עמוד האינסטגרם של השחקנית והמפיקה ריס וית'רספון התמלא בשבוע שעבר בתמונות ובסרטונים נוצצים, כחלק ממסע הקידום של הסרט החדש בהפקתה - "שירת סרטני הנהר". הסרט מבוסס על ספר באותו שם, שהפך להצלחה עולמית וכיכב במשך 168 שבועות ברשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס". כמו להיטים ספרותיים קודמים שנכתבו בידי נשים ועובדו על ידי וית'רספון לקולנוע, גם "שירת סרטני הנהר" סומן מראש כשובר קופות, והן אכן נופצו. אלא שלא בטוח שזה קרה מהסיבות הנכונות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ארבעה ימים בלבד לפני שעלה לאקרנים בארה"ב - שם, אגב, הספיק הסרט לגרוף 19 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו ולהיחשב להצלחה מסחררת - פורסם תחקיר במגזין "האטלנטיק", שעליו חתום העורך הראשי. לפי התחקיר מחברת הספר, דליה אוונס, מבוקשת בזמביה שבאפריקה בגין רצח שאירע באמצע שנות ה-90. זהות הנרצח לא ידועה והגופה עצמה מעולם לא אותרה, אבל הרצח תועד מול מצלמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מי שהספיקו לקרוא את "שירת סרטני הנהר", יכלו למתוח קו ישר בין עלילת המתח המדומיינת לכאורה לבין המציאות המשתקפת בתחקיר של "האטלנטיק". תעלומת הרצח שבמרכז העלילה, כמו גם החיבור הפראי לטבע, מציפים שאלות בנוגע לחוויות האמיתיות של אוונס בתקופת עבודתה באפריקה. החיבורים האלה מעסיקים עכשיו את העולם כולו בניסיון להכריע עד כמה רב-המכר הספרותי, שהפך לאחרונה גם לשובר קופות קולנועי, שאב השראה מאירועים שקרו במציאות.
"כשהייתי ילדה קטנה, חשבתי שקריאה היא משהו שעושים כשיורד גשם", העידה על עצמה דליה אוונס, בנאום שנשאה בכנס סופרים לפני כשנה. "הייתי טום-בוי. ילדת-שוליים. אימי עודדה את חברותיי ואותי להרחיק כמה שאפשר אל תוך היער, כדי שנחווה טבע אמיתי. היא הייתה אומרת לי, 'לכי לאי-שם, היכן שסרטני הנהר שרים'. אני לא חושבת שאמא שלי ידעה כמה ברצינות אקח את עצתה עד שראתה אותי ממריאה לאפריקה, עם כרטיס לכיוון אחד".
אוונס נולדה בדרום מדינת ג'ורג'יה שבארצות הברית. אימה, שנראה שהשפיעה עליה רבות, הנחילה לה לא רק את אהבת הטבע אלא גם את חוסר הפחד מפניו. היא נהגה לקחת את בתה לשיט בביצות החוף של האזור, "בלי מדריך. רק אמא שלי, קאנו ואני", אמרה אוונס. בכל קיץ נהגה המשפחה לבלות חלק מהתקופה החמה בהרים של צפון קרוליינה, שגם הם הותירו חותם על הילדה חובבת הקריאה, ושנים לאחר מכן היא תמקם את אירועי ספרה בביצות החוף השופעות של המדינה.
היא למדה זואולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'יה ועשתה דוקטורט באתולוגיה (חקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית) באוניברסיטת קרוליינה. שם גם הכירה את בן זוגה לשעבר, מארק אוונס. את הכרטיס לאפריקה רכשו השניים ב-1974. בג'יפ ישן וחבוט הם חצו את היבשת לאורכה ולרוחבה, עד שלבסוף הקימו מחנה במרכזו של מדבר הקלהארי הצחיח, בשטח מדינת בוטסואנה. מלבד כמה מלקטים בני שבטים מהאזור, השניים חיו בבידוד מוחלט מבני אדם.
