בשבוע שעבר, כשהוא חמוש בסוללת כוכבים (אלכסנדר סקארסגארד, ניקול קידמן, אית'ן הוק, אניה טיילור-ג'וי ואפילו ביורק) ואפוף באזז, עלה על המסכים בישראל הסרט "מלך הצפון" – סאגת אקשן תקופתית מדממת מאת הבמאי הייחודי רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור"), העוקבת אחר מסע הנקמה של נסיך נורדי שאביו נרצח. אלא שהפעם, מדובר בעליית מדרגה עבור ז'אנר היצירות העוסקות בוויקינגים ובמיתוס הוויקינגי: עם תקציב של כ-90 מיליון דולר על פי הדיווחים, מדובר בהשקעה משמעותית ועתירת סיכון; בטח כשמדובר בסרט כה אלים ובלתי מתפשר, מאת במאי שעשה לעצמו שם בז'אנר האימה/ארט האוס. אבל במקרה הזה לא מדובר בהימור שנעשה בוואקום, אלא קשוב לרוח הזמנים, מאחר שהעת האחרונה הוכיחה - וממשיכה להוכיח - עד כמה הפכו הוויקינגים לסחורה חמה בתרבות הפופולרית.
"מלך הצפון"– טריילר
מאיפה להתחיל? משלל העיניים שכבר שזפו את "ויקינגים: ולהאלה" מאז עלתה בנטפליקס בפברואר האחרון? ואולי נחזור קצת אחורה, לסדרת האם שלה, "ויקינגים", שעלתה לראשונה בערוץ ההיסטוריה, זכתה לפופולריות עצומה, נדדה בהמשך לנטפליקס וסגרה עניין עם שש עונות? ומה עם הדרמה ההיסטורית המשובחת "הממלכה האחרונה", גם היא בנטפליקס, שממש לפני רגע פצחה בעונתה החמישית והאחרונה ועוסקת בעימותים בין האנגלים והוויקינגים הפולשים במאה ה-9 לספירה? ובל נשכח את "נורדים", הסדרה הקומית האבסורדית והמלבבת תוצרת נורווגיה (יש גם גרסה דוברת אנגלית), שהעניקה ספין קומי לעלילותיהם של הוויקינגים ונמשכה שלוש עונות.
אם תרצו, נוכל לקפוץ מעט קדימה, ל"תור: אהבה ורעם" – הסרט הרביעי בעלילותיו של אל הרעם הנורדי, בגילומו של כריס המסוורת', שאמור לצאת ביולי הקרוב וכבר שחרר טיזר ראשון, קצרצר ומענג. כן, תור של דיסני/מארוול איננו בדיוק ויקינג צמא-דם מהסוג שתמצאו ב"מלך הצפון" או בסדרות לבית "ויקינגים", אבל השימוש שנעשה בדמותו, במוטיבים הוויזואליים של הויקינגים ובמיתוסים של ולהאלה ופנתיאון האלים הנורדי, בהחלט מהווים עדות לקסם רחב-הטווח שלהם. לעזאזל, אפילו באקטואליה תמצאו אותם. מי יכול לשכוח את הפושט האייקוני ביותר על בניין הקפיטול האמריקני בינואר 2021 – ה"ויקינג" עם הפרווה, הקרניים והחנית, שהפך לפרצוף המטופש של האירוע המצער?
ועוד לא נדרשנו לתחום האנימציה, שם בעשור האחרון גרפו שלושת סרטי "הדרקון הראשון שלי" – ששילבו בין המיתוסים הוויקינגים לעולמות הפנטזיה, וכמו סרטי "תור" ויצירות נוספות שאליהן נגיע בהמשך, מדגימים את הקשר ההדוק והמרתק שביניהם – יותר מ-1.6 מיליארד דולר. השורה התחתונה, כפי שכבר צוין, ברורה: כבר זמן מה שתרבות הפופ מאוהבת בוויקינגים ובמיתוסים האופפים אותם. וכאן המקום לשאול שתי שאלות בנוגע לכך: איך בדיוק קרה ששודדים רצחניים וידועים לשמצה, שפעלו בטווח קצר יחסית מבחינה היסטורית ובעצם מעולם לא היו בדיוק קבוצה אתנית/לאומית מוגדרת, זכו לרומנטיזציה שכזאת והפכו לגיבורי תרבות? ומדוע זה קורה ביתר שאת בשנים האחרונות?
