איתמר ניומן יושב על כיסא בתערוכת היחיד החדשה שלו, "דהממה", שנפתחה לאחרונה בבית האמנים בתל אביב, ומחייך. הוא מוקף בציורים ריאליסטיים, פיגורטיביים (בניגוד למופשט - ציור שמייצג דמויות או אובייקטים ניתנים לזיהוי. ד"מ), מושקעים וגדולי ממדים, ושני פסלים. מופיעים בהם מתרגלי ומתרגלות מדיטציה במהלכים שונים של תרגול: בישיבה, בהליכה (שלכל אחד ממהלכיה מוקדש ציור נפרד וצר, ויחד הם יוצרים את התנועה השלמה), או במפגש רב-משתתפים והאזנה לנזיר חכם, בפסל המשלב סאונד. הוא מציין, באופן מאוד מרוצה, את האווירה השלווה שהתערוכה משרה במרחב. רק בווירטואוזיות המרשימה של היצירות, ובציור אחד עם התרחשות דרמטית - שמצוטטת בו היצירה "השלושה במאי 1808" של פרנסיסקו גויה, ושבחזיתו מתעמתים ניומן והאגו שלו (דמות קטנה ודמות גדולה שלו, כשלא ברור מי הוא מי) - ניכר מי היה איתמר ניומן לפני שהתחיל ללכת בדרך הבודהיזם לפני כ-25 שנה.
ניומן נולד בכפר סבא ב-1954 וגדל ברמת גן, ומהר מאוד נשאב לעולמות העשייה היצירתית. מה למשל הוא עשה? קחו נשימה עמוקה: עיצב עטיפות תקליטים (למשל העטיפה של "סיפורי פוגי" של כוורת), ואייר כריכות לספרים כמו "שירים" של מאיר אריאל ורב-המכר "לא שם זין" של דן בן אמוץ; עיצב תפאורות לבמה, לפרסומות, לקולנוע ולטלוויזיה (את דרכו הוא החל כעוזר תפאורן בסדרה "סמי וסוסו", ובהמשך בין היתר עיצב בובות לתכנית הטלוויזיה המיתולוגית והאהובה "חבובות" בזמן ששהה בניו יורק, ואת הפקת הענק "מצדה"); הוא ביים וכתב עשרות תשדירי פרסומות; שחזר מבנים ואובייקטים (בהם קפה פילץ בתל אביב).
מתוך התערוכה "דהממה" של איתמר ניומן
(צילום: נדב חומסקי)
בנוסף, ניומן הוא גם קולנוען שזכה בפרס אופיר על הניהול האמנותי של הסרט "סיפורי תל אביב", וגם מוזיקאי שניגן בין היתר עם רמי פורטיס וברי סחרוף ונמנה עם מקימי בית הספר למוזיקה "רימון", שאת הלוגו שלו גם עיצב. וכמובן - ניומן הוא צייר, אמן תחריט (מה שמסביר את אהבתו הגדולה לגויה) ופסל. רק שאם תשאלו את ניומן של היום "מי אתה?", סביר להניח שלא יזכיר את כל אלה. ברוח הבודהיזם, הוא כנראה יגיד שקודם כל אין "אני". אבל ניומן הוא סטורי-טלר; אז במקום להעיד על עצמו, הוא יפתח את התשובה ב"אני אספר לך סיפור", ויפתח במשל על נזיר שאמר דברי חכמה, יספר על חבר חכם שהכיר בדרך, או יצטט אושיית תרבות שהשפיעה עליו. ואולי, בסוף המשל, הוא ידגים נקודה גם דרך חוויותיו שלו.
כאמן חזותי, עסק ניומן במשך שנים בזיכרון השואה. הוא ביטא אותו באמצעים מונומנטליים, סוערים ואפלים, כאילו מנסה להמשיג את הגיהנום. הוא דור שני לשואה, אבל לדבריו, "זה שאבא שלי חווה את זה לא היה דבר דומיננטי. אפשר להגיד שהאווירה בארץ וטקסי הזיכרון שחוויתי בתור ילד - כי זה היה נורא חזק - גרמו ל'תופעת הדור השני'. אבל אני לא יכול להגיד לך שזה הדבר".
