אסירה במדים חומים זוחלת את דרכה החוצה דרך צינור קלסטרופובי עמוס חול, ומרשה לעצמה גם הפסקת סיגריה בדרך. התרחיש של בריחה מהכלא, שנתפס בדרך כלל כרגע הוליוודי פנטסטי, הפך לפני כחודשיים למציאותי כשזכריה זביידי ושותפיו לתא ברחו מכלא גלבוע, אבל את התסריט לקליפ החדש שלה, שכולל בריחה דומה, הילה רוח כתבה לפני האירוע שהסעיר את המדינה - ולא התכוונה בכלל לקשר בין הדברים. היא דווקא ביקשה להביע בו את האהבה שלה למערבוני ספגטי ולסרטי אימה, משהו בין ניו מקסיקו למולדובה.
בקליפ היא נוחתת לתוך תא המטען של מכונית חבוטה הנוסעת במהירות. "הכל טעויות, והשאר היסטוריה", היא שרה כשברקע הגיטרות והצרחות מייצרות אווירה א-לה תלמה ולואיז. אלא שבמקום להושיע את עצמה, בסופו של דבר היא מבצעת פשע נוסף שמוביל אותה בדיוק לאותה נקודה. קצת כמו לרוץ ספרינט במקום או בתוך אוקיינוס. "כל השיר הזה הוא על מין תחושת FOMO (ראשי תיבות של "פחד להחמיץ", ד"צ) אינהרנטית שיש בלחיות, בגלל דברים שלא הספקתי והפחד להיתקע במקום - לעומת ההבנה שזה הזמן שחולף וזו ההיסטוריה שנכתבת", היא מספרת בריאיון ל-ynet לכבוד הקליפ שמופיע כאן בבכורה.
"בבסיס של זה יש אולי מין השלמה עם הרצף הלא ברור שהוא החיים. אם את קוראת לזה 'טעויות', זה להסתכל על זה בנימה חצי צינית וחצי משלימה. הכמיהה פתאום להתעורר במאה אחרת, כי אני לא יודעת אם הדבר הזה עובד לי". רוח כתבה את השיר בזמן מחאת בלפור, תוך התייחסות לחוויה האישית שעברה עליה אז. כמו בשירים רבים אחרים שלה, היא מצליחה מצד אחד לכתוב טקסט שהוא מאוד אישי (ואפילו קצת פוליטי) ומצד שני להגדיר בצורה מאוד מדויקת חוויה דורית, או כזו שמשותפת להרבה אנשים בנקודת זמן אחת.
"ספרינט" חוזר למקורות המוכרים של רוח - הוא חצוף, רועש ובתזוזה. לפני כמה חודשים היא שחררה שיר שנשמע דווקא קצת אחרת. "סופרמן" הוא בלדה איטית ומרגשת, שמוגשת בשירה ענוגה, כמעט נעלמת. "אני מרגישה שכל הדברים שאני עושה עכשיו קצת שונים", היא אומרת, "זה אבסורדי אולי להגיד, אבל לא היה לי פשוט להוציא בלדה כסינגל. אני בדרך כלל מחביאה אותן באלבומים בין הרבה רעש".
אז זה מפחיד להוציא בלדה?
"כן, מסתבר שכן. ויש עכשיו לא מעט בלדות, אבל אני חושבת שאת צריכה כל הזמן להקשיב למה שאת כותבת ולהיות נאמנה לזה. זה היה יותר מפחיד אחרי 'מוסיקה לפרסומות' שיר שהוא נורא-נורא אינטימי".
"ספרינט" ו"סופרמן" אולי נשמעים כשני קטבים, אבל כמו תמיד אצל רוח הם מתכנסים לרצף הגיוני שיופיע באלבום הבא, שייצא בתקווה בשנה הבאה, בהשתתפות הרבה חברים ויוצרים: אורי קוטנר שמלווה את כל התהליך, רועי אביטל, בן אבגאי, גילברט מ"המסך הלבן" שהפיק את "ספרינט" (נמרוד קרן ביים וערך ואהוד איתן צילם) וגם בן הזוג שלה, קוסטה קפלן, שמנגן איתה בלהקה ומתחזק במקביל קריירת סולו משלו.
איך זה באמת לעבוד עם הבן-זוג? זה לא קשוח להופיע ביחד ואז לחזור לישון יחד?
