בשיתוף עברית
הערת המחבר
הסי־איי־אֵי, האף־בי־איי, משרד מזכיר ההגנה וסוכנות של משרד ההגנה סקרו ספר זה לפני פרסומו, כדי לוודא שאין הוא מסגיר מידע מסווג. אני מודה לסוקרים על מלאכת הסרתם של פרטים מבצעיים רגישים העלולים לחשוף שיטות פעולה בתחום הנידון.
1
החלום הסיני
אי־אפשר שיהיו שתי שמשות בשמיים ואי־אפשר שיהיו שני שליטים על פני האדמה.
- קונפוציוס
כשעלה הנשיא שי ג'ינפינג לשלטון במרס 2013 לא ידעו האחראים בארצות הברית על המעקב אחר סין מה לחשוב עליו. הניצים הסינים העריצו אותו, אבל התחושה השלטת בקרב מומחי סין במערב הייתה כי שי, שנראה אדם בלתי־מזיק בן שישים, עם שיער שחור סמיך וחיוך נעים, הוא רפורמטור תואם גורבצ'וב, שבכוונתו להחליף את המשמרת הישנה של סין ולהגשים סוף סוף את אמונתם שסין תהפוך לארץ חלומם, דמוקרטיה בעלת שוק חופשי. אבל שי הבהיר בתוך זמן קצר שיש לו חלום משלו: חלום על סין החוזרת לאיתנה ותובעת את המקום הראוי לה בפסגת ההיררכיה העולמית. הייתה זו שאיפתה של המפלגה הקומוניסטית מאז עלה מאו לשלטון ב־1949 - התאריך המקובל על כל מנהיגי סין כראשית מרתון מאה השנים. הנשיא שי אימץ אחת הסיסמאות של הניצים: "פֿוּשינג ז'י לוּ", שמשמעותה הכללית היא "הדרך להתחדשות". ביטוי שהיה מוגבל לשוליים הלאומניים הפך לחתימתו של הנשיא החדש. ההשלכות התבררו בתוך זמן קצר.
***
בקצה כיכר טְיַין־אַן־מֵן בבייג'ינג עומד אובליסק בגובה עשר קומות, שהוקם ב־1949 על פי פקודתו של מאו. מדריכי טיולים רשמיים, שרישוים והפיקוח עליהם נתון בידי הממשלה, אינם נוטים לקחת לשם זרים. גם אם תיירים מן המערב מוצאים את דרכם לשם, סביר להניח שלא יבינו את משמעותו של המקום, שכן הסימנים הסיניים החקוקים בשיש ובגרניט אינם מתורגמים לאנגלית. עם זאת, האובליסק מבטא במפורש את המחשבה שהנחתה את המרתון למן ראשיתו.
העצם העצום מתואר במרשתת, באופן כללי למדי, כ"אנדרטה לגיבורי העם". לאמיתו של דבר המונומנט מסמל את הוצאתם לאור של כאבי הסינים, הנתפסים כתוצר של "מאה שנות השפלה" שספגו ממעצמות המערב החל ב־1839 עם מלחמת האופיום הראשונה, כשהצי המלכותי הבריטי הטיל פסולת בנמלי סין עקב מחלוקות מסחר עם שושלת צ'ינג. הדמויות והטקסט החקוקים על המונומנט מתארים את מאה השנים שלאחר מכן בהיסטוריה של סין - לפחות כפי שהממשלה הקומוניסטית רואה זאת - כתקופה של התנגדות עממית, כיבוש מערבי ולוחמת גרילה, שהגיעו לשיאם ב־1949, אז עלה מזכיר המפלגה מאו דזה־דונג לשלטון ושם קץ להשפלות שסין ספגה מהמערב.
תיירים אמריקנים עוברים ליד האובליסק מדי יום, מצלמים אותו פעמים רבות ממרחק, ועדיין אינם מודעים למסר שהוא מעביר - מסר המכוון אליהם. העובדה שהאובליסק הפך אצל העם הסיני מרכז להפגנות פטריוטיות היא איתות נוסף שגם אותו אנו מפספסים: יום הדין מגיע. בקצרה, האובליסק הוא הסמל המושלם ליחסים בין סין לארצות הברית: הראשונה מטפחת טינה, השנייה אינה מודעת לכך.
התפיסה כי לסין מעמד מיוחד בהיררכיית האומות הקדימה את עליית המפלגה הקומוניסטית הסינית בשנים רבות. בסוף המאה התשע־עשרה כינו המעצמות האירופיות את סין "האיש החולה של מזרח אסיה" - כמתכונת הכינוי "האיש החולה של אירופה" שניתן לאימפריה העות'מאנית הגוועת. המונח העליב אינטלקטואלים סינים רבים והצדיק את תחושת הטינה כלפי המעצמות המערביות וכלפי גורמי חוץ אחרים. "הזרים מכנים אותנו 'האיש החולה' של מזרח אסיה", כתב המהפכן צ'ן טיאנחואה במרירות ב־1903: "גזע ברברי ונחות". הפצע המדמם הזה לא יוכל להתרפא כל זמן שסין לא תתפוס את מקומה הראוי בפסגת ההיררכיה העולמית.
