פולי אפפלבאום היא שם דבר בעולם האמנות. תערוכות רבות של האמנית המדוברת הזו הוצגו במיטב המוזאונים בעולם מאז שנות ה-80, ועכשיו סופסוף היא מגיעה לישראל עם התערוכה החדשה שלה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea". אפפלבאום, יהודייה ילידת פנסילבניה שבארה"ב, ידועה בציוריה ובפסליה עתירי הצבע, במרבדים וביריעות בד שהיא פורשת לאורך הקירות ועל הרצפה; ויצירותיה כה עזות-מבע שהצופים עומדים מולן אחוזי השתאות ופליאה.
8 צפייה בגלריה
יצירות עזות- מבע. פולי אפפלבאום בתערוכה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea"
(צילום: נועם פריסמן)
8 צפייה בגלריה
אמנות נגישה. פולי אפפלבאום בתערוכה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea"
(צילום: ארקדי ספיבק)
"הרעיון של התערוכה מבחינתי הוא נדיבות. אני מתעניינת בנתינה. אני אוהבת להיות נדיבה מבחינה חזותית, וגם מבחינה רעיונית, ואני מאמינה שאפשר להיות חכמים ונגישים בו-זמנית", אומרת פולי אפפלבאום בראיון מיוחד ל-ynet.
המילה "נדיבות", יש להודות, לא נאמרת באופן שכיח בהקשר של תערוכות אמנות. פעמים רבות הקהל בתערוכה עלול לחוות את ההפך: אמנות שלא מאפשרת לקהל לגשת אליה, טקסטים מאיימים, גלריסטים שמתקשים בעייפותם לתרגם עבורכם את שפת האמנות ואת עולם הרפרנסים או ההשפעות התרבותיות שהיצירות משתמשות בהן כדי להטעינן במשמעות נוספת. אם ביקרתם בגלריה או במוזיאון לאמנות ודאי חוויתם את הכניסה לחלל לבן וסגור (מה שמכונה בעגה המקצועית ה-“white box” – הקופסה הלבנה), אטום לעולם שבחוץ, והחוק המרכזי בו הוא "לא לגעת". התערוכה של פולי אפפלבאום, שמוצגת בימים אלה בגלריה מגזין III ביפו, היא ההפך הגמור מזה. מותר לכם לגעת, ויש לכם תפקיד בתוך הסיפור שמתקיים בגלריה. זו תערוכה שלא תרצו להחמיץ.
8 צפייה בגלריה
הקהל מוזמן להתמזג. פולי אפפלבאום בתערוכה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea"
(צילום: ארקדי ספיבק)
8 צפייה בגלריה
הנדיבות מורעפת על הקהל. פולי אפפלבאום בתערוכה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea"
(צילום: ארקדי ספיבק)
אפילו לפני הכניסה לגלריה, בהתבוננות מהרחוב דרך שני קירות שקופים ורחבים שמאפשרים לקהל להציץ לתוך התערוכה, קשה להתעלם מהנדיבות שמורגשת ומורעפת על הקהל. "זו בעיה באמנות, אנשים שמאמינים שאפשר להיות רק משהו אחד ברגע נתון: או חכם או נגיש. או צורני וחזותי או קונספטואלי", מעידה אפפלבאום. "אותי תמיד עניין לחבר את כל הדברים האלה יחד".
בתערוכה הראשונה של אפפלבאום בישראל הקהל מוזמן להתמזג עם היצירה: הוא נכנס לתוכה, מתהלך סביבה, נוגע בה, דורך או יושב עליה. "ציורים שנפלו", כינה את יצירותיה בתחילת הקריירה שלה אושיית האמנות הניו יורקית קירק ורנדואו, והכינוי דבק בה ומלווה אותה כבר עשורים. אפפלבאום נולדה בארצות הברית בשנת 1955, והחלה את דרכה כציירת שהתעניינה בציורים צורניים, מופשטים וצבעוניים. עם סיום לימודיה בניו יורק לקראת שנות ה-80, החלה האמנית להתנסות בפריסה של הקומפוזיציות הצבעוניות שלה במרחב.