במשך שבע שנים חיו מארק ודליה אוונס באוהלים בלב המדבר וחקרו את להקות האריות שסבבו אותם, כמו גם צבועים, פילים ו"כל מה שנכנס למחנה שלנו בלילה", כפי שציינה בהרצאתה. את רשמיהם תיעדו בספר משותף: "זעקת הקלהארי", שראה אור ב-1984. לאחר מכן עברו לחיות בשמורת הטבע העצומה והמרהיבה של עמק לואנגווה שבזמביה. גם שם הטבע חדר למחנה שלהם, כשהפילים שמאכלסים את האזור החלו לחוש בנוח מספיק כדי להסתובב בין הבקתות ולאכול מהפירות.
אוונס מעידה על עצמה כמי שהמין הנקבי מרתק אותה יותר מכל. "לביאות ישתפו פעולה ביניהן בצורה מדהימה כדי להכריע בופלו", אמרה, "אבל ברגע שיגיעו לשולחן האוכל, הטפרים יֵצאו. בקבוצה הנקבית יש אותה מידה של יריבות כמו שיש חברות, ואם נקבה שהיא מעט שונה תנסה להצטרף לקבוצה, היא תידחה. למדתי את זה גם מהצבועים, וגם מחברות באחוות סטודנטיות".
הטריילר לסרט "שירת סרטני הנהר"
בני הזוג הקדישו חלק ניכר מזמנם וממרצם באפריקה כדי להילחם בציד הבלתי חוקי של חיות הסוואנה. על פי ההערכות, בכל יום נהרגים כמה פילים אפריקניים - בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר בעולם - על ידי ציידים. לעיתים ההרג היה כדי לחתוך את חיטי הפיל שעשויים שנהב ולמכור אותם, ולעיתים למטרות שעשוע וצילום ראווה. דליה ומארק הציעו משרות, הלוואות וכל מה שיכול היה להרחיק את המקומיים מאחד ממקורות הפרנסה הזמינים והמזמינים באפריקה – ציד פילים.
בסך הכול בילתה הסופרת 23 שנים ביבשת אפריקה בתצפית, במחקר ובכתיבה. את מרבית זמנה העבירה לא רק בחברת חיות פרא, אלא גם במחיצתם של מארק אוונס ושל בנה החורג, כריסטופר אוונס. אבל השנים עברו עליה גם כשהיא בגפה: בטיולים רגליים ארוכים, במחנה שהקימה לבדה על גדת נהר כדי לתצפת על להקת לביאות, ובשיטוטים בפרא האינסופי של השמורה העצומה.
היא כתבה עוד שני ספרים על חייה ועבודתה באפריקה - "עין הפיל" ו"סודות הסוואנה". מחקריה פורסמו בכתבי עת מקצועיים. היא זכתה בפרסים ובהכרה בינלאומית. כל זה לא הלם את הסיבה לעזיבה הנמהרת את היבשת ב-1996, ולא את התיאור שלפיו התקופה שבילו בני הזוג אוונס באפריקה "דמתה יותר ל'לב המאפליה' מאשר ל'לחופש נולד'", כדברי התחקיר ב"אטלנטיק".
העיתונאי ג'ף גולדברג התעניין בבני הזוג אוונס הרבה לפני שהוליווד שמעה עליהם. את הפרק שהוקדש להם במגזין החדשות "נקודת מפנה" של רשת ABC ב-1996 הוא פספס, אבל קיבל עותק וידאו שלו כמה שנים לאחר מכן, מידיהם של פעילים סביבתיים שעסקו בשימור החי והטבע באפריקה. הפעילים סברו שמה שתועד בפרק הוא רק קצה הקרחון במה שנוגע למעלליהם של בני הזוג אוונס. "כל הגישה שלהם כלפי אפריקה היא 'יופי של יבשת, חבל שיש בה אפריקנים'", אמר אחד מהם.
בסרט התיעודי ההוא, שכותרתו "משחק קטלני: סיפורם של מארק ודליה אוונס", סוקרה מלחמתם של בני הזוג בציד הפילים באזור. יוצרי הסרט בילו חודש עם מארק ודליה בפארק הלאומי שבלואנגווה. המגישה, דיאן סויר, הציגה את הסיפור כך: "הם נסעו לקצה השני של העולם בעקבות חלום. זוג אמריקני אידיאליסטי, צעיר ומאוהב. אבל זמנים ואתגרים מוזרים יעמידו את אהבתם במבחן".
