הצלמות והצלמים המציגים בתערוכה "תצלומים מכוננים", מהמובילים שפועלים בישראל, התבקשו לבחור תמונות שצילמו במהלך הקריירה שהיו משמעותיות במיוחד עבורם, כאלה שהיוו עבורם רגע מכונן של ממש בתהליך היצירה. התערוכה תוצג עד סוף חודש יולי, ומוצגים בה התצלומים הנבחרים, לצד הסברים שנכתבו על ידי הצלמים, ושבהם הם מנמקים את הבחירה. אנו מזמינים אתכם להצצה מיוחדת בכמה מהתצלומים ובטקסטים המרתקים שמלווים אותם. את יתר היצירות וההסברים תוכלו למצוא בתערוכה, שתוצג בגלריה אינדי בתל אביב עד ה-31 ביולי - ושווה לעשות מאמץ ולקפוץ לבקר.
"כל תמונת פורטרט עוסקת בחיים ובמוות. כל צילום דיוקן הוא ניסיון לנצח את המוות. להנציח, להעניק חיי נצח לרגע שהיה במציאות. כאלה הן שלוש תמונות מכוננות בחיי", מסבירה הצלמת ורדי כהנא את הבחירה בשלושת הדיוקנאות שאותם החליטה להציג. אחד מהם הוא מתוך התערוכה "היופי ניתק את עצמו", שבה תיעדה את מחלתה של גילי פתיר, סטודנטית ללימודי המזרח התיכון שעבדה במשרדי מערכת עיתון "חדשות".
"באביב 1992 הגיעה אלי גילי פתיר לסטודיו ובפיה בקשה. "יש לי סרטן", היא אמרה, "ואני רוצה שתצלמי אותי מעכשיו ועד לסוף. שתתעדי את מה שקורה לי, את השינויים שהגוף שלי עובר עד למותי. אחר כך, תציגי את הסדרה בתערוכה או בספר". שעה קלה לאחר אותה השיחה, צילמתי את התמונה המוצגת כאן. מאז, ובמשך ארבע השנים הבאות, גילי הגיעה לסטודיו בכל עת שהרגישה צורך להצטלם. היו ימים שקראה לי לבוא לצלם אותה בבית החולים, ופעמים שקראה לי לביתה. עם התגברות המחלה, גילי תכננה את היפרדותה מהחיים. היא הזמינה את חבריה ואוהביה, לטקס פרידה שנמשך שבועיים. היא שכבה במיטה בחדרה וקיבלה את האורחים אחד-אחד. חיבקה ונישקה, נתנה הוראות וחילקה ירושות. היה במסע הפרידה הזה סוג של התרוממות רוח. התצלום האחרון בסדרה צולם על פי בקשתה ב- 20 ביוני 1996, זמן קצר לאחר פטירתה. ביום השנה החמישי למותה הוצגה סדרת הצילומים בתערוכה במוזיאון רמת גן".
דיוקן נוסף של כהנא הוא של בני אמדורסקי, שימיו היו ספורים כשהתייצב בסטודיו לצילום פרידה מבנו.
"במהלך צילומים למוסף התרבות של עיתון "חדשות", סיפר לי אסף אמדורסקי שאביו, בני, חולה מאוד וימיו ספורים, ושאל: 'תהיי מוכנה לעשות לנו צילום פרידה?' למחרת התייצבו השניים בסטודיו לצילום פרטי. היינו שלושה, ללא עוזרים או פמליה. האווירה בזמן הצילום הייתה נינוחה ונעימה, מנוגדת לגמרי להבנה של שלושת הנוכחים, את משמעות המפגש המצולם. בני אמדורסקי נעתר לבקשת בנו, להצטלם עימו כדי לייצר עבורו תמונת זיכרון".