קסדה עם קרניים? הגזמתם
נתחיל בשיעור היסטוריה קצרצר: את תקופת הוויקינגים נהוג למקם בין המאה ה-9 לספירה למאה ה-11 – תקופה של כמאתיים שנה, פלוס מינוס, שבמהלכה נדדו והתפשטו ברחבי אירופה שבטים צפון-גרמאניים (שוכני החלק הדרומי של מדינות סקנדינביה), סלאביים וסקנדינביים. אנשי השבטים הללו, יורדי ים בחלקם הגדול, כונו ויקינגים, והפליגו בספינות חדישות שלא נראו עד אז, שהעניקו להם יתרון משמעותי אל מול האוכלוסייה עליה פשטו. לפחות תחילה הם לא נדדו והתיישבו בטריטוריות חדשות, אלא נהגו לבצע פשיטות אלימות ולשוב לביתם עמוסים בזהב, רכוש ושבויים.
עד מהרה נוצר להם מוניטין של ברברים רצחניים המתאווים רק לרצח, ביזה ואונס – תדמית לא מאוד הוגנת, שכן נדידת הוויקינגים למחוזות אחרים הייתה תוצאה של גידול אוכלוסין טבעי, קולוניזציה סטנדרטית לחלוטין, וזה לא שהעמים הפגאניים האחרים של אירופה באותה תקופה (או אלו הנוצרים) דגלו בפציפיזם אל מול אויביהם. אבל המיתוסים שפרחו סביב הוויקינגים רק הלכו והתעצמו במהלך מסעות הכיבוש שלהם לקראת סוף המילניום הראשון, עד לשיא ששינה את פני ההיסטוריה המערבית, ובעצם סימל את סוף עידן הוויקינגים – כיבושה של אנגליה על ידי וויליאם הכובש, שליטה של נורמנדיה ודור שלישי לוויקינגים סקנדינביים. כך נטמעו הוויקינגים סופית בתרבות האירופית, עד לרמה שכיום, המטען הגנטי שלהם מפוזר ברחבי היבשת.
במהלך ימי הביניים, עוד בטרם שככו הדי הלחימה שהביאה את הוויקינגים לכיבושה של אנגליה והתנחלות בחלק נכבד מאירופה (לא רק שם; הוויקינגים הגיעו גם לאיסלנד, גרינלנד ואמריקה הצפונית, מאות שנים לפני קולומבוס), המשיכו לשגשג האגדות סביבם – שהתאפיינו בתיאור שלילי ועתיר גוזמאות של אכזריותם. שם גם התקבע התיאור האיקוני של הוויקינג: מגודל, בלונדיני ומזוקן עם רצח בעיניים, שריריו משורגים, קסדה מקורננת לראשו וגרזן בידיו. במהלך השנים, מחקרים שונים הדגימו עד כמה רחוק מהאמת היה הדימוי הוויקינגי שכולנו מכירים. רבים מהוויקינגים, לצורך העניין, היו בעלי שיער שחור או כהה, ובעלי גובה ממוצע; רבים מהם נהגו לגלח את זקנם, והקסדות המקורננות המפורסמות לא ממש היו קיימות. אם בשחר ימיהם הם היו שודדים אכזריים שפשטו על ערי החוף האנגליות והטילו מורא גם על שאר אירופה, עד מהרה התמזגו בקהילות שאליהן פלשו והפכו לסוחרים וחקלאים.
הרבה מהתובנות החדשות הללו בנוגע לוויקינגים הגיעו במהלך התקופה הוויקטוריאנית, בבריטניה של המאה ה-19, שם התפתחה אובססיה-זוטא באשר למיתוס של הוויקינגים. למעשה, המונח "ויקינג" הוא תוצר של התקופה הוויקטוריאנית, שבמהלכה תורגמו לאנגלית סאגות סקנדינביות קדומות, נכתבו יצירות מקוריות בידי סופרים רבי מעלה כמו וולטר סקוט ("אייבנהו"), בוצעו חפירות ארכיאולוגיות שחשפו עוד פיסות מההיסטוריה הוויקינגית, ובדיעבד, התבסס אילן היוחסין הקושר את האנגלים לאותם פולשים אגדיים. עבור הוויקטוריאנים, היה הגילוי המחודש של המורשת הוויקינגית סוג של צידוק אידיאולוגי לשאיפות ההתפשטות האימפריאליסטיות של בריטניה באותה התקופה. אבל היה מניע נוסף לאובססיה הוויקטוריאנית עם הוויקינגים, ועוד נגיע אליו בהמשך.
