בלילה השני שלה ברומא, לשם עברה עם בעלה ושני ילדיהם, חזרה ג'ומפה להירי לדירה השכורה החדשה, והמפתח סירב לסובב את מנעול הדלת. בעלי הדירה היו בחופש, למשפחה עוד לא היה אפילו טלפון, הילדים היו רעבים ועייפים והחלו לבכות שהם רוצים לחזור לאמריקה. בסוף הגיע מנעולן, פרץ את הדלת ולקח 200 יורו, בלי קבלה. יש בסיפור הזה כמה קלישאות של התנהלות איטלקית, אבל הוא גם טבילת אש שכמעט כל מהגר מכיר בארץ חדשה. לפעמים התחושה הזו לא עוברת, ולפעמים הייסורים הללו הם מחיר ששווה לשלם כדי להגיע, מילולית, לארץ המובטחת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עבור להירי, לגור ברומא היה יותר מחלום, זה היה כמעט צורך קיומי. שבוע אחרי שהמשפחה הגיעה לשם, כשהיו עוד ועוד תקלות קטנות ומעצבנות, היא פתחה את היומן כדי לתאר מה עובר עליה, ונדהמה למצוא עצמה כותבת באיטלקית. "כבר לא שמעתי את האנגלית במוח שלי", היא מספרת עכשיו, בשיחה מרומא כמובן, "בתוך כל הבלבול, התבהר לי דבר אחד: מצאתי את השפה שלי".
להירי כתבה ב-25 השנים האחרונות כמה מהיצירות הטובות והחשובות ביותר על מהגרים בארה"ב. סיפורים שנשענים על המורשת והחוויות שלה כבת למהגרים מהודו, אבל נוגעים בכל מי שמרגיש אאוטסיידר שנקרע בין זהויות. היא חיפשה כל חייה שייכות, מקום לקרוא לו בית, ומצאה אותו, די במקרה — במדינה אחרת, איטליה, במיוחד בעיר אחרת, רומא, אבל מעל הכול בשפה אחרת: איטלקית.
"הצורך להרגיש בבית הוא כמובן אוניברסלי ונמצא אצל כל אחד", אומרת להירי, "אפילו בתרבויות של אנשים שנודדים וזזים לאורך החיים, עדיין עוצרים ללילה, מקימים מחנה, מכינים ארוחה ומסדרים פינה לנוח. וזה הבית שלהם באותו רגע. התשובה שמצאתי בחיפושים שלי אחרי הדבר הזה שנקרא בית, היא שאני אחד מאותם אנשים שאין להם את זה".
מתי הבנת שזו התשובה?
"אמא שלי המשיכה לחיות בארה"ב כאילו מעולם לא עזבה את הודו. היא הפכה את ההתנגדות הזו לדרך חיים, ובכל פעם שחזרה לבקר בכלכותה נראתה כאילו היא עדיין גרה שם. אני ממש ההפך, לא מוצאת מקום אחד. הייתי צריכה לבנות לעצמי את הרעיון של בית ממרכיבים כמו אנשים, תחושות, כתיבה, חוויות ושפה, כי אני לא חשה קשר גיאוגרפי למקום מסוים שהוא בית. מצאתי את זה ברומא ומצאתי את זה בשפה האיטלקית".
בשנת 2015 קיבלה ג'ומפה להירי את העיטור הגבוה ביותר בעולם התרבות האמריקאי — National Humanities Medal. בטקס שנערך בבית הלבן אמר עליה הנשיא דאז, ברק אובמה: "ד"ר להירי מקבלת את הפרס הזה על הצורה שבה הרחיבה את הסיפור האנושי. ביצירות שלה היא האירה את החוויה ההודית-אמריקאית בנרטיבים מעוצבים להפליא וכתיבה יפהפייה על ניכור ושייכות“. בתמונות מהטקס ההוא, אפשר לראות את המבוכה של להירי כשאובמה עונד לה את המדליה על הצוואר, מוסיף נשיקה בלחי והמצלמות מתקתקות. תמיד היה קשה ללהירי עם הפרסום, עם הזרקורים, עם הצורך להתראיין, ובאופן כללי עם תשומת הלב, בעיקר כשזו מגיעה בעקבות עבודה מרהיבה בשפה שהיחסים שלה איתה לא פשוטים מהיום שבו למדה להגיד "אמא". קודם בבנגלית, ורק אחר כך באנגלית.