הצלם עדי נס בחר בצילום שלו משנת 2012 שנקרא "הבשורה": "התמונה היא חלק מסדרת 'הכפר', שהצגתי בשנת 2012 בתערוכה שנפתחה באותה העת בניו יורק, בפריז ובתל אביב. הכפר שהופיע בסדרה היה דימוי של מדינת ישראל - כפר קטן שבו על אף שהאנשים יפים, השדות ירוקים, העצים עמוסי פרי והשמש בוהקת, רוחשים מתחת לפני השטח רגעים של חרדה. בחלק מהתמונות שבסדרה טמנתי מוטיבים מטרגדיות יווניות. מנגד, תמונה זו שלפניכם מתכתבת באופן ישיר עם הציור הבשורה של לאונרדו דה וינצ'י. בציורו הוא תיאר את הרגע שבו המלאך מודיע למריה שמבטנה יצא ישו לעולם. ביצירתי התכתבתי עם זו של לאונרדו, כדי להדגיש את מעגל החיים בכלל ואת זה שבארץ בפרט: הרגע שבו נוצרים החיים הוא גם הרגע שבו מתחיל לתקתק השעון המבשר את התקרבותו של המוות הבלתי נמנע. העקדה - מרגיש כל הורה ישראלי שמתבשר על הולדת ילדו - היא נרטיב מרכזי בזהות הישראלית, שהרי אותו הילד יישלח מקץ 18 שנים לשרת בצבא.
"החרדה היא מרכיב דומיננטי בזהות הישראלית, ונוכחותה באה לידי ביטוי ברבות מעבודותיי, ובראשן בסעודה האחרונה (1999), שגם היא מתכתבת עם יצירתו של לאונרדו.
"סגנון הצילום שלי הוא צילום מבוים. בעבודותיי אני מייצר מציאות מובנית, מלאכותית ומבוימת, אך זהו בידיון שיש בו כדי להצביע על אמת רחבה. תצלומי הצבע שלי, המצולמים תוך הקפדה גבוהה על איכויות הצילום והתאורה, נראים לעיתים כאילו נעשו בפשטות וללא כל מאמץ, אולם מאחורי כל דימוי יש מערך שלם של תחקיר ויזואלי וטקסטואלי, ובהמשך גם עבודת הפקה מורכבת הכוללת חודשים ארוכים של מחקר, בחירת לוקיישנים, ליהוק דמויות, בניית סט, עיצוב תאורה, צילומי הכנה להעמדה ולבניית קומפוזיציה ואיפור ובימוי מורכבים.
"אחרי תחקיר מדוקדק, ראיונות שערכתי עם קצינות נפגעים וקריאת חומרי רקע, ניגשתי להפקת התמונה. את המצולמים ליהקתי מתוך גלריית החברים שבדף הפייסבוק שלי. לגילום דמות האם חיפשתי אישה לבנת שיער שנראית חזקה. על הסט הדרכתי אותה שלא תיראה מופתעת כאשר תפגוש בפתח הדלת את הבשורה האיומה. 'מרגע שהבן התגייס, לכאורה, הדמויות האלה סבבו אותך בדמיונך כל הזמן', אמרתי לה. היא ציפתה להם, חשבתי, ועם זאת, הם יצורים פרי רוחה - לא אנשים בשר ודם - ולכן היא צריכה להביט דרכם. ברגע המפגש עם הבשורה, כל שיערה הלבין, כאילו ברגע אחד, חשבתי. היא תישבר בחושך, בבית, אחרי שמביאי הבשורה יעזבו.
"החיילת, שהייתה עדיין נערה בת 17 שטרם התגייסה, תודרכה רק לטפוח לאם על הכתף בעדינות ולנסות לחלץ אותה מהקיפאון שבו הייתה נתונה. הראיתי לה את אצבעות המלאך כפי שצייר אותן לאונרדו, ובעזרת איפור ותנוחה דומה ניסינו לדמות את השבריריות שלהן. השחקן הניצב מאחוריה ומגלם קצין חווה אובדן אמיתי בעבר, ועיניו דמעו בצורה אותנטית בסיטואציה, וכך נקלטו במצלמה. זה לא איפור.
"מיום שהוצגה התמונה לראשונה היא הרעידה לבבות. הופתעתי מאוד מכך שרגע שבעצם לא צולם מעולם (הרי צלמי עיתונות אף פעם אינם נוכחים ברגע שבו בשורת האיוב נמסרת למשפחה) חרוט עמוק כל כך בתודעה הישראלית. מבחינתי, במובן מסוים, סגרה התמונה מעגל: החיילים שצילמתי בזמנו ושמזוהים איתי כל כך היו ביטוי של גבריות ונעורים. בתמונה זו, שצולמה שנים מאוחר יותר, מעמדה בוגרת שבה מצאתי את עצמי כהורה לילדים, עסקתי שוב בדמות החייל, אך מנקודת מבט שונה. ישו, שביקר אצלי בסעודה האחרונה, התחבר עם העקדה שתיארתי בסדרת 'סיפורי התנ"ך' ואף קודם לכן, בסדרת 'נערים'.
