"עשרה חודשים", סרטו של עידן הובל, נוגע בתופעה מעניינת ונדירה: היריון מדומה. נשים המתחילות לפתח סימני היריון על אף שאינן הרות כלל. הסיבות לכך הן על פי רוב רגשיות וטראומטיות, והטיפול הוא בהתאם. כותרת המשנה של הסרט היא "נפלאות האילוזיה", ויש בה כדי להעיד על היחס האמביוולנטי המועלה בו כלפי הגיבורה שלו, מרב (בגילומה של שירי גדני), שההיריון המדומה שלה מחזק אותה לכאורה בעוד שהוא מרחיק ממנה את כל השאר.
"עשרה חודשים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טרנספקס)
בתחילת הסרט אנו רואים אותה עוברת על פני מסמכי בדיקות שמאשרות עובדה מצערת: על אף טיפולים חוזרים ונשנים לאורך שנים, היא ובן זוגה (תום חגי) אינם מצליחים להביא ילד לעולם. בישראל, שממוקמת במקום הראשון בעולם בכל הנוגע לטיפולי הפרייה, מדובר בדחף משמעותי. דווקא אז, כאשר הכל נראה אבוד מבחינתה, מרב נכנסת להיריון. בטנה תופחת, יש גודש בשדיים, המחזור החודשי נפסק, אבל הגניקולוג שבודק אותה מודיע לה נחרצות: אין עובר, ההיריון מדומה, מרב למעשה עקרה, והפתרון היחיד העומד בפני בני הזוג הוא אימוץ. ההיריון המדומה הוא בעצם תגובה פיזית לסיטואציה הטראומטית ולרצונה הבלתי ניתן לערעור להרות.
לא עוזרת העובדה שאמה של מרב (עידית טפרסון) היא שחקנית מצליחה ושתלטנית שמנסה בתוקפנות לשכנע את בתה שהכל, ובכן, הצגה. בני הזוג אף פונים לדולה (אילנית בן יעקב) שתלווה את מרב במהלך ההיריון ובדרכה אל חדר הלידה, וזו נאותה למעשה להשתתף מתוך הכרה במצוקתה של מרב. סרטו של הובל נדרש אל הסיטואציה שבמרכזו כדי לתאר את הקריסה ההדרגתית של הזוגיות, אבל גם כדי לחשוף את המתחים שהיו חבויים ועתה הם מתפרצים בין מרב ואמה האלמנה. כצפוי, חודשי ההיריון המדומה יובילו לחשיפה של סודות ושקרים בתוך התא המשפחתי הקטן, ויעצימו את הדינמיקה הבעייתית מלכתחילה ביחסי האם והבת.
"עשרה חודשים" החל אכן כסרט שמלווה שחקנית בהיריון: שירי גדני, שגם בסרט עצמו מגלמת שחקנית. התסריט נכתב בהדרגה תוך כדי ההיריון והתבסס, כמדווח בדפי המידע של הסרט, על חוויית ההיריון המדומה של דודתו של הבמאי-תסריטאי הובל (זהו סרטו השני אחרי "מנתק המים" היפה מ-2012). הסרט גם צולם בביתה של גדני ביפו. יש משהו מעניין באופן שבו הסרט התפתח במקביל להיריון הממשי, לא המדומה, שבמרכזו, ומסקרן לצפות בשחקנית הרה "על אמת" מגלמת דמות שההכחשה מובילה אותה לפתח סממני היריון. הסיטואציה עצמה שבה בני המשפחה הקרובים ביותר אליה נתפסים לפתע כעוינים אותה, את כמיהתה להרות ואת עוברה המדומה, מזכירה במידה מסוימת את יצירת המופת המבעיתה של רומן פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי" (1968) - וסרטו של הובל אכן פונה לעיתים אל מחוזות הבלהה, בעיקר כאשר הוא מתמקד בדמותה הכלואה והמיוסרת של מרב.