בשחר המאה העשרים החלו כותבים ואינטלקטואלים סינים להתפעם ממחקריהם של צ'רלס דרווין ושל תומס האקסלי. המושגים הדרוויניסטיים של תחרות והישרדות הובנו כדרך אשר בה יוכלו הסינים לנקום את ההשפלה שחוו מהמערב. המתרגם, החוקר והרפורמטור יאן פוּ נחשב לאדם הראשון שתרגם למנדרינית את ספרו של תומס האקסלי אבולוציה ומוסר. יאן טעה טעות מרכזית אחת: הוא תרגם את הביטוי "הברירה הטבעית" כ"טָאוֹ טָאי", או "הכחדה" - מונח שהשתלט על הדרך אשר בה הבינו הסינים את תורתו של דרווין. כלומר, לא זו בלבד שמי שנמצא בעמדת חולשה בתחרות ייחשב חלש יותר, הוא גם ייכחד מהעולם הטבעי והפוליטי לחלוטין. "החלשים נטרפים בידי החזקים", כתב יאן פו, "והטיפשים משועבדים לחכמים, וכך, בסוף, אלה ששורדים...הם המתאימים ביותר לתקופתם, למקומם ולסיטואציה האנושית שלהם". הוא הוסיף וכתב שהמערב מניח ש"כל בני הגזע הנחות ייטרפו בהכרח בידי בני גזע עליון מהם". ב־1911 ביסס סוּן יָאט־סֵן — אביה המייסד המודרני של סין — את תוכנית ההישרדות הגזעית שלו. סון דמיין את סין נלחמת במעצמות זרות כחלק מהתנגדות לאיום "ההכחדה הגזעית" בידי הגזע הלבן, שביקש להכפיף אליו את הגזע הצהוב ואף להכחידו7 רעיון זה אומץ שוב ב־1949. כתביו של מאו מלאים רעיונות דרוויניסטיים. אחד משני המתרגמים שהשפיעו עליו יותר מכול הגיע למסקנה שרק שני גזעים, הצהוב והלבן, יהיו חלק מהמאבק העתידי, אשר בו הלבנים "יגברו" אלא אם הצהובים ישכילו לשנות את האסטרטגיה שלהם. עוד לפני שגילו את כתביו של קרל מרקס האמינו כבר מאו וחבריו לנשק שהישרדותה של סין תלויה באסטרטגיה ארוכת טווח וקיצונית, המדגישה את תכונותיו המיוחדות של העם הסיני. הרעיון של מאבק הישרדות בעולם תחרותי מאוד החל לשלוט במחשבה האסטרטגית הקומוניסטית הסינית.
אל הצעדה הארוכה המפורסמת של מאו - אשר בה ניסה הצבא האדום שלו להימנע מלהיתפס בידי הממשלה ששלטה בסין בשנות השלושים - הוא הביא איתו ספר אחד בלבד: חוברת הדרכה למדיניות עם לקחים מההיסטוריה, חוברת שאין לה מקבילה מערבית. המרכיב החשוב ביותר בספר, שאת שמו אפשר לתרגם כהמַּראָה הכללית לסיוע לשלטון, מתמקד בתחבולות מתקופת המדינות הלוחמות בסין, ויש בו סיפורים ומשלים שמקורם החל בשנת 4000 לפנה"ס. אחד מאלה, המיוחד לקונפוציוס, תואם היטב את המושגים הדרוויניסטיים שהסינים התאהבו בהם: "אי־אפשר שיהיו שתי שמשות בשמיים". טבעו של הסדר העולמי הוא היררכי. תמיד יש שליט אחד בלבד בפסגה.
אחת השגיאות הגדולות ביותר שעשו מומחים אמריקנים לסין הייתה לא להתייחס ברצינות לספר זה. הוא מעולם לא תורגם לאנגלית. רק ב־1992 למדנו מפי הריסון סליסברי, כתב הניו־יורק טיימס, שלא זו בלבד שמאו אהב את הלקחים הנלמדים מהספר הזה ב־1935, אלא הוא גם קרא בו שוב ושוב עד 1976. דֶנְג שְיָאוּפִּינְג ומנהיגים סינים נוספים קראו בו גם הם. תלמידי תיכון סינים אפילו לומדים לכתוב מתוך ספר לימוד שיש בו לקט מהמראה הכללית, ובו רבים מהלקחים מעידן המדינות הלוחמות הנוגעים לשימוש בהטעיה: כיצד להימנע מכך שהאויבים יאגפו אתכם וכיצד צריכה מעצמה עולה לגרום לשאננות אצל ההגמון עד לרגע האחרון. פספסנו את כל זה.