היא ניפצה את המגבלות של בדי הציור והתפשטה לרצפה, לתקרה, לקירות. לאמצעי הציור המקובלים כמו מכחול, הצטרפו כתמי צבע עזים ומלאי חיים שנוצרו בשילוב של שטיחי ענק ארוגים, פריטי קרמיקה מלאי סקרנות ומשחקיות, חרוזים ובדים. אפפלבאום משתמשת בחומרים שמאפיינים את המרחב הביתי לא במקרה. היא מעידה על העניין שלה במלאכות המסורתיות כמו אריגה וקרמיקה, בהקשרים התרבותיים שלהן ובאנשים שעומדים מאחוריהן, ובמקביל, הבחירה נועדה לייצר מרחב עם מאפיינים ביתיים, נעימים ומזמינים.
"הרבה פעמים אמנות לא נותנת לקהל מספיק מקום בחלל התצוגה. אני אוהבת את הרעיון שנכנסים לתוך מה שהוא לכאורה 'גלריה לאמנות', אבל את יכולה פשוט להיכנס לשם בחינם, לבלות ולעשות חיים! להיות בחלל מסוים ולקחת את הזמן. להאט. אם את מאטה הכול, את יכולה להרגיש. ולהיות. זה משהו שקשה לאנשים להיכנס אליו, ובשבילי זה בעל חשיבות עצומה. אנשים נכנסים לגלריה ומבלים זמן עם העבודות בלי שאני מכתיבה להם מה לעשות. הם יכולים להסתכל, לגעת, להשתתף באופן שבו הם רואים לנכון".
"אני רק רוצה שאחרים יקבלו הזדמנות לאהוב אמנות"
כבר חמישה עשורים שהיא מציגה ללא הפסקה, מתזזת בין ערים שונות בעולם לבין סצינת האמנות הניו יורקית השוקקת. על התערוכה בתל אביב החלה לעבוד ב-2017, במקביל לתערוכות נוספות בארה"ב ובאירופה. במהלך התכנונים, פרצה הקורונה - המגיפה שטרפה את הקלפים סגרה אנשים בבתיהם, והקפיאה את תחום התרבות בכל רחבי העולם. "בתקופת הקורונה התגעגעתי מאוד למיצבים, וזה היה כל כך משמח להציב שוב, לייצר חלל", היא מספרת בהתרגשות גלויה. "התגעגעתי לאפשרות לצאת מהבית ולהפוך אחד עם האמנות. צפייה באמנות בעולם האמיתי, הממשי, שבו אנשים יכולים להיכנס לתוך המרחב, משמחת אותי כל כך. הפיזיות שבחוויה האמנותית תמיד הייתה חשובה עבורי, גם כאמנית וגם כקהל בעצמי. להיות נוכחת בחלל שבו האמנות מוצבת, להיות בתוכה. זו אחת הסיבות שהתחלתי להציג אמנות על הרצפה: בעבודות המוקדמות, אפשר היה להיכנס להצבה וללכת מסביב לעבודות, ובהמשך הדרך 'פתחתי' את זה והקהל יכול ממש ללכת על העבודה עצמה, כמו ציור שניתן לעבור דרכו. זה גורם לך כצופה לחשוב אחרת. זה גורם לי כאמנית לחשוב אחרת".
מה את חושבת על אמנות שלא פועלת באופנים האלה, שאולי אפילו מנסה קצת להרתיע את הקהל?
