם בקיסריה ואחר כך בים המלח לפני מפוני קיבוץ בארי בחודש השלישי למלחמה, לא ראיתי צער כזה.
צריך להבין. אנחנו השרים באים לשיר. לא להיגאל. תפקידינו לזקק את הרגשות, למרות שגם אנחנו צריכים בעצמנו נחמה. רק שבממדי החלל החיצון יש כל כך הרבה מקום לעצב, כעס, תדהמה, אי-יכולת לשכוח, ואת כל זה אלוהים עדי שראיתי מהבמה. טוב הם גם ישבו מולי קרוב־קרוב ובכו. אמהות ואבות, אחים ואחיות, חברים וחברות. מה שנקרא כבר שנה משפחת התצפיתניות, שכשאומרים את זה כל ישראלי יודע בדיוק מה מנת הכאב בהירצחן של 16 נערות צעירות ותמימות ובחטיפת עוד שבע, חמש מהן עדיין חטופות.
וכך כל מה שעברנו מאוקטובר ההוא לאוקטובר הזה נדחס במקום הזה. והבנות שחלמו חלומות, או כתבו טקסט מצחיק ל"תתארו לכם" בשביל הפאן, לפני שהספיקו לחיות במלואן ונרצחו.
האם יש מילים לכתוב את הטור הזה מהתחלה עד הסוף? כי לי כבר אין. רק עוד הספקתי לספר לבן שלי שקיבוץ גבעת ברנר הוא על שמו של יוסף חיים ברנר, סופר ופובליציסט, אגדה בחייו שכתב את “שכול וכישלון” שלמדנו בתיכון, ושנרצח גם הוא - כן, כן - באכזריות בגיל 39 בשנת 1921 בפרעות תרפ"א ביפו.
יגאל בשן / מיקה בשן, אשתו, חברתו, אלמנתו של יגאל בשן, שלחה לי תמונת שלט שנתלה בספורטק לזכר יגאל. וכך נכתב: יליד 1950, גדל בשכונת נחלת יהודה, זמר, שחקן ואני מוסיף יוצר ומלחין, זוכה פרס אקו"ם.
יגאל החל את דרכו המוזיקלית בגיל 15, בטרם גויס, המשיך בלהקת פיקוד צפון, ולאחר שחרורו טיפח קריירת סולו מרובת להיטים. בתמונת השלט המרגש יגאל נראה עם חולצת הפועל תל־אביב. שהרי כידוע עם חנן יובל ייבדל לחיים ארוכים ויצחק קלפטר ביצע את השיר "השדים האדומים" שכתבו עלי מוהר ויצחק קלפטר המנוחים.
אני אהבתי מאוד את יגאל בשן. גם כזמר וקודם כל כאדם. יש לי זיכרונות איתו. למשל מחדר צפוף במלון "מרגוע" חיפה שבו מצטופפים חברי להקת פיקוד צפון וחיל הים ומעריצים אותו שר. גם הייתי איתו שבוע בקאן (בפסטיבל התקליטים מידאם), והלכנו יחד לקזינו, רק שאני לא ידעתי מה לעשות. ויגאל אמר לי בהומור שלו: תעשה כמוני, והרווחנו אלף. איש חסיד היה יגאל. ושלא כהרבה אמנים היה גם ברוך כישרון וגם נטול קנאה אקטיבית. הוא פירגן. אז תודה לך מיקה ששלחת. ותודה לספורטק על מצבת הזיכרון הזו. גם זה שייך לרוחו של הזמן שעוטף אותנו כבר שנה שלמה.
יעקב כהן / לא הייתי חבר של יעקב כהן, אבל מרחוק אהבתי אותו אהבת נפש, קודם כל כי שנה שלמה אמר קדיש על אחותי נאוה. מדהים לא? ויש לי גם זיכרון מאירוע מוזר שעברתי איתו לפני המון שנים כשנפגשנו אחרי הופעה שלו בצוותא ולפני שלי. ידעתי שליעקב שעשה אז סטנד־אפ יש מערכון על השירים שלי שהיו יענו סתומים בעיני חלק מהאנשים.
אז היי יעקב, אמרתי לו בכניסה לאולם, בשביל מה זה? זה מעליב אותי. תאר לך שהייתי עושה עליך קטע? לולה מצוותא הרגישה משהו באוויר, הביאה לנו קפה מרגיע ואמרה: אל תריבו ילדים. יעקב שגדל במגדל־העמק היה מקסים ונבוך והרגיע אותי עם הרי”ש המתגלגלת והמופלאה שלו ואמררר שהוא לא "צוחק" עליי אלא להפך, עושה לי כבוד. שתינו ת'קפה ביחד בחמימות ואני אמרתי לעצמי: יאללה באבא סבבה. קבל את הדין. אנחנו מצחיקים בעיני אחרים, אבל גם בעיני עצמנו. שנים דווקא בגלל זה עקבתי בהערצה אחרי מי שהפך לשחקן השחקנים. יהיה זכרך ברוך יעקב היקר בן נשמתה של הארץ שאמר קדיש על אחותי.
החיבוק / אמא של נועם ז"ל, אחת מ-16 התצפיתניות, שמה אדווה. היא עולה לקבר בתה מדי יום ועדיין הפצירה בי בהתרגשות לפני ההופעה: "תנסו שיהיה ערב עם יותר תקווה, אולי זה ינחם את המקום ואת הכאב". ובראש נשאר לי החיבוק שבתה הקטנה מאוד חיבקה אותה כמו בת הים הקטנה בזמן שדיברנו.
וכך כתבה לי אדווה אחרי ההופעה ואני מקצר: היה ערב יוצא דופן. זכינו להיות איתכם. היו הרבה אנשים ולא הצלחתי להגיע לתת לך חיבוק. תודה לכם על שפתחתם דלת, שלקחתם חלק בערב העצוב המרגש הקסום והמדויק, לאורן, לזכרן וברוחן. עזרתם לנו קצת לעכל את הצער מכאב של הורים, וכאב כללי של כולנו ועלינו בשנה הזאת. כאב שאף פעם לא נגמר.