זהו ניסיון מעניין, אבל הוא לא תמיד עובד. כך, למשל, אמא של מרב מגלמת את התפקיד הראשי במחזהו של ברטולט ברכט "אמא קוראז'". כן, דווקא אמא. בסצינה משונה למדי אחת החזרות האחרונות לפני הגנרלית עוברת אל דירתה של מרב. אבל כאשר רואים את ההעמדה והמשחק קשה שלא להתרשם שמדובר בהפקה חובבנית, משהו שהוא רחוק מאוד מחזרה גנרלית, שלא לדבר על דמותה של אמא קוראז' שנראית מגוחכת להפליא. כיוון שמדובר בהפקה שעתידה לעלות בתיאטרון רפרטוארי אין אלא לתהות האם השתרבבה הנה סאטירה לא ברורה במיוחד על עולם התיאטרון, או שמא האֵם היא שחקנית גרועה במיוחד ואיש לא מעז להגיד לה זאת (להבדיל מהישירות הבוטה לעיתים שבה היא מתייחסת אל בתה ואל ההיריון המדומה שלה). דברים דומים אפשר לומר על ציטוטים מתוך מחזהו של אדוארד אלבי "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שאף הם חודרים לפה. צריכה להיות סיבה טובה במיוחד להידרש אל המחזה המכונן הזה שגם הוא עוסק, בין היתר, בטראומה של עקרות ובילד דמיוני – אלא שכאן היא נדמית מאולצת ואגבית לחלוטין.
3 צפייה בגלריה
דינמיקה בעייתית ביחסיהן. שירי גדני ועידית טפרסון, מתוך "עשרה חודשים"
(צילום: דוד סטרז'מייסטר, באדיבות טרנספקס)
"עשרה חודשים" מעמיד במרכזו את החיים באשליה. דמותה של מרב נדמית טרגית, אבל האשליה מעניקה איזשהו טעם לחייה ומאפשרת לה לחיות באושר של חוויה-לכאורה שאותה לא תוכל לחוות לעולם. הדמויות סביבה מנסות לגרום לה להינתק מהאשליה הזו בצורה תוקפנית למדי, מה שגורם לה להתכנס יותר ויותר אל תוכה. יש משהו בדמותה שמזכיר את ירמה, גיבורת מחזהו בשם זה של לורקה, בעיקר סביב האובססיה של אישה עקרה לילד. אבל חסר בסרט איזשהו עומק שיהפוך את דמותה של מרב ליותר מאשר אובססיבית. אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר, וגם סיפור שקשור לאביה המנוח – עוד אחד מאותם שקרים שייחשפו במהלך הסרט – לא ממש מעניק רובד מעניין לדמותה וליחסיה עם אמה.
לקראת סופו של הסרט נכנסת לתמונה שחקנית צעירה (אלישבע וייל) שהתסריט כולא אותה בבית יחד עם מרב. אבל הדינמיקה בין שתי הדמויות האלה אינה מובילה את הסרט לכיוון משמעותי. דברים דומים אפשר לומר גם על דמותו של בן הזוג שנעלם באמצע הסרט, ככל הנראה משום שאינו מסוגל להתמודד עם מה שעובר על מרב. אפשר לנמק זאת בכך שהסרט נצמד אך ורק לפרספקטיבה של מרב, ומרגע שהוא בוחר מה שבוחר – אין לו יותר קיום בעולמה. אבל יש בכך משהו שרירותי מדי, ובכל מקרה דמותו נותרת לא מפותחת כמו גם הזוגיות ביניהם.
3 צפייה בגלריה
באמת הייתה בהיריון בזמן הצילומים. שירי גדני, מתוך "עשרה חודשים"
(צילום: דוד סטרז'מייסטר, באדיבות טרנספקס)
"עשרה חודשים" אינו סרט שגרתי בכל הנוגע לעשייתו. מעלותיו ופגמיו נובעים מעצם מעשה היצירה הספונטני ולעיתים מאולתר. בעיקר זהו סרט שמפנה את תשומת הלב לתופעה לא מוכרת, לטראומה נשית שהחברה הקרובה הסובבת לא בהכרח יודעת כיצד להתמודד איתה, וגם אם הדמות שבמרכזו אינה מעניינת במיוחד והתסריט מציב אותה בסיטואציות מאולצות וסימבוליות יתר על המידה – זוהי דמות נדירה בנוף הקולנוע הישראלי, ויחד עם זאת מייצגת כל כך את התשוקה והתביעה הישראלית להורות.