"הוא בלהקה שלי, מה יותר קשוח מזה? אני טסה לטור והוא שם. מצד שני אנחנו ממש ברי מזל, כי יש לנו מגרש משחקים שהוא החיים שלנו ושיש בו כל הזמן דברים. שלי, שלו. ביום שישי רגיל בדירה שלנו אנחנו עובדים על מלא דברים ומקליטים, ואני אומרת לעצמי, 'נחמד, אני לא יודעת אם הייתי מסתדרת בלי זה'. אנחנו מאוד מחוברים בעשייה, של שנינו. אז לרוב אני אומרת על זה 'תודה', ולפעמים אני אומרת 'אוי ואבוי'. אבל אנחנו ממש מסתדרים בסך הכול".
פסטיבל קאן? מקום מוזר עם אוכל בינוני
בשנה האחרונה רוח גם חצתה את הקווים ושיחקה בסרט הקצר של אלינור נחמיה, If It Ain’t Broke ("מה שלא שבור"). למרבה הפתעתה, הניסיון הראשון שלה כשחקנית התקבל כל כך טוב עד שהיא וצוות הסרט הוזמנו להציגו במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן ("מקום מוזר עם אוכל בינוני", לדבריה). מבחינתה זו הייתה חוויה חדשה ומרעננת, "לגלות עוד מגרש משחקים. ממש הרגשתי כאילו החיים שלי נותנים לי את זה במתנה, 'בואי תשחקי גם פה'".
איך זה שונה ממוזיקה?
"זה שונה ברמות. העובדה שאין בינך לבין הקצה של זה שיר או כלי נגינה וזו פשוט את - זה דבר שממש חירפן אותי. אני גם לא באה לזה עם ידע או טכניקה, זה פשוט, 'אוקיי, תהיי'. ואהבתי שזה מעין הווה באקסטרים. מהבחינה הזו, מוזיקה בלייב זה אחד הדברים שהכי חשובים לי, בתור בן-אדם שנוטה לחשוב יותר מדי. השהייה הזו בהווה היא פשוט ויטמינים לנשמה, וזה מה שגיליתי שקורה כשהמצלמה מצליחה לצלם. נורא נהניתי מזה. משחק זו עבודה הרבה יותר קשה, של מלא שעות. הייתי בשוק. אמרתי, 'וואי, אנחנו מוזיקאים מפונקים'. אבל זה מדהים, ויש בזה גם מין עבודת כפיים כזו. זה מרגיש מאוד קדמוני באיזשהו מקום, שזה דבר כל כך פריבילגי להגיד. אבל זה באמת אינטנס. חוויתי את זה כחוויה מאוד מאוד מרוכזת".
זו לא הסיבה היחידה שהביאה את רוח לאירופה. לפני הקורונה היא והלהקה עשו כמה טורים ביבשת מול קהל שברובו לא הבין בכלל על מה רוח שרה, אבל זה ממש לא הפריע לו ליהנות. "איכשהו זה עבד ממש מגניב", היא אומרת. "בפעם ראשונה בחיים שלי הרגשתי אקזוטית, אולי חוץ מהעובדה שאני מבת-ים ונולדתי בטבריה, שגם זה קצת אקזוטי". המגיפה שינתה את התוכניות, אבל עכשיו היא מקווה לחזור לבמות ולפסטיבלים בינלאומיים שבהם הייתה אמורה להופיע לצד הלהקות שהיא אוהבת.
כנסיכה של סצנת האינדי בארץ, יש לך רצון לצאת למשהו קצת יותר רחב? למיינסטרים?
"יש לי רצון לכתוב שירים, להקליט אותם ולהופיע - ושכמה שיותר אנשים ישמעו אותם ויבואו להופעות. זה מאוד בסיסי. מגרש המשחקים שלי הוא מוזיקה, הוא לא האינדי או הלא-אינדי. אני גם לא עושה את הצעד הנוסף, אני בעצם נמצאת במצב שבו אני לא חורגת מעצמי ומהרצונות שלי. לא יודעת למה יצא שאני כזה בן-אדם".
זה דבר טוב, לא?
"נורא מבהיל אותי לנסות לעבוד עם הבחוץ ולחשוב מה עובד. זה פשוט לא היה עובד לי כבן-אדם ביצירה. ברגע שאתה מבין 'זה מי שאני' ונשאר במידותיך - לא בקטע של קטן או גדול, אלא בקטע של נאמנות - יש הרבה פחות בלבול. 'את זה אני אוהבת, אז את זה אני אעשה'. אני רוצה יותר, אבל יש לי חוסר גמישות ביצירה שהוא טוב לי. הוא מרגיע אותי".