הצלם אורי גרשוני בחר להציג צילום של מצבה של אבי תולדות הצילום: "באחד מימי הסתיו של שנת 2010 הגעתי ברכבת הנוסעת מלונדון לבאת', לכפר הקטן לייקוק שבדרום אנגליה. הייתה זו שעת ערב, השמש בדמדומיה נטתה לשקוע, צללי הערב התארכו ואיימו לבלוע את כל אשר נקרה בדרכם, ואני שמתי פעמיי אל בית הקברות בפאתי הכפר. בעודי ניצב מול מצבת הקבר של אביו מולידו של הצילום, יכולתי לקרוא אך בקושי, באור אחרון וקלוש של סוף היום, את האפיטף, את הכיתוב על מצבת האבן: 'לזכרו של וויליאם הנרי פוקס טלבוט...בן יחיד ל...נולד בשנת 1800... מת בשנת 1877...'.
"שנת 1800, סופה של מאה אחת ותחילתה של הבאה אחריה, שלהי המאה ה-18 מתחלפים בניצני המאה ה-19. בשנה זו מגיח לאוויר העולם התינוק ויליאם הנרי ונושם את נשימתו הראשונה. באותה שנה, כשוויליאם הנרי בן חצי שנה בלבד, מת אביו ומחזיר את נשמתו לבורא.
"שנת 1877, גם טלבוט הולך בדרך כל בשר ונאסף אל אבותיו. המילים לזכרו נחרטות על לוח של אבן. זוהי ברית מחודשת בין האב לבן, ברית מילה. הציוויליזציה התחילה, אמר פרויד, ברגע שאדם כועס הביע את עצמו במילה במקום באבן.
"כשסיימתי את מלאכת הצילום, אחרי שהקפתי את מצבת האבן אי אלו פעמים, ירד כבר הלילה, והייתי כמגשש בחשכת בית הקברות. הרציפות בזמן היא כמו טיול לילי שבו אנחנו מתקדמים מבלי לדעת לאן. על סף הלילה מתחיל חלום הזמן. בחצות הלילה קמים מרבצם רוחות הרפאים והשדים, כישוף החצות מחזיר לנו את הקסם שאבד ביום. בעיוורון הלילי נפקחות עיניי הדמיון, עכשיו אני יכול להיזכר במה שחסר. כדי לחשוב על משהו בכלל, חייבים לחשוב על מה שכבר איננו.
"בחודש הראשון לשנת 2017 נפטר אבי, משה גרשוני. את אפרו פיזרנו בגן רש"ל, המקום בו גדל כילד, בשדות המקיפים את בית ילדותו, בין זרדים ואבנים.
בתערוכה ניתן למצוא בין היתר גם את יצירותיהם של שרון בלבן שמציגה את המגהץ, יגאל פליקס שמציג את התצלום הדיגיטלי הראשון שלו "כיכר השבת", הטרנזיסטור של יגאל שם טוב שלדבריו גיבש את הסגנון שלו, צילום של רונה יפמן בו היא מנהלת דיאלוג אמנותי עם אחיה גיל, רומקה ומירון של נועה צדקה שמציגה גם תמלולי שיחות אי מייל עם הצלמת רונית שני, יובל של יוסף כהן והדר של אורית סימן טוב.
7 צפייה בגלריה
רומקה ומירון, תל אביב, 2015. מתוך ההצבה: "שיחות קצרות עם צילום / קיר רפלקסיבי"
(צילום: נועה צדקה)
התערוכה "תצלומים מכוננים", באצירתו של יגאל פליקס, תוצג באינדי - גלריה שיתופית לצילום בתל אביב, עד שבת, ה-31 ביולי. לאחר נעילת התערוכה היא תעלה במלואה לבלוג-מגזין "צילום ישראלי".