"סוציאליזם, במאבק האידיאולוגי", אמר מאו — שואל ביטוי דרוויניסטי לחלוטין - "נהנה כעת מכל התנאים לנַצח בשל היותו המתאים ביותר". בשנות החמישים דיברו מאו ואחרים בהנהגה הסינית על שליטה בכל העולם — משפטים שאישים מערבים פטרו כהזיות של כוח בלבד או כניסיונות לא מזיקים לעורר להט לאומני, שאינם שונים מנאומי התעמולה שנשאו בארצות הברית הנשיאים אייזנהאואר, קנדי, טרומן או ניקסון כשתיארו את אמריקה כאומה הגדולה בעולם. כשהמפלגה הקומוניסטית הסינית יצאה בסיסמה שקבעה שסין "תעקוף את בריטניה ותדביק את אמריקה" בתקופה שכונתה בסין ״הזינוק הגדול קדימה״, מעטים העריכו עד כמה רצינית הייתה הכוונה שנלוותה לאמירה.
לאורך כהונתו של מאו נכנעו אנשי המודיעין האמריקנים להטיותיהם ולדעותיהם הקדומות. הם ראו בסינים עם מבודד, פרימיטיבי כמעט, המונהג בידי אוסף קיצונים. רחובות הערים היו מלאים אופניים במקום מכוניות. היצרנים הסינים לא היו מסוגלים לייצר מאוורר חשמלי. כמעט לא היו במדינה השקעות זרות. התוכניות הלאומניות המוזרות של יושב ראש המפלגה מאו היו למערב חומר לבדיחות: הוא החזיר את כל השגרירים הסינים מחו"ל. כדי לעזור לחקלאים הוא הורה להרוג את כל הדרורים האוכלים את היבול. המנהיג הגדול לא היה מסוגל להבין שהדרורים מרחיקים מהיבול חרקים מזיקים. התוצאה הייתה שהגידולים החקלאיים בסין סבלו ממכה קשה של מזיקים.
אנשי מודיעין אמריקנים התקשו להאמין לדיווחים שלפיהם סין אינה מרוצה מהיותה השותפה הזוטרה של ברית המועצות. האמריקנים חשבו שעצם הרעיון שאומה נחשלת כל כך לכאורה תתחרה ביום מן הימים בברית המועצות, שלא לדבר על ארצות הברית, מגוחך. אבל הייתה קבוצת אנשים אחת שלא צחקה: מנהיגי ברית המועצות. הם הבינו מה סין מתכננת זמן רב לפני ארצות הברית. הרמזים הראשונים למרתון הגיעו ממוסקבה.
***
בשנות החמישים פינתה סין בגלוי את הבמה לברית המועצות, שהייתה אז מנהיגת הגוש הקומוניסטי. הסינים זייפו חולשה וחיפשו סיוע ועזרה מהרוסים, שהיו אז מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית. אבל תפקיד הכינור השני לא התאים למאו. הסובייטים ידעו זאת. עם כל חששם מסין וחוסר האמון שלהם בה, הם חששו מברית סינית־אמריקנית עוד יותר. אז הם שלחו לאמריקנים מסר כוזב.
בסוף שנת 1961 ניגש אדם העונה לשם אנטולי גוליצין למנהל תחנת הסי־איי־אי בהלסינקי והביע את רצונו לערוק מברית המועצות. הסי־איי־אי עזר לו לעלות עם משפחתו לטיסה מהלסינקי לשטוקהולם. גוליצין, יליד אוקראינה, היה בכיר בקג"ב בן ארבעים וחמש, שעבד ביחידה לתכנון אסטרטגי של הסוכנות קודם שהוצב בשגרירות הסובייטית בפינלנד תחת השם איוון קְלינוֹב. משטוקהולם הוא עלה לטיסה לארצות הברית והביא איתו תיקי מודיעין על פעולות סובייטיות במערב. גוליצין, שכונה "העריק בעל הערך הרב ביותר שהגיע אי פעם למערב" ולימים שימש מודל לדמות בלהיט הטלוויזיוני משימה בלתי־אפשרית, הביא איתו גם הבנה בנוגע ליחסים הסיניים־סובייטיים, שתשפיע בשנים הבאות באופן דרסטי על הקהילות הדיפלומטיות והמודיעיניות בארצות הברית.
למן ההתחלה נטו אנשי המודיעין האמריקני לבטוח בגוליצין. הוא הפגין אמינות בכך שמסר את שמותיהם של כמה מרגלים סובייטים חשובים במערב. העזרה המשמעותית ביותר שלו הייתה האישוש לכך שבכיר המודיעין הבריטי קים פילבי הוא למעשה סוכן כפול העובד עם הקג"ב.
גוליצין נטה גם מעט לתיאוריות קונספירטיביות, וטען מאוחר יותר שראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון היה מודיע של הקג"ב. אחת מתיאוריות הקונספירציה שלו נגעה לשמועות שפשטו בדבר קרע חמור בין הקומוניסטים הסינים לפוליטבירו הסובייטי, הנלחמים ביניהם על שליטה בעולם הקומוניסטי. שמועות אלה אינן מבוססות, הרגיע גוליצין את האמריקנים; הוא הסביר שזהו שקר שהקג"ב הפיץ כדי לבלבל את ארצות הברית כך שהסינים יוכלו לגנוב מידע מודיעיני אמריקני רב־ערך. גוליצין הוסיף עוד אזהרה: בשלב מסוים, טען, יבוא עריק סובייטי נוסף אל האמריקנים ויטען שיש לו הוכחות לקרע בין סין לברית המועצות. כשעריק זה יגיע, אסור יהיה להאמין לו. מעט יותר משנתיים לאחר מכן, נבואתו התגשמה.