היא נולדה בלונדון להורים הודים שהגיעו ממערב בנגל. שמה מלידה הוא נילאנג'נה סודשנה, אבל כשהייתה בגן החליטה הגננת להשתמש בשם החיבה שלה 'ג'ומפה', פשוט כי זה היה יותר קל, ועם השנים זה גם הפך לשם שבו השתמשה להירי עצמה. אביה למד בבית הספר לכלכלה של לונדון, כשקיבל הצעת עבודה ב-MIT. בניגוד למהגרים רבים, הוריה של להירי החליטו לנסוע לארה"ב מתוך בחירה וסקרנות, הם לא באמת היו חייבים לעשות את זה. היא הייתה אז בת שנתיים. ההורים הגיעו לרוד־איילנד, תיכננו להישאר כמה שנים ונשארו לתמיד.
"הכמיהה שלי נראית מטופשת. איך אפשר להרגיש שאני יוצאת לגלות משפה שבכלל אינה שלי ושאני לא יודעת לדבר אותה? אולי בגלל שאני סופרת שלא לגמרי שייכת לאף שפה"
שפת האם של להירי בת ה-55 היא בנגלית. השפה היחידה שבה דיברה עד גיל ארבע, השפה אותה דיברה עם הוריה ובני המשפחה. אנגלית הייתה העולם שבחוץ, בבית הספר, עם חברים, והשפה שבה קראה וכתבה. המשפחה נסעה לכלכותה לעיתים קרובות, והילדה ג'ומפה ראתה את החיבור העמוק של הוריה למקום ממנו באו. היא לא הרגישה את זה, ומאידך גם לא הרגישה קשורה לאמריקה. הבלבול היה בלתי נמנע. בנגלית היא גם שפת אם וגם שפה זרה, כי היא לא יודעת לקרוא או לכתוב אותה. האנגלית היא השפה עליה גדלה והתחנכה ואיתה הפכה מצליחה ומפורסמת, אבל באופן ברור היא קצת נוטרת לה.
"היה לי נתק קבוע בין האנגלית, שהייתה השפה שלי מחוץ לבית, מול הבנגלית שהייתה בתוך הבית", היא אומרת, "כשאת חיה במדינה שבה שפת האם שלך מהבית נחשבת זרה, את יכולה להרגיש תחושת ניכור מתמשכת. מערכת היחסים שלי עם האנגלית הייתה חלק מהרצון של ילדה להשתלב בעולם הגדול, אבל אנגלית תמיד הייתה משהו שהיו לי שאלות וספקות לגביו. הרבה פעמים בחיי רציתי להיות כמו כל אמריקאי שחייו ממש שזורים כאן, ולא יכולתי. הכתיבה שלי נולדה מזה".
היא החלה לכתוב בגיל צעיר, אבל דווקא כשהתבגרה הפסיקה. "הייתי מתבגרת די אבודה", סיפרה בעבר, "רק חיפשתי את הדבר הזה שישמור אותי שפויה". הדבר הזה הייתה הכתיבה והיא הכריחה את עצמה לחזור אליה. "לא הייתה לי ברירה, הבנתי שההישרדות שלי ככבן אדם תלויה בכתיבה".
היא למדה באוניברסיטת בוסטון ואחר כך קיבלה מלגה למרכז היוקרתי לאמנויות יפות בפרובינסטאון, מסצ'וסטס. אט-אט צברה ביטחון, וב־1999 הכישרון שלה התפרץ עם "פרשן המחלות", אוסף סיפורים קצרים על מסעותיהם של מהגרים מהודו בארה"ב. ההצלחה הייתה מיידית ובגיל 32, כמעט משום מקום, זכתה ג'ומפה להירי בפרס פוליצר לספרות ובפרס PEN/Hemingway.
