שכונת נווה ארזים בחולון היא שכונה ותיקה מאוד שהחלה כשיכון לעולים בשנות ה־50, ומאופיינת בבתים צמודי קרקע, חלקם עדיין במתכונת של אז. לפני מספר חודשים הפציע בשכונה חייזר – "בית המכולות", וילה דו־קומתית הבנויה מתשע מכולות ברזל משומשות, שנרכשו בנמל אשדוד תמורת 7,500 שקל למכולה (בתוספת 15,000 שקל להובלה). היות שהמגרש שעליו היא בנויה גבוה ממפלס הרחוב ויתר השכונה, העוברים והשבים לא יכולים להתעלם מהמונומנט הבולט ונעצרים להצטלם על הרקע שלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעלת הבית היא מיכל סונסינו גנור (54), גרושה ואם לשלושה, שגרה בו זה ארבעה חודשים עם בן זוגה, צביקה רבין, ועם חמישה כלבים. היא לא רק הדיירת, אלא גם האחראית על החזון, הרכישה והביצוע. נושא הקיימות קרוב לליבה כבר מזמן. ב־2016 היא יסדה את צ'לסי – רשת חנויות אופנת יד שנייה עם התמחות בבגדים ממותגי יוקרה, תחום שתופס תאוצה עולמית בעיקר אצל בני דור ה־Z שמפגינים חרדה לגורל כדור הארץ. סניף הדגל של הרשת נמצא ברחוב לבונטין בתל־אביב, סניף נוסף פועל בגבעתיים, וסניף חדש ייפתח בקרוב בקיבוץ עמיר בצפון. ירדן, בתה הגדולה, עברה לגור בקיבוץ חולתה והיא תפעיל את החנות החדשה בעמיר. בתה השנייה, שרון, עובדת בחנות שבתל־אביב.
6 צפייה בגלריה
''המסר שלי: לא ליפול לשלילי, להיאחז בדברים הטובים''. מיכל סונסינו גנור
(צילום: עוז מועלם)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במבט מבחוץ בית המכולות שהקימה בחולון נראה כווילה ארכיטקטונית מרשימה עם נראות עכשווית מאוד. אבל סונסינו גנור לא הסתפקה בשימוש במכולות למבנה עצמו. גם 90% מהחפצים שבתוכו – תמונות, רהיטים, כלים סניטריים, אפילו המיטה הזוגית – נקנו מיד שנייה, במחירים מצחיקים. זה הצריך נסיעות ברחבי הארץ וגם שעות של שיטוט ברשת, אבל לדבריה זה חסך להם מאות אלפי שקלים.
וכך, רהיטי וחפצי הבית שלהם הם עירוב של וינטג' עם מותגים ידועים, ששובצו לפי טעמה המשובח של סונסינו גנור. שטיח צמר ענק ומעוצב מתוצרת "צמר שטיחים", שפרוס בחדר השינה, נרכש ב־2,500 שקל ויש עליו עדיין את תג המחיר המקורי – 30,000 שקל. מקרר עם דלתות שנפתחות לשני הצדדים, שהיה צריך לעלות 15,000 שקל, נרכש אחרי שבעה חודשי חיפוש ב־3,500 שקל ממישהו בנס־ציונה שעבר דירה. כל כלי ואביזרי האמבטיה נרכשו מיד שנייה. הקיר לצד המדרגות העולות לקומה השנייה נראה כמו מיצג פיסולי אוונגרדי, שכן סונסינו גנור הותירה בחלק זה את הדפנות המקוריות של המכולה, כולל הדלתות, ידיות הבריח והכיתובים.
לא רק לבית, גם לה עצמה יש הופעה מסובבת ראשים. היא גבוהה ודקה ולבושה בפריטים שכולם מהחנות שלה. בפגישה שלנו איתה היא לבשה מעיל מקסי שחור מחויט, עם סיכת וינטג' בצורת ראש צבי מוזהב על הדש, ומגפיים שחורים גבוהים של מותג ידוע. בימים אלה היא מושכת עוד יותר תשומת לב, בגלל הקרחת. לפני שלושה חודשים התגלה אצלה גידול בשד והיא עוברת טיפולי כימותרפיה, אבל מתפקדת כמעט כרגיל, כולל בחנות.