אז מה בכל זאת הוביל אותך להעמיק כל כך בעיסוק בשואה?
"הייתה לי הרגשה שאני זוכר את זה, זכרתי איך מתתי. אבל אני לא יכול לדעת אם זה רק דימיונות או שזה באמת זיכרון. ב-1997 עשיתי תערוכה ענקית במוזיאון רמת גן - הייתי אז בפסגת הקריירה שלי כאמן וכאושייה תל אביבית, ועם התערוכה הזאת, עם כל השבחים שהיללו ושיבחו אותי, הרגשתי נורא מרוקן", הוא משתף, "ולא כי עברתי את השיא של הפרויקט, אלא מפני שנחשפתי לאמת כאובה ביותר".
לתערוכה המדוברת קראו "מחווה לפרימו לוי", משיאי הקריירה של ניומן כאמן. היסטוריון האמנות המוערך גדעון עפרת השתפך עליה בבלוג שלו: "היה זה מיצב תיאטרלי, אפקטיבי, עם הרבה פירוטכניקה, כולל תאורת ניאון ותיאטרון ומוסיקת רקע. הצופה פגש בתוכו דמויות של שדים, מלאכי חבלה, שכנפיהם עשויות מעצמות והם ניצבים או יושבים לפני כבשנים וגל אפר. תשעה ציורים ענקיים וחומריים מתארים נוף אירופי אפל, עמודי חשמל עולים באש, אדמה חרוכה ועוד [...] דומה, שכל דרכו האמנותית-חזותית המוקדמת של נוימן הכשירה אותו לתערוכה הרב-מדיומית המדהימה 'מחווה לפרימו לוי', שכבר בשמה הכניסה אותנו למחנה-הריכוז הנאצי. כאן שילב האמן ביכולת עיצובית ובכושר דרמטי מפליאים פסלים ריאליסטיים, ציורים מונומנטאליים ועתירי חומריות אורגנית ואנאורגנית, תצורות ניאון [...], וכאמור - גם מוזיקה". ואכן, כל יכולותיו הטכניות, היצירתיות והייצריות של ניומן הושקעו בתערוכה ההיא, שיצר בעקבות קריאת הספר המכונן של ניצול השואה פרימו לוי, "הזהו אדם?", שפתח אצלו את מה שהוא מתאר כפרספקטיבה אחרת להסתכל על השואה שהעסיקה אותו כל כך.
"בספר של פרימו לוי אין טרוניה: הוא לא התלונן על הנאצים, הוא לא התלונן על כלום - רק סיפר את החוויה, את המפגש שלו עם זה", מסביר ניומן, שעדיין מתרגש כאשר הוא מדבר על לוי ועל המפגש עם כתביו. "ואז התברר לי שבשנות ה-60 הוא קפץ מחלון והתאבד. הוא לא יכול היה לחיות עם תחושת האשמה של איך אנשים טובים ממנו לא שרדו והוא בכל זאת שרד. ברגע שבו הבנתי שהוא התאבד - משהו בי נשבר. איך יכול להיות שעם כל החוכמה והרגישות הוא עושה לעצמו את מה שהנאצים לא הצליחו לעשות לו? מה זה משנה מי רוצח? מה זה משנה את מי אתה רוצח? הפעולה עצמה של רצח היא לא פעולה טובה, כי זה מה שאני רציתי לעשות לעצמי. ואמרתי לעצמי, 'רגע לפני שאתה עושה את זה - אולי יש דרך אחרת?'".
נוימן מצטט אימרה שמיוחסת לגדול הפילוסופים הסינים, לאו דזה: "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע". לראשונה בחייו, ניומן הרגיש בשל לשחרר את המוכר לו - ולחפש דרך חדשה. "לראשונה, הייתי מוכן להיות תלמיד. עד אז היה נדמה לי שאני יודע הכול ורק אני הכי חכם, ופתאום הבנתי שאני לא יודע לנהל אפילו את החיים של עצמי. כל כך רע אני עושה לעצמי וכל כך הרבה סבל אני מביא לעצמי, למרות כל הכיף. ואז פגשתי בחור צעיר, הכי צנוע שיכול להיות. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי בעולם עם אדם שפיו וליבו שווים", הוא מתאר את מפגשו עם הנזיר עופר - אחת הדמויות המשמעותיות בחייו, שהכיר לו את הבודהיזם. "שנה אחרי שהכרתי אותו, הוא נעשה נזיר. אמא שלו נתנה לו את ה'אוקיי' - כי בבודהיזם אתה לא יכול להיות נזיר בלי ההסכמה של ההורים".