בינואר 1964 יצר סוכן קג"ב ושמו יורי נוסנקו קשר עם איש סי־איי־אי בז'נבה, וזמן קצר לאחר מכן ערק. קודם לכן שימש סוכן כפול בין ברית המועצות למערב, ובגידתו התגלתה. הוא זומן למוסקבה, שיער שמצפה לו שם עונש מאסר, אם לא גרוע מכך. על כן ערק לארצות הברית. שם הוא העלה כמה טענות שסתרו דברים רבים מן הידוע על היחסים בין סין לארצות הברית. הוא הביא איתו ידיעות על משבר סיני־סובייטי חריף, וסתר כך ישירות את הבטחותיו של גוליצין שהשמועות על קרע כזה חסרות בסיס. למעשה, אמר, הקרע הזה עמוק כל כך, שהוא גרם לעימותים בגבול ולאיום במלחמה כוללת בין שתי המדינות. הוא טען שגוליצין, לא הוא, נשתל בידי הקג"ב, ושגוליצין הוא שהעביר במכוון מידע לא נכון לארצות הברית כדי למנוע ברית סינית־אמריקנית שסין תשתמש בה כדי להתחזק עוד יותר. ואולי חמור מכול: מאו מבקש לשלוט לא רק במערכת הקומוניסטית הבינלאומית אלא גם בסדר העולמי כולו.
העמדות הסותרות של שני המודיעים העמידו את הממשל האמריקני במבוכה. מצד אחד, רעיון הפיצול בין שתי המדינות הקומוניסטיות החזקות היה קוסם מכדי שלא ייבחן, והממשל גם קיווה שיוכל לנצלו; מצד שני, האמריקנים סברו שמדינה קומוניסטית אחת מחויבת באופן אידיאולוגי לעזור לאחרת, ושיחד הן יתנגדו לכל ניסיון של המערב לתקוע טריז ביניהן. לאט לאט התגבש קונצנזוס בקהילת המודיעין האמריקני, וכפי שקרה בכל מה שנוגע לסין בעשורים הבאים — הוא היה שגוי. הוחלט לא להאמין לנוסנקו.
נוסנקו הוכנס למאסר מבודד, שם היה אמור להישאר עד שיחזור בו מסיפורו. אבל בשלוש שנות הבידוד לא השתנה דבר, לא בסיפורו ולא בביטחון העצמי שלו. בסופו של דבר נמצאו אנליסטים אמריקנים שהעזו לקוות שמה שנוסנקו הציג בגלוי לנגד עיניהם — הסיכוי המפתה לברית סינית־אמריקנית נגד הסובייטים - אמיתי. הסי־איי־אי והאף־בי־איי פתחו במאמץ גלובלי לאיסוף מודיעין כדי להגיע ללב העניין. לשם נכנסתי אני.
***
ב־1969 היו ברשימת המשאלות של המודיעין האמריקני שני פריטים שהיה ביכולתם לפתור את הוויכוח הזה. הראשון היה נכס במחלקת הריגול הנגדי של הקג"ב; השני היה אדם בעל גישה לחברים בפוליטבירו הסובייטי. למרבה הצער, לא היה לנו אף אחד מאלה. במקום זה, כדי לא להתעלם מהחידה הסינית־סובייטית, היה על המודיעין האמריקני להסתדר עם מה שכן היה לו. באותו זמן היה זה סטודנט זוטר לתואר שני, שעבד במקרה בארגון שהיו בו הרבה סובייטים בניו־יורק - מזכירות האו"ם.
הייתי בן עשרים וארבע, ועבדתי כקצין יחסים בינלאומיים במשרד מזכ"ל האו"ם, משרה שאליה הגעתי בעזרת אחד המרצים שלי באוניברסיטת קולומביה. אף שהייתי בתפקיד זוטר, הייתי האמריקני היחיד בעל תפקיד כלשהו במחלקה. מכיוון שהיה לי אישור ביטחוני (מעבודה ממשלתית קודמת) וגישה קבועה לאנשי או"ם בכירים מכל העולם, הייתי מטרה נוחה לגיוס גם מצד האף־בי־איי וגם מצד הסי־איי־אֵי.
בשעה 8:35 בבוקר, ביום מעונן מעט באפריל, עמדתי בפינת השדרה הראשונה ורחוב 42 וחיכיתי שהתנועה תעבור. לימוזינות שחורות עם לוחיות דיפלומטיות חלפו לאורך הבלוק כולו, למרבה כעסם של תושבי ניו־יורק. עשיתי את המסלול הזה פעמים רבות מאז תחילת עבודתי כאנליסט פוליטי במזכירות האו"ם חודשיים קודם לכן. אבל באותו יום, עבודתי השתנתה. הסכמתי לעבוד כמרגל למען ממשלת ארצות הברית.