"שבוע לאחר שנכנסנו לבית, צביקה הרגיש אצלי גוש", היא מספרת בגילוי לב. "שלושה חודשים לפני זה עשיתי ממוגרפיה ולא ראו, וגם אני עצמי לא הרגשתי. כנראה רק כששכבתי על הגב זה בלט. המסר שלי: נשים, שבני הזוג שלכן ימששו אתכן כמה שיותר. תוך שבוע נותחתי והתחלתי טיפולים. בהתחלה קיצרתי את השיער לקארה, אחר כך לקצוץ, ולפני שבועיים לא הייתה ברירה ועברתי לקרחת. העליתי תמונה באינסטגרם. אני בעלת חנות לנשים ורציתי שיח, שיבינו מה קורה איתי וכמה חשוב להיבדק. הגילוח נתן לי תחושה של שחרור, שלא צריך להסתיר יותר. הבנתי שכמו שאנחנו נאחזים בבגדים וקשה לנו לשחרר, כך גם עם השיער. זה מטלטל, גם אני נבהלת לפעמים מעצמי במראה, אבל אני לא מוכנה להסתתר מאחורי פאה. צריך ללמוד להכיל את המצב".
"הגילוח נתן לי תחושה של שחרור, שלא צריך להסתיר יותר. הבנתי שכמו שאנחנו נאחזים בבגדים וקשה לנו לשחרר, כך גם עם השיער. זה מטלטל, גם אני נבהלת לפעמים מעצמי במראה, אבל אני לא מוכנה להסתתר מאחורי פאה"
מה הכי קשה לך?
"אני מסתדרת עם הכימו, מתפקדת, אבל קשה לי עם התגובות דווקא של נשים, שנועצות בי מבטים נוראים. גברים לא מעיזים להסתכל כך. העזות והתגובות שלהן פוגעות. האחות בקופת חולים שבאתי אליה בבוקר לעשות בדיקה מיוחדת לפני כימו אמרה לי: 'מה קורה? כל המקרים הקשים מגיעים היום?' שאלתי אותה: 'למה את מתכוונת?' והיא אמרה: 'לחולים כמוך'. הייתי בשוק. אני מבינה כשילדה קטנה שואלת אותי אם אני בן או בת, ואם אני בת למה יש לי קרחת, אבל אנשים מבוגרים צריכים להיות יותר רגישים. המסר שלי: לא ליפול לשלילי, להיאחז בדברים הטובים ולהיות פעילה, רק לא לשכב במיטה. קחו חתול, כלב, זה מחזק. אני מרגישה שהבית החדש נותן לי שמחת חיים".
היא נולדה בחיפה, למדה עיצוב אופנה בויצו, ועבדה במקצוע עד שהפכה לאמא במשרה מלאה. "כל השנים קניתי יד שנייה", היא מספרת. "יש חנות ותיקה בכפר שמריהו, אדריאן, מהראשונות בארץ שהתמחו במותגי יוקרה מיד שנייה. הייתי נוסעת אליה במיוחד. מעבר לחיסכון, יש ריגוש של 'ציד־מציאות'. קניתי שם שמלת תחרה אדומה של ולנטינו ב־1,000 שקל".
לאחר שהתגרשה היא עברה לרמת־השרון. "הבת הגדולה שלי הייתה לפני נסיעה לטיול של אחרי צבא, ואמרה: חסר לי כסף. אז עשינו מכירה ביתית של בגדים מהארון הפרטי שלנו. אנחנו ארבע נשים בבית. בסוף היום היו לנו 8,000 שקל. בשלב מסוים החלטתי שאני פותחת חנות יד שנייה. כדי לבנות מלאי הצעתי לנשים בעלות מלתחה לעזור להן בסידור ארונות, וקיבלתי את מה שנזרק. ב־2016 פתחנו את חנות צ'לסי בתל־אביב. בהתחלה היה קשה, הדימוי של יד שנייה היה של שוק הפשפשים – כוך עם גיבוב בגדים. אנחנו שידרנו סטייל, וחשבו שמדובר בחנות יוקרה. לקח שנתיים עד שזה תפס. היום יש לנו 4,500 איש רשומים שמביאים בגדים לחנות".
מי מביא בגדים?