כדי לא לעשות את זה כאקט של מרד?
"כן, אחרת אתה תצטרך לשלם על זה בהמשך. כבד את הוריך. בבודהיזם אומרים שההורים נתנו לי את החיים - ובגלל זה אני צריך לכבד אותם; אבל המורה נותן לי את הכלים להשתחרר מהחיים, שזה הכי חשוב. כי אם אני אמשיך להיוולד בעוד יקום ועוד יקום - כמה סבל אחווה! כי במקום שיש לידה וחיים - יהיו מחלות, תהיה זיקנה ויהיה מוות. ומה שקרה ב-7 באוקטובר, או ב-17 להוא - בכל פעם יהיו אסונות, אי אפשר לברוח מזה. כי החיים כרוכים בסבל. המאפיין הראשון של החיים הוא שינוי מתמיד. המאפיין השני הוא אי-נחת, חוסר-סיפוק, סבל. תגידי, נוח לך לשבת?".
למדי.
"ואם נשב עוד חמש שעות - עדיין יהיה לך נוח?".
כנראה שלא.
"ואם נשב עשר שנים, יהיה לך נוח? ברור שלא. אם נשב פה מאה שנה, יהיה כאן רק גל עצמות. כלומר, הכול זמני, ואפילו הנוח לא יחזיק הרבה זמן. ואיך גיליתי את זה? כי ראיתי שהתהילה כל כך קצרה שאני לא יכול לבנות עליה. ערב אחד קיבלתי מה שנקרא 'פרס אוסקר ישראלי' (פרס אופיר שקיבל על "סיפורי תל אביב", ד"מ), על ניהול אמנותי. וחזרתי הביתה עם תחושה של תיעוב - של עצמי, של כל האווירה, כל הדאווין. מה אתם משחקים אותה הוליווד? אין לכם כסף אפילו לפלאפל! הפתרון שלי היה סקס סמים ורוקנ'רול, כי זה מה שהיה זמין בתרבות של תל אביב. אבל זה לא באמת נתן לי משהו. כל הכבוד לזה, חלילה אני לא מתלונן - זה היה נהדר לזמנו. אבל משהו בי השתנה, והתהליך של השינוי קרה לאט לאט".
ניומן החל ללמוד אצל הנזיר עופר - בהתחלה בגרמניה, לשם הנזיר נשלח על ידי מוריו כדדכי ללמוד, ולאחר מכן בישראל - תוך שהוא מקים עם אשתו ליאורה מרכז ללימודי ויפאסנה ביישוב יבנאל שבצפון. "הייתי עסוק סביב זה, בלאפשר לאנשים את התנאים לתרגל, וחיי נשאבו לשם - זה היה נפלא. תוך כדי זה, אני גם מתרגל וגם יוצר, ופתאום שמתי לב שהיצירה שלי הרבה יותר משוחררת, ואין יותר את הנטל הזה, הכבד, של השואה", הוא אומר, ומחווה על כתפו כמו משא כבד, שנעלם.
אז למה בעצם אתה עדיין עושה אמנות?
"כי זה מאוד כיף, אני פשוט ממש אוהב את זה", הוא עונה בשובבות, "לאט-לאט, עם הגיל, החיים מאלצים אותי לדעת לוותר על עשיית האמנות, והרגשתי שזה נכון לעשות עוד תערוכה רגע לפני שאני יורד מהבמה לחלוטין. אריה ברקוביץ' האוצר הציע לי את המקום, ואמרתי, אתה יודע מה, בוא נעשה", הוא מספר, ובאותה נשימה מכריז שמשום שהכול נתון לשינוי - כל היצירות שעל הקירות יסיימו יום אחד בפח הזבל. "צריך לשחרר: יש אמנות יותר גדולה מזה. האומנות היא להיות אדם יותר טוב - ועל זה אני רוצה להתאמן, זה הכול. אין לי עוד הרבה זמן - אז אני משתדל לנצל את הזמן הכי טוב שאני יכול. לא מזמן עברתי צינתור. כשיצאתי מהניתוח לחדר ההתאוששות, בא המנתח ושואל אותי: 'איך נכנסת כל כך שליו ורגוע לניתוח? אז סיפרתי לו ששחררתי, ממילא זה לא בידי. תעשו בי מה שאתם רוצים, אני מורדם! מכל זה נהיינו חברים והוא התחיל לתרגל מדיטציה, אז עשיתי את שלי", הוא מחייך.
