בתוך הקריסה הקולוסאלית של רוב מערכות המדינה, מהבהבות נקודות אור יקרות בעידן האופל מאז ה-7 באוקטובר. אמני ישראל התגייסו כבר מהפוש האיום הראשון, בלי מדוע ובלי כיצד ובלי איך ולמה. הם שרים על קברים, מופיעים לפעמים גם בפני שלושה חיילים באוהל מאובק, אחרי או לפני קרב, בלי מערכות הגברה, בלי להקה, רק עם גיטרה, לפעמים אפילו בלעדיה. מנחמים משפחות שכולות, מחבקים את היתומים, לא מסרבים לאף בקשה של משפחות החטופים.
אנחנו אפילו לא עוצרים לרגע לשאול מה איתם, כי זה כל כך מובן מאליו שזה מה שאמנים צריכים לעשות. אבל גם הם מסתכנים, לפני הכול פיזית, כי הכדורים לפעמים שורקים מסביב ואיזה פצמ"ר משמיע קול, אבל גם נפשית. קשה ומורכב להתמודד עם נהרות האבל והשכול הבלתי אפשריים שמקיפים אותנו כרגע, מאיימים להטביע. אין אפשרות אלא להישרט. חלק פחות, חלק יתקשו להתאושש ומי יחבק את המחבק? בטור ראשון מתוך פרויקט מיוחד שבו אמנים כותבים על הרגעים שייצרבו אצלם לעד מהמלחמה, קרן פלס משתפת אותנו בסיפורה האישי.
***
כל מי שמכיר אותי אוהב את חברה שלי כרמית, מקיבוץ בארי. אי אפשר שלא לאהוב אותה, ואפילו הגורל האכזר כאילו בחר לאהוב אותה ולא לקח את משפחתה, בנס, שאלוהים ישמור. את כל היתר כן. לקח את כולם.
איך מספרים לילד שהחברים שלו נרצחו בייסורים, למה בני אדם עושים כזה דבר? קיבוץ בארי הפך לעיי חורבות, אבל ואימה. אני, כרמית ומירי [מסיקה] - שלישיית חברות הכי טובות, שתי זמרות מתנדנדות ואחת שמאזנת. המלאכית שלנו. כרמית גרה בקיבוץ בארי מאז שסיימנו לימודי משחק. היא נשואה לבן קיבוץ וגידלה שלושה ילדים בגן עדן שהפך לגיהינום. תמיד התרגשנו לבוא אליה, הילדים רצים חופשי אל פינת החי, מהבריכה לחדר אוכל, אין מכוניות, יש שקט והמון שבילי אופניים. כולם משפחה של כולם.
4 צפייה בגלריה
"אי אפשר שלא לאהוב אותה. אפילו הגורל האכזר לא לקח את משפחתה, בנס". קרן פלס וחברתה כרמית
(צילום פרטי)
ב-7 באוקטובר התעוררתי לקול אזעקות שמשום מה נשמע צורם מהרגיל. אנחנו לא גרים באזור של צבע אדום וזה לא קורה הרבה אצלנו, כמו אצל כרמית, אבל בכל זאת מכירים. חיים בישראל. הסתכלתי בשעון בטלפון וקלטתי עשרות הודעות מבוהלות מחברים מודאגים. טירוף. למה כולם שואלים אותי מה שלום כרמית? מיד התקשרתי ומאותו רגע אנחנו בסרט שקשה לתאר במילים. אני אנסה.
היא הקריאה לי את ההודעות מקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, הבית שלהם היה הראשון שנשרף כליל. חברים שלחו לה תמונות של העץ מול הערסל עולה בלהבות וכתבו, "איזה מזל שאתם לא פה". היא מקריאה, שולחת צילומי מסך ובוכה, היא וכל בני משפחתה בדיוק עכשיו, במקרה, נמצאים מחוץ לקיבוץ התופת, בטיול שבתה רותם ארגנה וגררה אליו את כולם. "מבצע סבתא", היא קראה לזה. כן, גם סבתא הייתה שם. הנכדה שלה הצילה אותה ואת סבא, הדודים, אחים, אבא ואמא כרמית. דווקא בחג המשק רותם גררה את כל המשפחה לטיול בניגוד לרצונם. ילדה חכמה ועיקשת.