אלא שסיפור האהבה האקטיביסטי והמרגש היה גם, במידה מסוימת, סרט סנאף. בכתבה תועדה הוצאה להורג של אדם. פשוט כך. באחת הסצנות נראה אדם שוכב על הארץ בשטח מיוער. סויר מתייחסת אליו כאל "צייד בלתי חוקי לכאורה". על פי הקריינות, המצלמה החלה לפעול אחרי שנשמעה ירייה. נראה כי הוא נפגע מהירי, אבל ניתן לראות בבירור כי הוא זז.
שלוש יריות נוספות נשמעות. עם הישמע הראשונה, גופו של הצייד קופץ. השתיים האחרות פגעו בו, כנראה, כשכבר היה מת, שכן הוא חדל לזוז. לא בכל יום מציג מגזין חדשות הרג אדם בפריים-טיים. הצופים לא יודעים מיהו היורה ומהי זהותו של האדם שנותר שוכב על האדמה, והתיעוד מספק יותר שאלות מתשובות. "הצייד הזה שילם את המחיר האולטימטיבי", מסכמת הכתבת את האירוע. "גופות הציידים מושארות בדרך כלל במקומן למאכל החיות. שימור. מוסר. אפריקה".
הכתבה המצולמת, שאמורה הייתה להפנות תשומת לב חיובית לפועלם של בני הזוג אוונס, סיבכה אותם. פרסומה עורר סערה בזמביה, ושגרירות ארצות הברית שם רמזה לבני הזוג שנפתחה נגדם חקירה משטרתית בחשד לרצח, וכי לא כדאי להם להישאר במדינה. הם עזבו את היבשת באופן נמהר ביותר – ולא שבו אליה עד היום.
ב-2010 החליט ג'פרי גולדברג לנסוע לאפריקה כדי להתחקות אחר התקרית המצולמת שאירעה 14 שנים קודם לכן. הוא למד שמארק אוונס הקים בצפון לואנגווה מעין צבא של לוחמים נגד ציידי הפילים, בעוד הרשויות בזמביה העדיפו להעלים עין. את המתגייסים פיתה באמצעות כסף, נשק או זוג מגפיים. כמה מקורות שונים סיפרו לו שה"חיילים" נהגו לקשור את הציידים לעץ בשמש ולתת להם להיצלות.
"למדתי גם שמארק אוונס עצמו התרברב בהריגתם של ציידי פילים תחת משמרתו", כתב גולדברג. "האחראי למתן היתרי ציד בלואנגווה, צייד מקצועי בשם פי.ג'יי פאוץ', הראה לי פקס ששלח לו אוונס, בזו הלשון: 'עד עכשיו טסתי בשבע מתקפות אוויריות נגד ציידים בלתי חוקיים באזורך. ממה שידוע לי, שני ציידים נהרגו וצייד נוסף נפצע – והיד עוד נטויה'. אוונס המשיך בבקשת עזרה: 'אני מבטיח שכל מה שבכוחך לעשות כדי לסייע למלחמתנו ישתלם לך ולעסק הספארי שלך. בנימה זו, האם תוכל לשלוח לנו תחמושת?'".
את מסקנות התחקיר שערך פרסם גולדברג במאמר ב"ניו יורקר" ב-2010. הוא כלל בו ריאיון עם כריס אוורסון, צלם רשת ABC שעמד מאחורי המצלמה בעת הירי המתועד. "אוורסון אמר לי שמי שהיה אחראי לירי הוא לא אחר מאשר כריסטופר אוונס, בנו של מארק". גולדברג פרסם גם כי חקירת המשטרה המקומית העלתה שלאחר הירי, מארק אוונס וכמה מחייליו הניחו את הגופה בתוך רשת מטען, חיברו אותה למסוק שלהם ונפטרו ממנה בטיסה מעל לגונה סמוכה.
מפכ"ל משטרת זמביה לשעבר, גרפאל מוסמבה: "הסבך הוא המקום המושלם לביצוע רצח. בעלי החיים אוכלים את הראיות"
ניסיונות המשטרה לברר את זהות האדם שנורה העלו חרס, כמו גם הניסיון לאתר את הגופה. גולדברג ציטט את מפכ"ל משטרת זמביה לשעבר, גרפאל מוסמבה, שאמר לו כי "הסבך הוא המקום המושלם לביצוע רצח. בעלי החיים אוכלים את הראיות". התובעת הכללית של זמביה, ליליאן שאווה-סיוני, מצוטטת כמי שאמרה לו רק לפני חודש כי אין התיישנות על רצח במדינתה, ולכן מארק, דליה וכריסטופר אוונס מבוקשים עד היום בגין אירוע הירי, כמו גם בחשד למעשים בלתי חוקיים נוספים.