העניין הוויקטוריאני בוויקינגים חלחל מהתקופה הוויקטוריאנית למאה ה-20, ועוד מימיה המוקדמים ביותר של תעשיית הבידור, תקע שם יתד. "הכלה הוויקינגית" היה סרט קצר ואילם שנוצר ב-1907, ותיאר את מסע ההצלה של עלמה ויקינגית בידי בן זוגה, לוחם ויקינגי עז נפש. ב-1928 עלה על האקרנים "הוויקינג", שהיה הסרט הראשון שגם נעשה בטכניקולור וגם כלל פסקול שלם, ותיאר את קורותיו של לייף אריקסון – הרפתקן סקנדינבי שבשלהי תקופת הוויקינגים הפליג מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ונחשב למערבי הראשון שגילה את אמריקה.
במהלך העשורים הבאים העניין הקולנועי בוויקינגים אף פעם לא דעך, אולם גם לא נרשם שגשוג יוצא דופן ביצירות על אודותם. סרטים רבים שנעשו בנושא היו הפקות אירופיות – סרטי אקשן אפיים מאת במאי האימה האיטלקי מריו באווה, קופרודוקציות צרפתיות-איטלקיות, ואפילו ניסיון של מפיק סרטי האקספלוייטיישן הגדול רוג'ר קורמן לחלוב משהו מהז'אנר. מכל אלו, בעל הפרופיל הגבוה ביותר היה "הוויקינגים" – סרט הרפתקאות הוליוודי בכיכובם של קירק דאגלס וטוני קרטיס, שצולם בפיורדים של נורבגיה והצליח לא רע בקופות.
ויקינגים וחייזרים? נו, טוב
בשנות ה-70, ה-80 וה-90 נרשם שפל בהתעניינות התרבותית בוויקינגים, מלבד כמה יצירות זניחות למדי, כמו The Norseman (1978) בכיכובו של לי מייג'ורס ("סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים"), או קומדיית הפולחן "אריק הוויקינג" (1989) שביים יוצא מונטי פייתון, טרי ג'ונס זצ"ל. אולם בעשור הראשון של המאה ה-21 כל זה החל להשתנות, כאשר הוויקינגים הפציעו מחדש בתרבות הפופ, ולא סתם אלא עם סכין בין השיניים. הסיבה המרכזית לכך הייתה המפץ הגדול שיצרו סרטי "שר הטבעות" – אבחנה אירונית משהו, שכן ביצירתו המונומנטלית, הסופר ג'.ר.ר טולקין הושפע עמוקות מהמיתוסים ומהאגדות הגרמאניות והנורדיות.
"שר הטבעות: אחוות הטבעת" של הבמאי פיטר ג'קסון התפוצץ על המסכים בשלהי 2001. כשהחלק השלישי בטרילוגיה, "שר הטבעות: שיבת המלך" סיים את דרכו על המסכים ב-2004, זה כבר היה ברור: ז'אנר הפנטזיה חזר, ובענק. אבל השפעתה של הטרילוגיה ניכרה גם באוושות שיצרה בז'אנרים אחרים, ובראשן הסאגות ההיסטוריות, מה שפעם נהגו לכנות בהוליווד Sword and Sandal Movies. השנים שאחרי "שר הטבעות" הביאו עימן אפוסים היסטוריים כמו "טרויה" (2004), "אלכסנדר" (2004) ו -"300" (2006), והעניין המחודש הזה בסרטי הז'אנר גלש גם להיסטוריה הוויקינגית.