שני מפעיליי, "פיטר" מהסי־איי־אי ו"הסוכן סמית" מהאף־בי־איי, קיבלו מהיועץ לביטחון לאומי בארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, הוראה לאסוף מודיעין מכל מקור סובייטי זמין על האפשרות של קרע סיני־סובייטי. לא התעניינּו במיוחד בשאלה איזו מין שותפה סין עשויה להיות — מהימנה, לא יציבה או אולי אפילו מסוכנת. עמיתיי האמריקנים כיוונו לדבר אחד: מהי הדרך שבה נוכל אולי להשתמש בבייג'ינג כטריז נגד מוסקבה. כל התהליך הזה התכנס לפגישה שהתקיימה באוגוסט 1969, אשר בה דנו בעתיד אסיה — פגישה שאירח הנשיא ניקסון במה שמכונה הבית הלבן המערבי בסן קלמנט, קליפורניה.
אם המחשבה על ריגול העלתה במוחי תמונות ממותחנים של ג'ון לה־קארה או מסרטי ג'יימס בונד, עד מהרה טפחה המציאות על פניי: שם הקוד שלי לא היה שום דבר אפל ומסתורי כגון אפס־אפס־שבע. בנושא הסיני־סובייטי, הדוחות העמוקים ביותר היו מחקרי
סי־איי־אי שנקראו ESAU ו־POLO.. היו ראיות מעורבות. אנשי המועצה לביטחון לאומי של הנרי קיסינג'ר היו חלוקים ביניהם, רוב מול מיעוט, בשאלה אם כדאי לשפר את היחסים עם סין. רובם תמכו בעמדתו של הנשיא ניקסון כפי שבוטאה בוועידה ב־1969, שסין היא איום מסוכן יותר מברית המועצות, ושעל ארצות הברית לתכנן הגנת טילים מפני סין. בנובמבר 1969 הוסיפו יועציו של קיסינג'ר להתנגד להיפתחות הידועה לסין. הם העלו את התנגדותם זו על הכתב במסמכים ששיגרו לו ולנשיא. קיסינג'ר נשאל אם ניקסון עתיד לבקר בסין, והוא ענה: "סיכוי קלוש".
ביליתי שעות בקריאת הדוחות האלה, ומה שהיה כתוב בהם על האמביציה הסינית היה מדהים. גיליתי שבשנים 1962-1960 צולמו בחשאי אלפי עמודים של מסמכים סובייטיים מסווגים במצלמת מינוקס בסדרת מבצעים חשאיים שהסי־איי־אי כינה "נביחת הברזל". למרבה הפלא, המסמכים חשפו שראשי הצבא במוסקבה כבר רואים בסין איום צבאי מסוכן כמו ברית נאט"ו. גיליתי גם שהאף־בי־איי בניו־יורק ניהל שלושה מבצעי ריגול, בשמות הקוד SOLO, TOP HAT ו־FEDORA, שהייתה בהם גישה אמינה מאוד וברמה גבוהה ביותר למנגנון הפנימי של הפוליטבירו הסובייטי. אבל האף־בי־איי והסי־איי־אי רצו שאגדיל את היקף המודיעין הזה באמצעות העלאת שאלות שהגיעו מקיסינג'ר ומיועציו.
משרדי המזכירות היו בקומה השלושים וחמש בבניין האו"ם. הפקיד הסובייטי המרשים ביותר שפגשתי שם היה גבר מוחצן, שמנמן ולבן שיער ושמו ארקדי שבצ'נקו. למדתי להכירו היטב. שבצ'נקו, שהיה אז בן שלושים ותשע, היה שתיין כבד - העדיף מרטיני - ופקד באופן קבוע ביסטרו צרפתי במנהטן שנקרא "לה פטיט מרמיט". ביליתי איתו ארוחות צוהריים רבות שבהן התלוצץ על הפרוטוקולים המגוחכים של האו"ם, כגון אלה שניסו להניא את העובדים מיצירת מראית עין של התוועדות עם בכירים ממדינות מוצאם. כל הרוסים המועסקים באו"ם, ציין בצחוק, מגיעים למשרדי המשלחת הרוסית כל יום כדי לחלוק מודיעין ולקבל הנחיות.
באפריל 1969, אחרי שרכשתי את אמונו והפכנו לידידים, הוא סיפר לי פרטים על מעשי זוועות שביצעו הסינים בשתי היתקלויות בגבול סין־ברית המועצות חודש קודם לכן — פרטים שלא היו ידועים לרוב אנשי המודיעין האמריקנים. סין, הוא אמר, התחילה בקרב בעורמה כשארבה לחיילים הסובייטים. שבצ'נקו גם אמר לי שההנהגה הסובייטית שונאת את הסינים וחוששת מפניהם, ושהם מאמינים שסין מתכוונת להשתלט על העולם הקומוניסטי ולבסס בסופו של דבר שליטה עולמית. הסינים שיחקו לאורך עשורים את תפקיד המדינה החלשה, התלויה בסיוע הסובייטי, בכישרון רב כל כך — שהסובייטים היו המומים מכך שהסינים מתעמתים איתם ישירות באופן כזה.