אחר כך בא הרומן הראשון שלה, The Namesake ("השם הטוב"), שיצא ב-2003. הוא סיפר על זוג מהגרים שנטמעים בארה"ב בתהליך מעיק, כשלגבר קצת יותר קל מאשתו המתגעגעת הביתה ונרתעת מכל דבר אמריקאי. הדמיון להוריה של להירי כמובן לא מקרי. לזוג נולד להם בן, והחיפוש אחרי שם לילד ממוצא הודי שנולד באמריקה, מכנס בתוכו את כל ייסורי המהגר הלא-לבן והלא-אירופאי בארה"ב. הספר היה רב־מכר, היה מועמד לשורה של פרסים, והפך לסרט הוליוודי מצוין של הבמאית מירה נאיר.
קובץ הסיפורים השני של להירי "קרקע לא מוכרת" (Unaccustomed Earth) יצא ב-2008 וזכה בפרס פרנק אוקונור הבינלאומי לסיפור קצר. הוא זינק כבר בשבוע הראשון היישר לפסגת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". שנתיים אחר כך מינה אותה אובמה, אחד הנשיאים הכי ספרותיים בהיסטוריה של ארה"ב, כחברה בוועדה הנשיאותית לאמנויות ומדעי הרוח. הרומן השני של להירי, "הבקעה" מ-2013, נכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס בוקר. את כל הכתיבה הזו, שאיחדה קוראים ומבקרים בשרשרת של סופרלטיבים, עשתה להירי בשפה איתה ניהלה כמעט יחסי אהבה-שנאה.
"אני קוראת לרומא 'בית' ומרגישה שזה 'בית', אבל זו באמת רק תחושה. אין לי איזה קניין פיזי או אפילו בירוקרטי פה. אני לא אזרחית, וגם אם תהיה לי אזרחות, תמיד אהיה זרה שהפכה אזרחית. מה שנשאר הן תחושות"
עשית עבודה אדירה באנגלית, זו שפה שנולדת איתה, ובכל זאת את לא מרגישה שהיא שלך. יש לזה קשר למשמעות ההיסטורית של האנגלית?
"לא ממש, כלומר לא מההתחלה. ככל שגדלתי למדתי כמובן שאנגלית הייתה השפה של האימפריה השלטת, שפה של קולוניאליזם, אבל כשהייתי צעירה זו לא הייתה הבעיה. אז פשוט חשבתי שזו השפה שההורים שלי לא רוצים שאני אדבר. הם מוכנים שאדבר אותה כי אני חייבת כדי להצליח בעולם שאנחנו חיים בו, אבל הם לא רוצים שאדבר אותה, וחשוב להם להבטיח שהשפה הזו לא תפריע ובוודאי שלא תעלים חלילה את השפה שלהם".
זה קשה במיוחד בארה"ב, בה יש לחץ עצום על מהגרים להיטמע.
"ראיתי כל מיני סיפורי הגירה לארה"ב. חלק באים מבחירה, לחלק אין ברירה, לאנשים יש ציפיות שונות, ויש כאלה שתמיד מביטים אחורה בגעגוע. יש אנשים שעבורם האנרגיה בארה"ב היא באמת משהו מאוד משחרר, המרחבים הפתוחים והאפשרויות על הנייר, זה מאוד מפתה. לארה"ב יש כמובן צד מאוד פרובלמטי בענייני הגירה, אבל בסופו של דבר חוץ מהילידים, כולם באמריקה מהגרים. הבעיה היא הנטייה של הרבה אמריקאים לשכוח שכולם עשו את המסע הזה".
באיטליה את רואה את אותה התנגדות של אנשים מבחוץ ללמוד את השפה המקומית?
"כן. אני מכירה הרבה מאוד אנשים שגרים ברומא ומעולם לא למדו איטלקית, לא מתכוונים ללמוד ולא רוצים ללמד את הילדים שלהם. זה מאוד שכיח עם מהגרים שעוברים מדינה מסיבות מעשיות, כלכליות או אחרות, ולא בגלל שהם רוצים להשאיר את השורשים מאחור".