ראשון לדור החדש של סרטי הוויקינגים היה סרט שדווקא יצא מעט לפני "שר הטבעות: אחוות הטבעת" ונכשל כלכלית – ולא סתם, אלא בענק. "הלוחם ה-13" הוא שמו, וביים אותו ג'ון מקטירנן, המקצוען שחתום על סרטים כמו "הטורף" ו"מת לחיות", בכיכובו של אנטוניו בנדרס כמשורר ואינטלקטואל ערבי, שבמאה העשירית לספירה מתלווה לחבורת ויקינגים במסעם צפונה. ומדובר בכישלון תמוה משהו, מאחר ש"הלוחם ה-13" הוא סרט אקשן/הרפתקאות מהוקצע ומהנה עד מאוד, גם אם מופרך לחלוטין. אבל הוא כן סימל את העתיד לבוא שנים מספר לאחר מכן.
בין 2007 ל-2009 הפציעו לא פחות מארבעה סרטים שבאופן כזה או אחר, התמודדו עם המיתוס הוויקינגי. ראשון היה "פורץ הדרך" (2007) בכיכובו של קארל אורבן ("שר הטבעות"), המגלם נצר לוויקינגים שגדל בקרב שבט ילידי באמריקה ומתגייס להגן על בני שבטו אל מול התקפה רצחנית של ויקינגים. שני, עוד באותה השנה, הגיע "בייוולף" - אקסטרווגנזת אנימציה-ממוחשבת בבימויו של רוברט זמקיס ("בחזרה לעתיד"), אשר דמיינה מחדש את הסאגה האנגלו-סקסונית העתיקה, שמצידה הדהדה מוטיבים רבים מהמיתולוגיה הנורדית והסאגות הנורדיות.
2008 הביאה איתה את Outlander אשר שידך בין הוויקינגים ובין המד"ב, ועסק בחייזר אנושי למראה (ג'ים קאביזל, "הפסיון של ישו") שמתרסק עם ספינתו בנורווגיה של התקופה הוויקינגית. ב-2009 שחרר הבמאי הדני המוערך ניקולס וינדניג רפן ("דרייב") את Valhalla Rising, סרט הרפתקאות תקופתי אלים עד מאוד, על אודות לוחם ויקינגי המוצא את עצמו מתלווה לחבורת צלבנים בניסיון להגיע לארץ הקודש. רזה, סגפני ושרירי כמו גיבורו (אותו מגלם מאדס מיקלסן הנפלא), Valhalla Rising אולי נוצר דרך הפילטר הייחודי, הריאליסטי והמצמית של הבמאי שמאחוריו, אולם בחזונו הלא מתפשר ומחויבותו לתיאור אותנטי ככל האפשר של הזוהמה והאלימות התווה קו המוביל ישירות ל"מלך הצפון" של רוברט אגרס.
"הדרקון הראשון שלי" יצא ב-2010, "תור" הראשון של מארוול הפציע ב-2011, וב-2013 עלתה על המסך הקטן "ויקינגים" המושקעת, וקיבצה סביבה עדת מעריצים שגדלה אקספוננציאלית במהלך שש עונותיה, וכאמור הובילה ליצירת הספין-אוף "ויקינגים: ולהאלה". עוד בראשית העשור השני של המאה ה-21 כבר היה ברור שהוויקינגים כאן כדי להישאר. אתם יכולים לקרוא לזה העידן הוויקינגי השני, אם תרצו. ופה אנו חוזרים לשאלות שטרדו את מנוחתנו: איך הפכו הוויקינגים לגיבורי תרבות, ומדוע דווקא עכשיו?
חביבי האינסלים
ובכן, בואו נשוב לרגע לתקופה הוויקטוריאנית, שבה נעשתה רומנטיזציה למיתוס הוויקינגי. במהלך התקופה, הרעיון של שודד ברברי שמעוניין רק ברצח, אונס וביזה של כל הנקרה בדרכו עבר מטמורפוזה למשהו אצילי יותר, לוחם עז נפש המסור בכל מאודו לחבריו, משפחתו ואנשיו. עבור בני התקופה הוויקטוריאנית, שחיו בעת שבה המהפכה התעשייתית שינתה את העולם שסביבם, המיתוס הוויקינגי היה משהו להיאחז בו – משהו פשוט, ברור ויציב מעברם המפואר, משהו שאפשר להתרפק עליו בעת המפחידה הנוכחית, כשהכול נע קדימה במהירות שכזו.