4 צפייה בגלריה
"למה כולם שואלים אותי מה שלום כרמית? מיד התקשרתי, ומאותו רגע אנחנו בסרט שקשה לתאר במילים". קרן פלס
(צילום: יריב כץ)
תוך כדי שהיא איתי על הקו וממדי הזוועה נחשפים, לאט-לאט, בייסורים, אני מושכת את הילדים לאוטו וכולנו בדרך אליה. בשלב הזה עוד הייתה תקווה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. "כל החברים שלי מתים, אין לי אף אחד בעולם הזה", היא אומרת לי, בעודנו דבוקות זו לזו דרך הנייד, שעות על גבי שעות עד שנפגשנו. הטלפון התחמם וניתך לי לאוזן. המילים שהיא אומרת מפלחות את הנשמה ואני אומרת לה, "את לא לבד. את אף פעם לא תהיי לבד, אני איתך". הבשורות מקבוצת הווטצאפ מחוררת לה את הקול. הם זועקים שם לעזרה. יש הקלטות קוליות של ילדים בוכים, "הרגו את אמא", "אח שלי מלא בדם", "הם באים! הם פה! איפה העזרה? הצילו". אי-אפשר לתאר את גודל הזוועה. גם רותם מקבלת הודעות בקבוצת הצעירים של הקיבוץ. מקריאה להם מי מת, מי עדיין מסתתרת מתחת למיטה כשברקע צעקות בערבית ויריות קוטעות משפט. אני כותבת לכם עכשיו כלום ושום דבר. אי-אפשר להכניס לעמוד בעיתון וגם לא לאלפי עמודים את היקף האסון הבלתי נתפס. זה כבר השבוע השלישי שאנחנו ביחד ובכל יום, בכל שעה, מתקבלת עוד בשורה מזעזעת.
איך כל רצח התבצע בדיוק, תיאורים גרפיים שהעיניים מבקשות שלא לראות, אבל המוח כבר משלים תמונות וסרטי אימה באים ביום, כי בלילה אי אפשר לישון, ואם ישנים - מגיע עוד סיוט. חברתי האהובה מתעוררת מהסיוטים שלה בזמן האחרון, למציאות גרועה יותר, מציאות בלהות. 130 חברים איבדה אהובתי ועדיין מאבדת, כשהשמות מטפטפים. אני מנסה לחבק. לא נשארו דמעות. היד רופפת והאהבה רק מתהדקת. איך אפשר לתפוס דבר כזה.
עוד לא דיברנו על החטופים, ילדים בלי הורים, הורים בלי ילדים. בתוך כל אלה מגיעים גם סיפורי גבורה. הלב מתרחב ומתכווץ ושוב נפתח, כשהחושך הנורא מצליח לחשוף את האור הנדיר של אנשי ונשות הארץ הזאת. כמה אומץ. מקשיבה לאמא שחילצה את כל המשפחה שלה מהממ"ד, כשהיא מספרת לכרמית איך בהתחלה מרחה את קרם השיער של הילדה שלה על המזגנים, כדי לאטום את העשן הנורא שחנק אותם, ובהמשך פתחה את הסורגים עם פלאייר, עבודת נמלים, אחד אחד, פרמה לילדים שלה ולה את הדרך אל האוויר המעושן בחוץ, בין שיירי גופות ותופת, שרק במקרה ובמזל לא חיכה בו מחבל.
אין לי יותר מילים. סליחה. הן נגמרו. גם את המילים שכתבתי אני שולחת בלב רועד ומבקשת סליחה אם מישהו נפגע, כי עוד הכול טרי ויישאר כך זמן רב. את הפצעים האלה נלקק ביחד עוד שנים ארוכות. השורדים מרגישים שהפקירו אותם. מי שלא שרד כבר לא מרגיש דבר. אני רוצה לכתוב את זה באופן ברור, שיהיה חרוט בדם, בדמעות, בזעקת שבר וכאב - כל מי שכשל צריך לקחת דחוף אחריות. העומדים בראש חייבים לעמוד לדין ולהתייצב מול העם הטוב הזה שלנו בראש מורכן, כי הנורא מכל קרה במשמרת שלהם. רק מנהיגים ראויים ייקחו אותנו קדימה. את הטור השבור והקשה הזה אני מבקשת להקדיש לזכרה של יונת אור, הטובה, המוארת, המצחיקה, החברה הכי טובה של כרמית בקיבוץ. תהא נשמתה ונשמת כל הנרצחים צרורה בצרור חיינו לנצח. לא נשכח את הטוב שלכם ולא ניתן לרוע להכריע אותנו.