אני יכולה להבין את זה, אבל ללמוד עוד שפה רק מעשיר אדם, זה לא אומר שהוא שכח את השורשים שלו.
"זה נכון רציונלית, אבל כשמדובר בזהויות אנשים לא חושבים רציונלית".
סיפור האהבה של להירי עם איטליה התחיל לפני 18 שנה, בטיול לפירנצה עם אחותה. כשעזבה כדי לחזור הביתה לארה"ב, הרגישה שהיא נפרדת כמעט מבן משפחה, רק שבן המשפחה הזה היה שפה. מילים באיטלקית. "הכמיהה שלי נראית מטופשת", כתבה שנים מאוחר יותר, "איך אפשר להרגיש שאני יוצאת לגלות משפה שבכלל אינה שלי ושאני לא יודעת לדבר אותה? אולי בגלל שאני סופרת שלא לגמרי שייכת לאף שפה".
היא קנתה ספר בשם Teach Yourself Italian וישבה ללמוד. הידע שכבר היה לה בלטינית עזר בהתחלה, אבל גם אחרי שנים של לימודים, כשחזרה לאיטליה "בקושי יכולתי לבקש הנחיות ברחוב או שיחת השכמה במלון". מאוחר יותר הוזמנה לפסטיבל ספרות, שם פגשה את מי שהפכו בהמשך למו"לים האיטלקים הראשונים שלה. היא סיפרה להם שלמדה קצת איטלקית אבל רוצה לשפר אותה, והם מיד הפסיקו לדבר איתה באנגלית ועברו רק לאיטלקית, למרות שהיא בקושי הבינה מה הם אומרים. "זה היה תהליך מאוד איטי ומסתורי", היא אומרת, "תמיד התעניינתי ברומא, למדתי לטינית, באתי לבקר, שמעתי את השפה, ויותר ויותר הרגשתי שמשהו בחיים שלי חסר כי אני לא יודעת איטלקית".
ב-2011, נשואה ואמא לשניים, החליטה להירי לעבור סוף-סוף למקום שבו היא רוצה להיות. שישה חודשים לפני הנסיעה, הפסיקה לגמרי לקרוא אנגלית. "מעתה ואילך, אני מתחייבת לקרוא רק באיטלקית", כתבה אז, "זה נראה נכון, להתנתק מהשפה העיקרית שלי. אני רואה בזה ויתור רשמי. פתאום אף אחד מהספרים שיש לי לא מועיל יותר. הם נראים כמו חפצים רגילים. העוגן של חיי היצירה שלי נעלם, הכוכבים שהנחו אותי נסוגים. אני רואה לפני חדר חדש, ריק. בכל מקום שאני נמצאת בו עכשיו, אם זה ברכבת התחתית או במיטה לפני השינה, אני טובלת באיטלקית. למרות שאני עדיין באמריקה, אני כבר מרגישה במקום אחר. אני כבר לא מרגישה בבית".
נסי להסביר, אם אפשר בכלל, מה יש באיטלקית שגורם לך להרגיש ככה כלפיה?
"אני מניחה שאנשים מרגישים ככה כלפי הרבה שפות, במקרה שלי האיטלקית נותנת לי תחושת חופש. בניגוד לבנגלית שנולדתי אליה והאנגלית שהייתי חייבת, פה יש שפה שבחרתי בעצמי. היכולת לבחור היא חופש. דווקא הצורך לבחור בין שתי דרכים שונות לבטא את עצמי והעובדה שבחרתי באחת מהן בלב שלם, הם שנתנו לי פתאום תחושת שייכות אמיתית".
