תושבי הכוכב העתיק "כדור הארץ", בעידן המכונה "תחילת המאה ה-21", נהגו לספר על הרעש הממכר שנשמע מעטיפת הנייר שנקרעה ועל הריח של חוברת האלבום הטרי, שנתן פייט למאפייה פריזאית ב-4 בבוקר. אבל ביום שנחת "האחר", האלבום החמישי של ברי סחרוף, לא היה שום טקס בבית. רק מדחום שהכריז שהטמפרטורה של הגוף מזכירה את אילת של חודש אוגוסט ולא את מרכז הארץ בשיאו של דצמבר.
אבל גם אם אף אחד לא באמת רוצה להיות חולה, היה משהו נכון ואף מדויק בהאזנה ראשונה ל"האחר" במצב של נים לא נים, עקב נסיבות נגיפיות. גם עכשיו, 20 שנה אחרי, קשה לשכוח איך הנוזליות של תודעת השפעת התערבבה עם הסאונד שפותח את האלבום: גלים מתנפצים, צליל שנשמע כמו הודעת כריזה, רעשי התעוררות של גיטרה, כחכוח של סמפלר.
ואז הסרט מתחיל.
שלושה חודשים קודם, לא היה מסך טלוויזיה בעולם שלא שידר בלופ את התמונה הכי איקונית של העשור: טיסה מספר 175 של יונייטד איירליינס חוצה את השמיים הבהירים של 11 בספטמבר בניו יורק ומתנגשת במגדל הדרומי של מרכז הסחר העולמי. 17 דקות לפני כן נפגע המגדל הצפוני, מטיסה מספר 11 של אמריקן איירליינס. אמריקה, וגם יתר מדינות המערב, נכנסו להלם טוטאלי נוכח ממדי האסון וגם מעוצמת ההשפלה שהמיט עליהם הטרור האיסלאמי. גם בישראל לא האמינו למראה העיניים – והעיניים ראו הרבה יותר מדי ב-11 בספטמבר – אבל הנושא היה מוכר להכאיב, אחרי שנתיים של אינתיפאדה יומיומית. רק בדצמבר, החודש בו יצא "האחר", 33 ישראלים נרצחו בפיגועים. 65 פלסטינים מתו בפעולות של כוחות הביטחון.
התגובה של סחרוף הייתה ישירה, חדה וכואבת: אלבום קונספט מובהק, שאין בו הפרדה בין השירים כי אין מקום לקחת אוויר במסע בין ייאוש לתקווה ושוב ייאוש. ב"רועד", למשל, סחרוף ודן תורן (שותפו לכתיבת רוב הטקסטים באלבום) ניסחו את המנון הקלסטרופוביה של הזמן ההוא (וגם של זמנים אחרים). הביטוי המבריק "הפחד בעיניים/והלב במזוודה" כמו מסכם את התחושה של רבים, ששום דבר טוב לא יצמח מהאדמה הזאת.
ב"אבק בנעליים", שמגיע מיד אחריו, סחרוף כבר מחוץ לחרדה של הבית. עכשיו הוא פוסע בתוך העצב הקיומי של הרחוב. "כל כך נחמד ללכת סתם/כאילו לא היינו כאן מעולם", הוא שר במה שנשמע כמו רפרנס לשיר אחר שכתב תורן, "חוץ לארץ", שדיבר על הסקס-אפיל של הזרות. אלא שב"אבק בנעליים", מתוך ההקשר האקטואלי שלו, רומז למשהו נוסף: המחשבה ללכת ברחובות "כאילו לא היינו כאן מעולם", היא גם פנטזיה על קבלת פטור מהמשא הכבד של ההיסטוריה. ה"סתם" אינו בהכרח שוטטות, אלא קיום שאין מאחוריו את הדרישה התובענית להיות תמיד חלק ממה שהיה כאן לפניך. בישראל של סוף 2001 לא היה לזה סיכוי. לכן היו רק שתי אופציות: "יש כאלה שמסתירים את הקרניים/ואחרים שהצמיחו לעצמם כנפיים".
שמו של האלבום, שיר הנושא שלו ומן הסתם גם התמה של יתר השירים, נוצרו בהשראת הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, שהרבה לעסוק באתיקה של האדם אחרי השואה, ובכלל זה החובה של האתיקה היהודית כלפי "האחר" האוניברסלי. "באחריות לאדם האחר טמון ייחודי שלי", כתב לוינס, "לא אוכל להעביר מעל עצמי את האחריות לאיש". ב"האחר" סחרוף ביטא את התובנה הזאת, וליתר דיוק את הקונפליקט שטמון בה: אם ה"ייחוד" של האדם הוא "האחריות לאחר", האם זה לא סותר את המהות של האינדיבידואל? או במילים אחרות: איך "אני" נותר אני, אם מה שהופך אותי ל"אני" זה האחריות ל"אחר"?