אם ניקח לרגע את הסנטימנט הזה לזמננו אנו, אפשר לקבוע שאולי גם אנחנו, החיים בעת ששועטת קדימה טכנולוגית ותרבותית, משוועים לאותה הנחמה היציבה שסיפקו הוויקינגים לוויקטוריאנים המבוהלים. דרך הפילטר הזה, מרחץ הדמים בן 136 הדקות שמספק סרט כמו "מלך הצפון" מהווה הפוגה מבורכת, הימלטות לעבר פשוט יותר שבו הדברים נבחנו בשחור ולבן ותו לא, וגם את הסכסוך המורכב ביותר ניתן היה לפתור באבחת גרזן.
נשמעת לכם ניהיליסטית משהו, התובנה הנ"ל? ובכן, היא אכן כזו, מה שמוביל אותנו לסיבה אפשרית נוספת לפופולריות המחודשת של הוויקינגים בתרבות הנוכחית. אותה הימלטות לעבר של גרזנים היא לא רק מפלטם של מי שחשים מאוימים מהעת שבה הם חיים, אלא גם מי שחשים מאוימים מהתמורות החברתיות הרבות של העת הזאת. יש משהו רגרסיבי במפגיע, אפילו אינסלי, בנהייה המודרנית אחר הוויקינגים – אנשים שזכו למוניטין הראשוני שלהם בשל חוסר המעצורים והאמצעים הקיצוניים שבאמצעותם השיגו את מבוקשם. אלימות, ביזה ואונס – עבור טיפוסים מסוימים, המיתוס הוויקינגי מהווה פנטזיה מאצ'ואיסטית המשמשת תגובה מתריסה לעידן שבו הנאורות והכוללנות הסוציאלית/אתנית/מגדרית/תרבותית הפכו לצו השעה. במשרד, אסור להם להגיד את הדברים הלא נכונים מחשש שיאבדו את מקום עבודתם. מול המסך בבית, הם יכולים לדמיין את עצמם מרוצצים לבוס את הראש בגרזן, בדיוק כפי שעושה הבריון הבלונדיני החצי-עירום שמרצד מולם.
בדיון על הפופולריות החדשה של הוויקינגים קשה להתעלם גם מהמפץ הגדול השני של ז'אנר הפנטזיה בשני העשורים האחרונים – "משחקי הכס", אשר כמו "שר הטבעות", מדגימה על כל צעד ושעל את העניין של יוצרה, ג'ורג' ר.ר מרטין, במיתולוגיה הנורדית ובאגדות הנורדיות. אמנם רבות דובר על אודות ההשפעה של ההיסטוריה האנגלית (ובייחוד תקופת מלחמות השושנים) על יצירתו של מרטין – אולם זו, כאמור, נטועה בהיסטוריה הנורדית והוויקינגית, ומרטין משלב אלמנטים רבים ממנה ביצירתו. ההצלחה העצומה של "משחקי הכס" עוררה עניין מחודש גם בוויקינגים ומעלליהם – לא לחינם ההשוואה המרכזית לה זכתה "ויקינגים" בעונותיה הראשונות היו ללהיט האימתני של HBO, למרות שהאחת שייכת לסוגת הדרמה התקופתית/היסטורית, והשנייה, למרות הריאליזם היחסי שלה, שייכת באופן מובהק לסוגת הפנטזיה.
8 צפייה בגלריה
הויקינגים חלחלו גם לתוכה, והיא בתמורה עזרה להתניע מחדש את העניין בהם. מתוך "משחקי הכס"
(צילום: Helen Sloan, באדיבות yes)
ולבסוף, יש את נושא החיבה הנצחית שלנו לדמותו של האנטי-גיבור. בגלגולו המודרני, הטלוויזיוני והקולנועי, הוויקינג - אותו פושט היסטורי ידוע לשמצה - עונה על ההגדרה באופן ממצה: אכזרי כלפי אויביו אך נאמן לאנשיו, קשוח ומחוספס אך בעל לב שלגמרי יכול להתרכך בנסיבות הנכונות, וחתיך. בואו לא נשכח את ה"חתיך". הוויקינג המצוי - ויהא זה ראגנר לות'ברוק (טראוויס פימל) מ"ויקינגים" או אמלת' (אלכסנדר סקארסגארד) מ"מלך הצפון" - הוא אנטי-גיבור אופטימלי. פלא שכולנו רוצים עוד ממנו?