"אני בר-מזל פעמיים: פעם אחת כי מצאתי דרך נפלאה לחיות על פיה, ומצאתי מורה נפלא, ופעם שנייה מפני שאני יודע שאני בר-מזל. יצאת בבוקר? יכול להיות שעד הצהריים ינחת איזה טיל על הבית שלך. אנשים חיים ככה, קמים בבוקר כשמחבלים דופקים על החלון שלהם. באמצע הריאיון הזה למישהו מאיתנו יכול להיות התקף לב. ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי באמצע ישיבה במשרד פרסום: חצי שעה אחרי שאמר לאשתו 'אני באמצע ישיבה, חצי שעה ואני אחזור אלייך' - מת. ככה. אנחנו שוכחים את זה. הצורך שלנו להיאחז ולקבע, שדברים לא ישתנו לא משנה מה - אבל הכול ישתנה, גם המצב הגרוע במדינה ישתנה. זה שהיו פה כמה שנים של חופש יחסי וקראנו לזה דמוקרטיה - זה לא מובן מאליו, והנה זה מתפוגג. הכל מובן מאליו ושום דבר לא מובן מאליו. לפני 80 שנה כל העולם היה דיקטטורות, וזה הולך שוב לכיוון הזה. אנחנו זכינו לאיזושהי תקופה של רגיעה, וכדי שהיא תחזור – צריך לעשות מהפכה מוחלטת בצורת המחשבה. אנחנו לא יכולים לפתור בעיות עם אותו ראש שיצר אותן".
ומה עם מוזיקה, גם במישור הזה אתה עדיין יוצר?
"כן. לא מזמן הקלטתי אלבום חדש, למרות שנפגעה לי מערכת העצבים ואני לא כל כך מצליח לעבוד עם עכבר של מחשב. גם לנגן קשה, אבל אני עושה מה שאפשר. יש סיפור על איזה גולגולת שהיתה זרוקה בצד הכביש. יום אחד עבר מישהו ובעט בגולגולת, אז הגולגולת אמרה לעצמה: 'מתי כבר יגמרו הצרות שלי?'", הוא אומר וצוחק.
איך אתה ניגש לעשייה מוזיקלית בשלב הזה של חייך?
"מאותו מקום שאני ניגש לציור - מתוך מודעות מלאה. מה שמעניין אותי בזמן הציור זה לא הסיפור או הדמות, אלא מעניין אותי שעכשיו אני מרים את המכחול, ועכשיו אני מוריד. ואז - כל קו יהיה בדיוק במקום הנכון. אם אהיה עסוק במה יגידו המבקרים – הלך עליי. פעולת הציור היא פעולה שמתרחשת כאן ועכשיו, וככה גם במוז יקה. הכול בא מאותו מקום: של פתיחות, של לקבל שאני רק עוד אחד מהאמצעים בתוך כל התהליך כזה. המכחול חשוב באותה מידה כמו היד שלי. אני לא מוביל שום דבר. חלק מהזמן אני מובל על ידי התנאים, חלק מהזמן אני מוביל כי אני מקבל את הסמכות להוביל. ככל שאני פחות עסוק בעצמי ויותר עסוק בדבר עצמו, איכשהו יש פחות מחסומים. ואם יש מחסומים, זה גם בסדר".