"תל־אביב היא אזור אמיד. חלק מהמלאי שלי הוא מעיזבונות. מישהי שאמא שלה נפטרה פנתה אליי, ומצאתי אצלה ארון עם 100 זוגות נעליים של המעצב סטיוארט ויצמן, כל דגם היא רכשה בארבעה צבעים. קניתי את כל הארון ב־10,000 שקל, 25 שקל לזוג. יש לי לקוחה שגרה בסי אנד סאן, שנוסעת הרבה לפריז לקניות ו'מנקה' אצלי את הארון. גם חברתי לעמותת 'לא עומדות מנגד' שתומכת בנשים בזנות. היה להם מיזם חברתי עם דוכן בשוק הפשפשים שמכר בגדים שנתנו להם כתרומה. את המותגים היוקרתיים היא מכרה דרך צ'לסי, עם טיקט שלהם. כשאשתו של סמי עופר נפטרה, תרמו לעמותה את המלתחה שלה, כולל עשרה תיקי שאנל, שלקוחות רבו עליהם בחנות. במשך שנה וחצי העברתי לעמותה כ־150 אלף שקל מהמכירות".
מי הקהל?
"בהתחלה הקהל היה נשים מבוגרות שמעריכות מותגים. היום יש לי קהל של בנות 14 שקונות ג'ינסים משופשפים, טישירטים, סווטשרטים. הקורונה עשתה שינוי גדול. אנשים היו בבית, סידרו ארונות, נבהלו מהכמויות שהם רוכשים, כל התרבות של must have התערערה, וקניות של משומשים הפכו דבר לגיטימי. במקביל הנושא של קיימות ושמירה על כדור הארץ השתלט על השיח, ודור ה־Z גילה את קניות היד 2. אותם לא מעניין סופר־מותגים, אצלם הדגש הוא להיות אינדיבידואל – לבנות לעצמם סטייל. זו תופעה לא רק באופנה, אלא בכל מה שקשור לצריכה".
הציפייה מחנויות יד שנייה היא שיהיו זולות. באתר שלכם ראיתי גם פריטים באלפי שקלים. כמה מקבל בעל הבגד?
"מדובר במותגי יוקרה בינלאומיים כמו פראדה, דיור, גוצ'י, שנמכרים בחנויות המקוריות במחירים של עד עשרות אלפי שקלים. אז ביד שנייה, ביחס למחיר המקורי, זה זול משמעותית. לדוגמה, יש לי עכשיו מעיל של ברברי עם בטנת צמר. מחירו מיד שנייה באי־ביי הוא 10,000 שקל. אני תימחרתי אותו ב־4,000 שקל בלבד. אם יימכר, לבעלים המקורי יש שתי אפשרויות – לקבל 50% מהמחיר בצורת זיכוי לרכישה הבאה בצ'לסי, או 26% מהמחיר במזומן".
מאיפה בא הרעיון לבנות בית ממכולות?
"תמיד שוטטתי באתרים לריהוט מיד שנייה, ובאתר פינטרס נחשפתי לבתי מכולות. הרעיון של המיחזור שבה אותי. חיפשתי במשך שנה קרקע במרכז, עד שהגענו לשכונה בחולון. קסם לי המיקום, שקרוב ליציאה מהעיר ולתל־אביב, ובמחיר שפוי יחסית – 2 מיליון שקל. זה שטח של 300 מ"ר, שהיה עליו בית ישן של 50 מ"ר שהרסנו. קסם לי גם זה שהמגרש ממוקם בגובה 2 מטר מעל מפלס המדרכה, ודמיינתי שמי שעובר ליד הבית צריך להביט למעלה כדי לראות אותו. לקוחה שידכה לי את המעצב אלדד מיטלמן, שיחד עם ארכיטקט בנה לנו הדמיה של הבית. כשהלכתי לראות בתי מכולות בישראל, גיליתי שרובם ציפו את החזית כדי להסתיר את המכולות. לי הייתה חשובה דווקא האותנטיות. אז רק צבענו את קירות המכולה החיצוניים. מידות של מכולה רגילה הן 2.5 מטר רוחב, 2.89 מטר גובה ו־12 מטר אורך, אז נדרשו לנו תשע מכולות כדי לבנות שתי קומות בשטח של 180 מ"ר (100 מ"ר בקומת הקרקע). בתהליך הבנייה מניחים את המכולות ואז מסירים את הקירות ביניהן. יש לי מכולה בקומה השנייה שמשמשת כחדר ארונות, ואחת שהיא חדר כביסה ושירות. יש גם סלון, ממ"ד, חדר עבודה, חדר שינה ומרפסות חיצוניות לנוף פתוח, כולל מרפסת שיזוף מחדר השינה".