"אני חושבת שזה דבר נוראי! אולי זה גם עניין של גיל. גם כשאני הייתי צעירה לא הבנתי את המשמעות המלאה של הקהל בתוך היצירה. קשה לתפוס את זה... זה משהו שצריך ללמוד. לתחושתי אנחנו חיים בזמנים מאד לא נדיבים, אנחנו חווים הרבה דברים לא נעימים. אין לי רצון להוסיף עוד מזה. אני כל כך אוהבת אמנות, שאני רק רוצה שאחרים יקבלו הזדמנות לאהוב אותה גם. לי היה מזל וההורים שלי התעניינו באמנות וחשפו אותי אליה, אבל יש לי לא מעט חברים שלא היה להם את זה. הם לא צורכים הרבה אמנות, אבל מדי פעם הם מזדמנים לאיזו גלריה או מוזיאון. ואם התערוכה מדברת אליהם ונוגעת בהם, הם יחפשו לחוות את זה שוב. אז אין לי עניין להציב גבולות בתוך האמנות שלי, אני רוצה להכניס אנשים לתוכה, שהם יוכלו לשאול שאלות. חשוב לי שאמנות תמשוך אנשים פנימה, תגרום להם להרגיש שחשבו עליהם, ואז תשחרר אותם להמשיך לאן וכמה שהם ירצו. כשמבקר בא, הוא גם מביא משהו מעצמו שנכנס לתוך היצירה והתערוכה, ובעיניי זה ממש קסם, זה נפלא. תמיד רציתי שהיצירה שלי תהיה פתוחה ועמוקה ומעוררת מחשבה - שגם אני עצמי אוכל לקבל חזרה וללמוד מהצגה של היצירות האלה. מעולם לא משך אותי לסגור את היצירות שלי. זה תמיד היה לפתוח, שהיצירות יהיו חווייתיות".
התערוכה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea" – "המדבר האדום, ההר האדום, הים האדום", כמתבקש משמה, צבועה בגווני אדום עשירים ומהפנטים. נקודת הפתיחה שלה היא היצירה "מדבר אדום" של אפפלבאום משנת 1993, שנקנתה על ידי הגלריה לאוסף שלה בשנת 1997. "מדבר אדום" מורכבת מפיסות שטיח קטיפתי אדום בוהק שכתמים שחורים מנקדים אותו כמו נגיעות מכחול.
בהצבה הייחודית שנוצרה עבור התערוכה, נוספו יצירות מתקופות שונות. שטיח רצפה נוסף, ובו גלים מתפרצים של צבעים עזים, מתפשטים וכובשים את קירות הגלריה. על הקירות משובצות גם עשרות יצירות קרמיקה שנוצרו בפורמט אחיד שאפפלבאום מכנה Sun Target. מבט מקרוב מגלה שלמעשה כל אחת מהן מיוחדת במינה – כמו גלקסיה זעירה של אינסוף פרטים, מרקמים וצבעים. גם חרוזים עדינים, עבודת יד בשיתוף עם מבקשות-מקלט החברות בקולקטיב קוצ'ינטה הישראלי, פזורים ברחבי הגלריה – נערמים בתוך סלים קלועים או תלויים בדיוק מופתי על חוטים דקיקים. לאן שלא תביטו, יימצא עולם שלם לצלול לתוכו.
לצד הנדיבות החושית של מגע, צבע וצורה, מחזיקה התערוכה עושר אינסופי של התייחסויות ממגוון תחומים - רפרנסים - שמטעינים את המוצגים במשמעויות נוספות. עולם הרפרנסים עשיר וחולש על תחומים רבים. כך למשל מצוין הסרט Red Desert שיצר הקולנוען האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני. לאחר שהסרט צולם, עבר יוצרו על הפילם עם מכחול, והדגיש ידנית בעזרת המכחול אלמנטים בצבעים עזים, שמעניקים למרחבים בסרט נראות מיוחדת. התערוכה עוסקת בסוגיות מעולם הציור כמו צבעוניות וקומפוזיציה – האופן בו הציור מונח במרחב שלו. וכמובן, המרחבים הגיאוגרפיים: המדבר האדום וההר האדום בארצות הברית (בוויומינג ובקולורדו בהתאמה), והים האדום, בגבולה הדרומי של ישראל, וגם כוכב ההגדה של פסח, ים סוף.