אני זוכר פגישה עם שבצ'נקו על קפה בטרקלין המשלחות הצפוניות בבניין מטה האו"ם. צחקתי בקול רם, אולי רם מדי, כששבצ'נקו סיפר בדיחה על עתידה של סין, שהסגירה מידע. על פי הבדיחה, המנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב מתקשר לנשיא ניקסון בטלפון:
"הקג"ב אומר לי שיש לכם מחשב־על חדש שמסוגל לצפות את האירועים שיתרחשו בשנות האלפיים", אומר ברז'נייב.
"כן", משיב ניקסון. "יש לנו מחשב כזה".
"ובכן, אדוני הנשיא, תוכל לומר לי איך יקראו לאנשי הפוליטבירו שיהיו אז?"
בצד השני של הקו שתיקה ארוכה.
"הא הא!" צוחק ברז'נייב לניקסון. "המחשב שלכם לא כל כך מתוחכם בסופו של דבר".
"לא, אדוני המזכיר הכללי", עונה ניקסון. "הוא עונה לשאלה שלך, אבל אני לא יכול לקרוא את מה שכתוב כאן".
"למה?" מקשה ברז'נייב.
"כי זה בסינית".
הבדיחה הייתה מצחיקה כי זה נשמע כל כך אבסורדי. הרעיון שהעתיד שייך למרקסיסטים נחשלים שאינם מסוגלים אפילו להאכיל את בני עמם שלהם נראה מגוחך. אבל הרוסים החכמים ראו משהו שאנחנו פספסנו. היו לי גם כמה חילופי דברים עם הרוסים האחרים ביחידה שלי: יבגני קוּטוֹבוֹי, ולדימיר פטרובסקי וניקולאי פוצ'ין, וכולם חזרו באוזניי על אותה בדיחה בהזדמנויות שונות. חשבתי שהיא מצחיקה, אבל לרגע אחד לא התייחסתי למסר הסמוי הרציני שהיא ביקשה להעביר.
ביליתי את רוב זמני עם קוטובוי, שעבד במשרד סמוך אליי, במחלקה ליחסים מדיניים. פטרובסקי, המנהל שלנו, התקדם למשרת סגן שר החוץ הסובייטי. קוטובוי עבר להיות השגריר הסובייטי ביוגוסלביה. כמו שבצ'נקו, נראה שהם נהנו לענות לשאלותיי. שניהם היו בשנות השלושים לחייהם. הם אפילו הדריכו אותי והרצו לי על ההיסטוריה של הסכסוך הסיני־סובייטי ועל ערמומיותם של הסינים. קוטובוי אמר לי שברית המועצות בנתה את המדינה הסינית הקומוניסטית המודרנית עם יועצים סובייטיים בכל לשכה ממשלתית מרכזית. העברת נשק, הכשרה צבאית ועצות טכניות, כל אלה סופקו בניסיון להתאים את הברית הסינו־סובייטית למודרנה. אבל ב־1953, עם מותו של יוסף סטלין, החלו היחסים בין המדינות להיעכר.
קוטובוי אמר שהמנהיגים הסובייטים מאמינים כעת שלסינים חלום כמוס לגבור על ברית המועצות, ושהם לא יעצרו שם — המטרה הבאה שלהם תהיה האמריקנים. סין לא מוכנה להיות כינור שני. סין תלך על פי ספר הכללים שלה, כלומר, תעשה את כל האפשר כדי להפוך לשחקנית בולטת בזירה הגלובלית. ארצות הברית, הזהיר קוטובוי, תשבע מרורים אם תבלע את הפיתיון של סין. המסר הסובייטי המרכזי היה שאת הסינים מדריכה השאיפה ההיסטורית לחזור למעמדם בפסגת ההיררכיה של מדינות העולם. הוא ועמיתיו אמרו לי שהלקח שלמדו הסינים מההיסטוריה הסינית מכוון את מנהיגיהם להפוך לאומה החזקה ביותר ולהסתיר את כוונותיהם עד לרגע המתאים. הם הזהירו אותי שהטעות החמורה ביותר שארצות הברית יכולה לעשות היא להעניק לסין סיוע צבאי. כדי להבהיר את הנקודה, הוא נתן לי שני ספרים שכתבו חוקרים רוסים על ההיסטוריה העתיקה של סין. דוח סי־איי־אי מ־1971 ציטט כמה מממצאיי, כמו למשל מסקנותיי בנוגע לכך שהסובייטים צפו שניקסון יהדק את הקשרים עם סין ושהסובייטים לא יגיבו בחריפות לקשרים דיפלומטיים גרידא. ב־1973 הזהירה מוסקבה את ניקסון ישירות שברית המועצות תשתמש בכוח אם ארצות הברית לא תסתפק בדיפלומטיה בלבד אלא תבסס קשרים צבאיים עם סין. הצוות של קיסינג'ר דן באפשרות הזאת, ואני טענתי לטובת סיוע ישיר, במזכר שקיסינג'ר יישם בחשאיות גדולה.