"פעם נזקקתי להרבה דרמה, היום אני חושב שאפשר לעשות אמנות גם בעדינות ובשקט"
כעת, ניומן מקווה שהתערוכה תשרה על אנשים תחושות חיוביות ושקטות יותר בימים קשים אלה. הוא מאמין גדול ביכולת של ציור ליצור חוויה. "אין לי כל כך עניין אמוציונלי של לצייר רגשי, עשיתי את זה כבר, הייתי עסוק בשואה כל כך הרבה שנים. שחררתי את זה", הוא מסביר. "ועכשיו ההיפך, אני מחפש שהציור יהיה כמה שיותר מקום לשלווה. ציור יכול לגעת במיתרים הפנימיים: אני זוכר שהייתי פעם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), פתאום נעמדתי מול קיר שעליו היה ציור של פרנסיס בייקון (צייר בריטי שחי במאה ה-20 וידוע בציוריו האפלים ומלאי ההבעה, ד"מ), די מהראשונים שלו. פיזית התעלפתי. הושיבו אותי בצד על כיסא, נתנו לי מים, ואמרו לי, 'זאת רק אמנות'. אבל הנה - אמנות עובדת!", הוא צוחק. "יש לי חבר שעמד מול הציור של ואן גוך, 'חדר שינה בארל', והוא התבונן בו בשקט. פתאום, מהסתכלות על הציור, היה לו ברור שהשאלה היא לא 'וואו, כמה בודד היה ואן גוך?', אלא מחשבה על עצמו - 'יא אללה, כמה אני בודד'.
"אמנות מראה לנו מי אנחנו. קפקא אמר את זה נורא יפה: 'האמנות היא הגרזן שבעזרתו אנחנו אמורים לשבור את האגם הקפוא שבתוכנו'. והיום אני חושב שאפשר לעשות את זה גם בעדינות ובשקט. פעם נזקקתי להרבה דרמה, והיום קצת פחות. אני מקווה שבעתיד עוד פחות, כי עדיין יש פה הרבה דרמה בגודל של הדמויות", הוא אומר ומחווה על הציורים גדולי הממדים. "תהיה טוב, תפעל ותחשוב בלי מניע לפגוע בעצמך או באף יצור אחר. אמנות והחוויה שהיא מייצרת יכולות בעיניי להיות כלי לעשיית טוב".
אני שואלת אותו אם כשהוא מסתכל על עצמו של פעם, הוא גם חושב שהוא ניסה לעשות את הכי טוב שלו, ומבטו החודר מרצין. "תמיד ניסיתי, זה חלק מקווי האופי שלי. אבל פעם זה היה נורא אובססיבי כי הייתי פרפקציוניסט, וכל מה שלא היה מושלם - הרסתי בכעס גדול. אני לא מבין את מזלי הטוב, שאנשים היו מוכנים לקבל את השגעונות שלי מפני שהייתי מספיק מוכשר. עשיתי דברים נוראיים: פעם בצילומים של פרסומת, כמה דקות לפני תחילת הצילומים שברתי את כל התפאורה מפני שמשהו לא מצא חן בעיניי. לא לקחתי בחשבון איזה נזק אני עושה למפיק ולבמאית ולכל הצוות שבא ליום עבודה. מה הם אשמים שלי יש קפריזות ואני חושב שאני יותר טוב מכולם?
"השינוי שלי היה איטי, ויש לי עוד הרבה עבודה לעשות. אבל אני שמח", הוא אומר מחייך, וממשיך במשל ציורי: "אני מסתכל קדימה ורואה את הגב של המורים שלי, ואיזו כברת דרך הם עשו, ואני יודע שאם אתמיד כמוהם, גם אני אהיה שם בבוא העת. כל מה שאני צריך זה ללכת. ואני מסתובב אחורה ורואה את כל אלה שהולכים ואומרים: 'איזו כברת דרך איתמר עשה'. אני מעודד אותם ואומר: בבקשה, תעברו אותי. הדרך מספיק רחבה להכיל את כולנו. לא סתם אומרים שהדרך יותר חכמה מההולכים בה. כל מה שצריך זה רק להמשיך ללכת. זה הכול", הוא חותם, "כמו הסיפור היפה על האיש שהלך לבודהה ואמר, 'אני רוצה אושר'. אז הבודהה ענה לו, 'אין בעיה! תוותר על ה'אני', תוותר על ה'רוצה' - כל מה שנשאר זה אושר'".