8 צפייה בגלריה
כבר מחוץ לגלריה אפשר להציץ ולהתהפנט. פולי אפפלבאום בתערוכה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea"
(צילום: נועם פריסמן)
"ככה המוח שלי עובד", היא מסבירה וצוחקת. "אני מתעניינת במלא דברים, ומנסה להכניס את כולם לתוך היצירות. אני מוודאת שמתקיימת לצד הנדיבות החזותית גם נדיבות רגשית. אני תמיד אומרת שאת צריכה לשים מספיק תוכן בתוך יצירה כדי שאנשים יוכלו לבחור למה הם רוצים להתייחס. מעניין אותי השיח שנוצר סביב העבודות כשאני לא קובעת מה הוא הדבר העיקרי שאמורים לשוחח עליו. זה מסקרן מה אנשים יזהו ובמה הם יבחרו להתמקד. אני גם נהנית שזה שולח אנשים לרפרנסים שלי: בתהליך העבודה על התערוכה, מוניקה ויטי, השחקנית הראשית בסרט של אנטוניוני, נפטרה, וזה הפך למין מחווה בשבילה עבורי. אנטוניוני יצר סרט על אישה בתוך טירוף, בתוך עולם מזוהם. זה עדיין מאוד רלוונטי וזה סרט מרתק בעיני. אני מודה לו על העולם שלו, שהוא צייר, שהוביל אותי לצייר את העולם שלי. ככל שאת נעשית יותר מבוגרת, את מתחילה לשכוח דברים, ואני אוהבת את הרעיון שבלנסות להיזכר. אתמול בלילה גלגלתי בזכרון את המיצבים שיצרתי לאורך השנים. זו פשוט תחושה שנעימה לי ואני נהנית ממנה. זה מחזיר אותי למקומות בהם הייתי".
בואי נחזיר אותך רגע להקמת התערוכה בישראל. איך הייתה החוויה?
"אני מתה על תל אביב ויפו, הן מאד הזכירו לי מין שילוב של ניו יורק של פעם, כשרק עברתי אליה, בשילוב עם ים תיכוניות. בתל אביב-יפו יש איזה חספוס וגולמיות שהיו לניו יורק פעם, תחושה של עיר שמייצרים בה דברים. היום שום דבר לא מיוצר בניו יורק יותר. הסתובבתי עם האסיסטנט שלי בין חנויות וסדנאות של עץ, מתכות, קרמיקה...מצאנו חנות חרוזים מטורפת שהכנו איתה שרשראות למבקרים שהגיעו לערב הפתיחה של התערוכה - אין דברים כאלה בניו יורק יותר! זאת הייתה חוויה נהדרת. היה לי כל כך נעים להתהלך ברחובות, ואני מקווה לבוא שוב כשאני לא 'בתפקיד' ומוכרחה להתרכז בעבודה שלי. עכשיו יש לי שלוש תערוכות ברחבי העולם, אני כל כך שמחה ומרוצה, זה לא מובן מאליו. בקרוב אצטרך להתחיל שוב תהליכים מחדש לקראת התערוכות הבאות, אבל בינתיים אני שמחה שהתערוכות האלה בחוץ, שאנשים יכולים ליהנות מהן, ושאני יכולה לחשוב עליהן. הקורונה לא איפשרה הצגה של תערוכות, אבל נתנה לנו צ'ופר: היא איפשרה לנו להקדיש יותר זמן למחשבות. אמנים צעירים מסתכלים קדימה, לעתיד - כל החיים לפניהם. כאמנית מבוגרת יותר, את עוברת להסתכל אחורה. זו גם הסיבה שהתערוכה ביפו כל כך מיוחדת בשבילי: העיסוק ביצירה מהעבר העלה בזכרוני מחשבות והשראות שהעסיקו אותי בתקופה ההיא. זה מאפשר לי לראות איך הדברים האלה השפיעו על מי שאני היום, וזה מאד יקר ערך עבורי".
"Red Desert, Red Mountain, Red Sea", גלריה מגזין III, עולי ציון 34, יפו