"שאווה-סיוני אמרה לי שהמקרה משך את תשומת ליבה משום שהוא טומן בחובו סוגיות רחבות יותר, כמו גזענות ופוליטיקה. 'אני אפילו לא יכולה להיכנס לשגרירות האמריקנית כאן עם מצלמה', היא אמרה. 'אני מוכרחה להבין איך ייתכן שמארק ודליה אוונס הביאו לתוך המדינה נשק והפכו את עצמם לאוכפי חוק'".
בתגובה לתחקיר ההוא מלפני 12 שנים אמרה דליה: "אנחנו לא יודעים על זה כלום. הדבר היחיד שמארק עשה אי פעם היה לירות חזיזים מהמטוס שלו, רק כדי להפחיד את הציידים - לא כדי לפגוע במישהו. כריס לא היה שם. אנחנו אפילו לא יודעים איפה זה התרחש. זה היה נורא, אדם שנורה באופן הזה". מארק ובנו כריסטופר הכחישו גם הם כל קשר למקרה באמצעות עורכי דינם.
האוונסים חתמו את הפרק שלהם באפריקה, והתמקמו במתחם פראי בצפון איידהו, מלא בנהרות, חיות בר וציפורים. השניים נפרדו. דליה כתבה את רומן הביכורים שלה, "שירת סרטני הנהר", שהפך לרב-מכר היסטרי עם מכירות של יותר מ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם. כשהוליווד גילתה אותה, ההצלחה המסחרית, התהילה והפרסום עוררו שוב את תשומת ליבן של הרשויות בזמביה לפצע ההוא, לתיק שלא נסגר.
"במהלך שנות המחקר שלי, אחד הדברים שהכו בי יותר מכל הוא עד כמה ההתנהגות שלנו דומה לזו של בעלי חיים", אמרה דליה אוונס בכנס הסופרים. "המדע מבין כיום שרוב ההתנהגות האנושית מקורה באינסטינקטים". התובנה הזאת היא שניצבת בבסיסו של הרומן שלה, שאותו כתבה במשך עשור. "בספר הזה הגיבורה קאיה מייצגת את החלק הזה בנו, שמגיע ישירות מהטבע. היא מסמלת את האינסטינקטים שארוגים בנו".
עלילת הספר מגוללת את סיפורה של קאיה קלארק, צעירה שננטשה בילדותה וגדלה בגפה בביצות הנידחות של קרוליינה הצפונית, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. כשגופתו של צ'ייס אנדרוז הצעיר מתגלה במימי הביצה, החשד נופל על הצעירה הבודדה והמוזרה.
לא צריך תואר בספרות כדי לחבר את הקווים בין קאיה, הדמות הבדיונית שבמרכז עלילת "שירת סרטני הנהר", לבין דליה אוונס. הריחוק מחברת בני אדם, החיבור לטבע, האינסטינקטים החייתיים וגם – כך לפחות מתברר בימים אלה - העובדה ששתיהן מבוקשות במסגרת תעלומת רצח. "את לא מרגישה כאן בודדה לפעמים?", שאל כתב תוכנית הבוקר של רשת CBS ב-2018 את אוונס, שלמרות ההצלחה המטאורית של ספרה המשיכה להתגורר בבדידות באיידהו. "כן. אני נהיית בודדה לפעמים עד שקשה לי לנשום", ענתה לו, "אבל אני גם אוהבת את זה. כתבתי על זה ספר".
בחודש הבא יעלה "שירת סרטני הנהר" לאקרנים גם בישראל. קשה להעריך עד כמה פרשת הרצח האמיתית תעיב על האירוע או דווקא תתרום לו, כמעין מסע יחסי ציבור על סטרואידים. בין ארצות הברית לזמביה אין הסכם הסגרה, ובכלל, מי יתאמץ כל כך עבור צייד פילים אלמוני, שלולא הימצאות המצלמה איש לא היה יודע שבכלל נרצח? את סוף הסיפור של קאיה קלארק אפשר למצוא בין דפי רב-המכר, אבל הסיפור של דליה אוונס עוד לא נגמר.