ב-2015 הוציאה להירי את הספר הראשון שלה באיטלקית, שנקרא In Altre Parole (ב"מילים אחרות"). "אני מבינה שאני מנסה להתרחק ממשהו, להשתחרר", כתבה בו, "אני כותבת באיטלקית כבר כמעט שנתיים ואני מרגישה שהשתניתי, כמעט נולדתי מחדש. למה אני בורחת? מה רודף אותי? מי רוצה לרסן אותי? התשובה הברורה ביותר היא השפה האנגלית. אבל אני חושבת שזו לא כל כך אנגלית בפני עצמה כמו כל מה שהשפה סימלה עבורי. במשך כל חיי, האנגלית ייצגה מאבק שורף, קונפליקט צובט, תחושת כישלון מתמשכת שהיא המקור כמעט לכל החרדות שלי. היא ייצגה תרבות שהיה צריך לשלוט בה, לפרש אותה. אנגלית מציינת היבט כבד ומכביד בעבר שלי. נמאס לי מזה. ובכל זאת הייתי מאוהבת בה. הפכתי לסופרת באנגלית. ואז הפכתי לסופרת מפורסמת. קיבלתי פרס שהייתי בטוחה שלא מגיע לי, זו נראתה לי טעות. אני לא מזהה את האדם שכותב את הדברים האלה עכשיו, בשפה החדשה הזו, אבל אני יודעת שזה החלק הכי אמיתי, הכי פגיע שבי".
את כותבת אחרת באיטלקית?
"בהתחלה הרגשתי שאני חוקרת משהו בדרך חדשה, אבל הדברים שאני עוסקת בהם לא השתנו, אני רק שואלת את אותן שאלות בשפה אחרת. הרומן הראשון שלי באיטלקית, Dove mi trovo ('איפה אני', בתרגום חופשי), עוסק בדיוק באותן תימות של הזר, הנוכרי, המהגר, האם להיטמע או לא. ההבדל הוא שעכשיו זה קורה בשפה שאני מרגישה בה בבית".
איך הגיבה הסביבה?
"לא סיפרתי כמעט לאף אחד שאני עוברת לכתוב רק באיטלקית, כי אם להודות על האמת, זה אכן היה דבר קצת מוזר לעשות. המעטים שכן ידעו חשבו שאני משוגעת. האיטלקים היו סקרנים ותומכים, אבל הלא-איטלקים חשבו שזה טיפשי ומיותר. הספר הראשון שלי באיטלקית היה מאוד בסיסי. הוא לא היה ספר יפה או אלגנטי, וכשחזרתי לארה"ב הקוראים שלי באנגלית היו ברובם מאוד מאוכזבים ממני. הם הרגישו בגידה ותסכול ובלבול. עברו מאז שבע שנים, ואני עדיין כותבת באיטלקית. שמעתי מה אנשים אומרים, אבל לא הקשבתי להם".
ביום שלישי תשתתף להירי בפסטיבל "לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב: פסטיבל בינלאומי מקוון על שלום ופתרון סכסוכים בספרות", ביוזמת מכון טרומן שבאוניברסיטה העברית ובית עגנון בירושלים. בשיחה עם ד"ר קיארה קרדונה, היא תדבר על "תרגום מעבר לגבולות ולמחלוקות". היא מחלקת היום את חייה בין רומא לניו-יורק, שם היא אחראית על מחלקת לימודי הכתיבה היצירתית בברנרד קולג', בית הספר היוקרתי ללימודי אמנות. היא אמריקאית ואוהבת את המקום שבו גדלה, אבל נראה כי בכל יום שלה בארה"ב, חולמת ג'ומפה להירי על קפוצ'ינו באחת הפיאצות של רומא.
רומא זה הבית?
"אני קוראת לזה 'בית' ומרגישה שזה 'בית', אבל זו באמת רק תחושה. אין לי איזה קניין פיזי או אפילו בירוקרטי פה. אני לא אזרחית, וגם אם תהיה לי אזרחות, תמיד אהיה זרה שהפכה אזרחית. מה שנשאר הן תחושות. כשאני לא פה אני מרגישה לא נוח, וכשאני חוזרת לכאן החיים שלי פתאום הגיוניים, וזה כל מה שתמיד חיפשתי".
פורסם לראשונה: 07:36, 18.11.22