חיבבתי את קוטובוי, והוא היה אמין בעיניי. אבל השנה הייתה 1969, ואני הייתי בסך הכול בן עשרים וארבע. הוא נשמע לי כמו בחור שמדבר על חברתו הקודמת ומזהיר אותי שהיא תשבור לי את הלב כמו ששברה לו. באותה תקופה, כלכלת סין הייתה נחשלת, והתל"ג הסיני היה כעשרה אחוזים מזה האמריקני. חלום סיני על עקיפת כלכלת ארצות הברית נראה אז לא ריאלי. כל מה שהצליחו הבכירים בוושינגטון לשמוע היה שסין מחפשת בן זוג חדש לריקוד. הנשיא ניקסון היה צריך להחליט אם להצטרף. כך החל קשר שתוצאותיו הרחיקו לכת הרבה יותר מכפי שאיש מאיתנו העז להעלות בדעתו באותה תקופה.
הסינים תכננו להשתמש באמריקנים כפי שהשתמשו בסובייטים — ככלי להתפתחותם שלהם תוך שהם מחויבים לשיתוף פעולה נגד מעצמה שלישית יריבה. כך התנהל המרתון במשך רוב ימי המלחמה הקרה: סין השתמשה ביריבות בין ברית המועצות לארצות הברית כדי להשיג סיוע סובייטי, ולאחר מכן, כשזה כשל, פנו לאמריקנים והציעו להם עזרה נגד הסובייטים. בכך שיקפו הסינים תחבולה עתיקה נוספת: "יש להרוג בחרב שאולה",או במילים אחרות, יש לתקוף תוך שימוש בכוחו של אחר.
***
עשורים לאחר מכן, זמן קצר אחרי ששי ג'ינפינג התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בסין (תפקיד שקדם למינויו לנשיא), הוא אפשר לנו לעמוד מקרוב יותר על כוונותיה הסמויות של סין. בנאום הבכורה שלו בתפקידו החדש השתמש שי בביטוי ששום מנהיג סיני מעולם לא השתמש בו קודם לכן בנאום פומבי: "קיאנג ז'וֹנְגוּ מֶנג" - "חלום האומה החזקה".
אמירה זו הייתה ראויה לציון. המנהיגים הסינים זהירים מאוד בדבריהם, בעיקר בפומבי, הרבה יותר מפוליטיקאים מערבים. כשהם פונים אל הציבור הם נמנעים ממילים כמו "חלום" או "תקוות". רגשות כבדי משקל אלה נחשבים מוזרות מערבית חסרת ערך. אולם שי חזר מאז בנאומיו שוב ושוב להתייחס אל "החלום הסיני". לפי כתבת שער בוול סטריט ג'ורנל, שי התייחס ל־2049 כתאריך שבו החלום יתגשם - מאה שנה לאחר עליית מאו דזה־דונג לשלטון וכינונה של המדינה הקומוניסטית.
אמירתו של שי לא הייתה אקראית ולא בלתי־מכוונת. כיוצא צבא השחרור העממי ומזכיר שר ההגנה לשעבר, שי מחובר מאוד ל"ניצים הקיצונים" הלאומנים בצבא הסיני. כפי שגיליתי בשיחות שערכתי עם כמה דוברי סינית ילידיים בקהל של שי, אנשים שהתחנכו באוניברסיטאות במדינה ושירתו בצבא הבינו מייד את התייחסותו ל"חלום האומה החזקה".
בהזכירו את "חלום האומה החזקה" התייחס שי לספר שהיה בעבר לא מובן, כלומר, לא מובן למערב, ואשר הודפס בסין ב־2009, החלום הסיני. את הספר כתב ליו מינגפו, קולונל בצבא שחרור העם, שעבד באותו זמן כחוקר בכיר באוניברסיטה הצבאית הלאומית של סין, המכשירה גנרלים לעתיד בצבא השחרור העממי. זה היה הספר אשר בו מצאתי לראשונה התייחסות ספציפית כתובה ל"מרתון בן מאה השנים".
"החלום הסיני" הפך לרב־מכר בכל המדינה. בספר, שרק חלקים ממנו תורגמו לאנגלית, מפורט כיצד תהפוך סין למעצמה עולמית ראשית שתעקוף את ארצות הברית ותתפוס את מקומה. הספר מנתח כיצד נכשלה ברית המועצות בהחלפת ארצות הברית. פרק שלם בו מוקדש לשמונה הדרכים שבהן סין תנהג בצורה שונה. הביטוי שליו אימץ לעצמו, "מרתון מאה השנים", הדהד בכל סין, אף שהמילה "מרתון" לקוחה מאנגלית. המונח השכיח יותר במנדרינית הוא "ההתחדשות" של סין בתוך סדר עולמי "צודק", או אם נהיה עקיבים עם כותרת הספר: החלום הסיני. המילה המתארת התחדשות או שיקום (פֿוּשינג) מקבילה ככל הנראה למילה "מרתון", בהנחה שאנו נדרשים לספור מאה שנה מאז 1949. סין גם חשאית וגם רגישה בנוגע למצב הסופי של המרתון. היא מעולם לא פירטה כיצד במדויק ייראה הפושינג הסופי. היא רק מצהירה שהוא יהיה דבר טוב.