באופן דומה, אם כי פחות דרמטי, סחרוף מתמודד עם הסוגייה הזאת בעצם ההוצאה של אלבום סוער אך לא הכי נגיש בקריירה שלו. זה בטח לא "נגיעות", האלבום שיצא לפני "האחר" והכתיר סופית את סחרוף לאמן הרוק החשוב וגם המצליח ביותר בישראל. לצד האקטואליות הפוליטית של "האחר", נדמה שהאלבום הזה מתכתב גם עם צמד האלבומים שרדיוהד הוציאו בין 2000 ל-2001 ("קיד איי" ו"אמנז'יאק"), שהיו הפניית גב להיסטריה סביב "אוקיי קומפיוטר". אם ב"נגיעות" סחרוף היה המבשר הגדול של החיבור בין מזרח ומערב ובין גיטרות לסמפלרים כדי להוציא שירים שיקרעו את הרדיו, "האחר" הוא אכן אחר: לא אלבום קיצוני, אבל בהחלט הרבה יותר חשוף, נא ופראי.
לא במקרה הסינגל היחיד מהאלבום היה "מונסון", שכתב מיכה שטרית וסחרוף פיצח אותו לכדי שיר סוחף על הרגע שבו נקודת האל-חזור נחצית; ספק אם שאר השירים באלבום, שגם ככה כוחם באחדותם, יכלו (או רצו) לשחזר את האפקט של "עבדים" והקאבר ל"עוד חוזר הניגון".
השיר שככל הנראה הכי מסמל זאת הוא "נכנע לך". בניגוד לרוב השירים, שהופקו באמנות על ידי חיים לרוז (הבן אדם קיבל קרדיט מוצדק על לעיסת מסטיק בשיר "האחר"), כאן סחרוף חזר לעבוד עם השותף לאלבום המהפכני "סימנים של חולשה", רע מוכיח. ואכן, "נכנע לך" פותח את החלק האחרון והקודר של האלבום עם הכישרון של מוכיח לסאונד תופים דחוס, אינטנסיבי ואפילו ברוטלי, כמו הפסקול של ניו יורק שבה התגורר.
לא הייתה בחירה מתאימה יותר לטקסט התזזיתי והנפלא של שמעון אדף, דרמה זוגית שניתן בקלות להלביש עליה את היחס הדואלי של אדם כלפי המולדת, או כל רעיון גדול אחר שהניע את האנושות. סחרוף, שהקליט את השירה כך שכל שורה תרדוף וגם תשיג את השורה הבאה, ללא מרווח נשימה (מה שהפך את הקטע לפייבוריט בהופעות עם הסלסול ב"אני עייף מן הרעעעעעעעעעב"), אימץ סגנון שאפיין את סמי בירנבך ומינימל קומפקט ולפני כן גם את איאן קרטיס מג'וי דיוויז'ן: נביא הזעם, שמבין את גורלו ומתמסר אליו באין ברירה.
סופו של "האחר" לא רצה וגם לא ניסה לגמור את זה יפה. זה התאים ל"נגיעות", היכן שהמפגש עם כבשה ואיילת שטף את המרחב ברַכּוּת אופטימית. הפעם, הביצוע הקטטוני ל"עיר מקלט" של אהוד בנאי רמז לעתידו של "האחר". הציטוט מתוך הלחן של "התקווה" בסיום היה הסיבוב החד של הסכין. תשעה חודשים אחר כך גם פונץ' תעשה מהלך דומה, עם הביצוע הדואב של שלום גד בסיום אלבום המופת, "דנה ראתה עב"מ".
אבל את הכדור האחרון שמר סחרוף ל"ריבונו של עולם", שנוצר במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרויקט שירי הנופלים של גלי צה"ל. הוא נכתב על ידי סרן בארי חזק, שהיה קצין במילואים כשנורה ומת בקרב על סרפאום, שהתפרסם בזכות אומץ ליבו של אסא קדמוני. המוות היה שם כבר במילים הקשות של חזק, עליהן הוסיף סחרוף עננים מוזיקליים ושמיים שהלכו והשחירו. השיא הוא תקיעות השופר שמלוות את השיר, ממש עד לסיומו המצמרר. לקטע הנועל, רקוויאם של פחות מ-2 דקות, לא הייתה ברירה אלא להיקרא "סוף".
אם "האחר" היה שייך רק לזמן ולמקום שבו נוצר, ספק אם הייתה סיבה לעסוק בו ממרחק של שני עשורים. זאת הבעיה בדרך כלל עם "המצב": הוא פשוט משתנה. אלא שיצירת המופת של סחרוף ושותפיו (לרוז, מוכיח, אורן לוטנברג ורבים אחרים) לא סתם עומדת במבחן: "האחר" ב-2021 זוהר כטקסט עכשווי ורלוונטי, שמבין לעומק את רוח התקופה למרות שהוא נולד במציאות שנראתה אחרת לגמרי.
את ההופעות של "האחר", שהיו חוויה בלתי נשכחת בפני עצמה, סחרוף היה פותח עם "רואים שלא רואים". ב-"ואלו הימים", הוא היה חוזר על שתי המילים הראשונות בשיר, מה שנתן לשיר את האווירה של פרשת השבוע. בחלוף 20 שנה, אלו עדיין הימים שבהם כדאי לשאת עיניים אל "האחר", ולראות בו את עצמנו.