בכמה הבנייה במכולות מוזילה?
"בעיקרון העלות צריכה להיות כמחצית ממחיר בנייה רגילה – כ־6,000 שקל למ"ר. לנו יצא לבסוף כמעט כפול – 10,000 שקל למ"ר, ובסך הכל 1.8 מיליון שקל. הבנייה ארכה עשרה חודשים במקום חצי שנה, בעיקר בגלל טעויות של מתחילים ורמת גימור גבוהה יותר: המליצו לנו לבנות ממ"ד ויסודות כמו בבית רגיל, שאני לא בטוחה שזה חובה. בארה"ב שמים את המכולות על ארבעה בסיסים מבלוקים, ובאירופה שמים על מסגרת בטון יצוקה. זה זול יותר. הטעות שעלתה לנו הכי ביוקר ובזמן זה שלא עשינו את החיתוכים של המכולות בחברת המכולות בנמל אשדוד, שמציעה את השירות, או במסגרייה, אלא אנחנו ביצענו את החיתוך מכולה אחר מכולה בשטח המגרש, מה שגרר הרבה שעות ריתוך ומנוף שעולה 1,000 שקל לשעה. הוצאות מנוף בלבד עלו לנו 130 אלף שקל. בגלל שהיה חשוב לי העיצוב הוספנו אלמנט של קורת ברזל שחובקת מבחוץ את המכולות בין הקומות ומתחת לגג. מי שרוצה לחסוך משאיר את רצפת העץ, אנחנו עשינו רצפת בטון מוחלקת".
אין בעיה לקבל היתר בנייה לבית מכולות? ומה עם ביטוח?
"התברר לנו שלא כל רשות מקומית מאשרת בנייה ממכולות. למזלנו עיריית חולון, עיר שמזוהה עם עיצוב, באה לקראתנו ועודדה. הם רק ביקשו שנסכים להשתתף באירוע של 'בתים פתוחים'. יש לנו ביטוח נגד אש ורעידת אדמה, אבל ביטוח מבנה סירבו לעשות. ביטחנו את המבנה דרך המשכנתה".
המכולות מברזל. אתם לא פוחדים מחלודה? מרעש הגשם על הגג? מקור וחום?
"כולם שואלים אותי על חלודה, וההפך הוא הנכון. המכולות נבנו לשהייה ממושכת בים, לעמידות מול קורוזיה שנוצרת מהמליחות שבמים. אין דבר חזק יותר ממכולות. היה לנו קונסטרוקטור מצוין שחישב את הלחצים של המכולות. כשאונייה נתקעה לאחרונה בתעלת סואץ, ראו בתמונות שעל הסיפון שלה היה מגדל של 19 מכולות אחת על השנייה, בלי שהן מחצו את אלה שמתחתיהן, מה שמלמד איזה חוזק יש להן לשאת משקלים. אם תהיה רעידת אדמה, לא תיפול עלינו התקרה, מקסימום המכולות יזוזו. כל הקירות מבפנים מצופים קירות גבס שמסתירים שכבת בידוד מקסימלית. הגג מצופה בבטון קל ולא שומעים את הגשם. אני חושבת שהבידוד אצלנו טוב יותר מבבתים רגילים".
הבנקים נותנים משכנתה לבית מכולות?
"הפחידו אותנו שבנקים לא נותנים משכנתה לבנייה ירוקה. התברר שלא כך הוא, ובנק דיסקונט הסכים ללכת עם הפרויקט והעמיד לנו משכנתה של מיליון שקל".
עצת הזהב למי שרוצה לבנות ממכולות?
"לבנות קומה אחת בלבד, למי שרוצה לחסוך. קומה שנייה מצריכה מנופים ומייקרת. וגם לעבוד במקביל: בזמן שיוצקים את היסודות במגרש, לבצע את חיתוך המכולות אצל מסגר או אצל החברה באשדוד".
מה החלום הבא?
"לבנות בית נופש ממכולות בצפון הארץ. הפעם, עם הידע שנצבר, זה יעלה לי חצי מחיר".
פורסם לראשונה: 06:59, 03.12.21