ליו קורא בספרו לכונן צבא ברמה גבוהה, שימחיש את ההנהגה הבינלאומית של סין. "המטרה הגדולה של סין במאה העשרים ואחת היא להפוך למעצמה מספר אחת בעולם", הצהיר. "התחרות בין סין לבין ארצות הברית", חזה, "לא תהיה כמו דו־קרב יריות או תחרות אגרוף, אלא יותר כמו תחרות אתלטיקה. זה יהיה כמו מרתון ממושך". בסופו של המרתון, טען ליו, תשלוט בעולם המעצמה המעולה ביותר בכדור הארץ, המעצמה הסינית.
כאשר נשאל ליו, ב־2010, בידי כתב חדשות מאיי־בי־סי על יצירתו הפרובוקטיבית, הוא נצמד לעמדה המרכזית בספר, אבל הדגיש שהתחרות של סין וניצחונה הסופי על המערב יתרחשו בדרכי שלום. אלה מאיתנו המסוגלים לקרוא את הספר בשפת המקור יודעים שזה אינו הטון שלו שם. הקולונל רומז לחשיבות לימודה של החולשה האמריקנית ושל המוכנות להכות בהם ברגע שהמערב יבין את תוכניתה האמיתית של סין. ליו גם רומז לקיומה של אסטרטגיית מרתון רשמית בקרב ההנהגה הסינית, ומשבח את מאו דזה־דונג על כך ש"העז לתכנן תוכנית־על להתעלות על אמריקה, בטענה שניצחון על אמריקה יכול להיות התרומה הגדולה ביותר של סין לאנושות".כפי שנכתב בוול סטריט ג'ורנל ב־2013, החלום הסיני נמצא במדור הקריאה המומלצת של כל חנויות הספרים שבשליטת המדינה.
למעשה, ליו השתמש ברעיון ה"מרתון" מאוחר בהשוואה לאחרים. המושג נדון ברשימות ובמאמרים עוד קודם לכן. למשל, ספרו של ז'או טינגיאנג המערכת תחת השמיים: הפילוסופיה של הממסד העולמי פורסם ב־2005, והוא זוכה בהכרה גוברת והולכת בחשיבה המרכזית בסין של ימינו. ז'או מעצב בו מחדש מבנים גלובליים המבוססים על אידיאלים סיניים מסורתיים. העולם החדש נקרא במנדרינית טיאנשיה - מונח שאפשרו לתרגמו כ"מתחת לשמים", כ"קיסרות" וכ"סין". חוקר סין ויליאם א' קלהן תרגם את "טיאנשיה" כמערכת עולמית אחידה אשר בה הציביליזציה הסינית היא העליונה35 ציביליזציות אחרות, כמו ארצות הברית, הן חלק מ"השממה הברברית". במרכז העולם המתורבת תהיה לסין האחריות לשפר את כל אומות ועמי העולם על ידי כך ש"יגרמו להם להיות בהרמוניה" - יפיצו את הערכים, השפה והתרבות הסיניים כדי לשפר את התאמתם לממלכה תחת השמיים. הקיסרות הזאת "מעדיפה סדר על פני חופש, מוסר על פני חוק, ושלטון אליטות על פני דמוקרטיה וזכויות אדם".
פגשתי את ז'או טינגיאנג בבייג'ינג ביולי 2012, אחרי שזכה לתהילה בינלאומית. שאלתי אותו איך תתמודד מערכת הטיאנשיה עם סירוב מצד מדינה כלשהי לציית לתסריט הסיני. "התשובה פשוטה", הוא ענה. "הספר כללי הג'או עוסק בעליונות צבאית גבוהה פי ארבעה, שתאפשר לקיסר לאכוף את המערכת אשר תחת השמיים". במילים אחרות, אחרי שסין תנצח במרתון הכלכלי ותפתח כלכלה גדולה פי שניים מזו של ארצות הברית, יהיה צורך להגן על מעמדה החדש בעזרת כוח צבאי. הכלכלה הגדולה בעולם תזדקק לכוח חזק יותר מלכל כלכלה אחרת, כזה שיהפוך בסופו של דבר את כוחה הצבאי של ארצות הברית למיושן. ארצות הברית עשתה זאת בעצמה בשנים 1940-1860. הניצים הסינים למדו לא רק את האסטרטגיה האמריקנית אלא גם את הלקח מעברהּ הקדום של סין. האזהרות שהעבירו אליי הדיפלומטים הרוסים ב־1969 בנוגע לטקטיקות ההטעיה של בייג'ינג ולשאיפה הגלובלית ארוכת הטווח מתגשמות כעת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"מרתון מאה השנים", מייקל פילסברי, תרגום: ימימה עברון, אלחנן שפייזר, הוצאת סלע מאיר, 335 עמודים
בשיתוף עברית
