ליאם ניסן, יבדל"א, לא נראה כמי שסובל מליקוי נוירולוגי, פיזיולוגי או פסיכולוגי. יש מעט בני 70 (כפי שניסן יהיה בעוד חודש ושבוע) היכולים להתהדר במצב גופני המשתווה לשלו. הטרנספורמציה שעבר השחקן מגילום דמותו האבהית של אוסקר שינדלר לגילום דמות האב הנוקם התרחשה ב"חטופה" (2010), ומאז במקביל לגילו העולה של ניסן, מספר תפקידי האקשן שלו רק הלך וגדל. בחינה של התפוקה שלו בשנים האחרונות מעלה את החשש שהוא שוחק את המוניטין המקצועי בסרטי אקשן לא ראויים, שמהם יהיה לו קשה לשוב לתפקידים איכותיים.
נקמה ללא מעצורים - טריילר
הסרט האחרון בעל ערך קולנועי עם ניסן בתפקיד ראשי הוא "אהבה פשוטה", סרט צנוע מ-2019 על זוג שבו האישה חולה בסרטן. בין 2020 עד החודש הרביעי ב-2022 הוא כיכב בחמישה סרטים בתקציב בינוני-נמוך. כולם כשלו כלכלית עם הכנסות ממוצעות של כ-15.5 מיליון דולר. אחרי הדרמה הקומית על פיוס בין אב ובן ("תוצרת איטליה") שאר סרטיו היו מותחני פעולה שבהם גילם ניסן מומחה חבלה צבאי לשעבר שהפך לשודד ("גנב עם כבוד"), צלף לשעבר במארינס ("הצלף"), נהג משאית במשימת הצלה באלסקה ("דרך הקרח"), ואיש FBI שבעברו לחם בווייטנאם ("סוכן הצללים"). הציון הממוצע של הביקורות על סרטים אלו באתר Metacritic הוא בערך 40/100. מותחן הפעולה האחרון שלו "נקמה ללא מעצורים" (Memory) מנסה להשתמש באלמנט בעל פוטנציאל לעומק רגשי ורעיוני, אך הוא לא טוב ממותחנים אלו.
ביקורות סרטים נוספות:
השם "נקמה ללא מעצורים" הוא כה גנרי עד שניתן להדביק אותו לכל מותחן דל תקציב וכישרון שמיועד למסך הביתי. לכאורה, הוא אמור להיות יותר מכך - מול ניסן משחק גאי פירס, שבפילמוגרפיה שלו מופיעים כמה סרטים נהדרים (למשל, "ממנטו" של כריסטופר נולאן – שהסרט הנוכחי מכיל מימד עלילתי בר השוואה לו). נוסיף לכך את במאי הסרט, מרטין קמפבל, שביים שני סרטי ג'יימס בונד ואחד מהם ("קזינו רויאל" מ-2006) הוא מהטובים בסדרה - בחירת השם של הסרט הנוכחי כבר ממש נראית כעוול מקומם. אבל אני רוצה להפגין רוח חיובית ודווקא לשבח את השם - הוא מבהיר בדיוק באיזה סוג סרט מדובר. גם אם יש בו יומרות לתוכן מתוחכם, ויש כמה אירועים עלילתיים שמפתיעים בניסיונם ליצור חריגה מהשבלונות המוכרות ביותר, אין ספק שזהו שמקומו הטבעי והבלעדי של הסרט הוא מסך הטלוויזיה בביתם של צופים לא בררניים או מעריצים מסורים של ניסן.
"נקמה ללא מעצורים" הוא עיבוד למותחן הקולנוע הבלגי המוערך The Memory Of A Killer (2003) של אריק ואן לויי, שבעצמו היה עיבוד לספר המתח הבלגי "מקרה האלצהיימר" (1985) מאת ג'ף גירארץ. על העיבוד הנוכחי הופקד התסריטאי ומפיק הטלוויזיה דריו סקרדפיין (סדרות "המעניש" ו"הגשר") שהעביר את עלילת הפשע לאל פאסו בטקסס (אך ההפקה צולמה בפועל בבולגריה).
ניסן הוא אלכס לואיס, מחסל ותיק ומוערך שגילו עומד להדביק את הפער עם מקצועו. הצופים אמורים להבין שלואיס ידוע כמקצוען שלא מפספס אף פרט, אבל זמן קצר לאחר תחילת הסרט כבר מתגלים סימני השכחה. מחסל אמור להיות ממוקד, לשלוט בפרטי הביצוע ובתכלית של המשימה עבורה הוא נשכר. אבל מה קורה אם בראשו מתפתחת מחלת האלצהיימר?
המחלה של הגיבור מודולארית להפליא. אני לא מומחה לפסיכו-גריאטריה אבל ארשה לעצמי להניח שהסרט לא מציג תמונה סבירה של התפתחותה. יותר מהתייחסות רצינית לחולי ולהשלכותיו הקוגניטיביות, זהו בעיקר שטיק תסריטאי: מחלה שבמהלך הזמן העלילתי מתפתחת משעה לשעה, ויחד עם זאת יכולה לסגת בפתאומיות עד שאין לה כל השפעה. כשהגיבור נדרש לתמרן דמויות של חוקרי המשטרה, הוא מפגין חדות מחשבה שאינה מתיישבת עם מצבו הקוגניטיבי מהסצנה הקודמת.
ב"ממנטו" הגיבור ניסה לפעול כבלש וכמבצע נקמה בעודו סובל מאמנזיה אנטרוגרדית. לשם כך יצרו האחים נולאן מבנה נרטיבי שאתגר את הצופים ושם אותם בעמדה מקבילה לזו של הגיבור. מורכבות זו היוותה בסיס לשאלות פילוסופיות מרתקות לגבי זיכרון, זהות ואחריות מוסרית. ב"נקמה ללא מעצורים" התבנית הנרטיבית כרונולוגית ונטולת כל מורכבות. האלמנט היחידי והמוגבל אותו מציע הסרט הוא עמדה סנטימנטלית של מחסל בסוף דרכו המקצועית כשהוא פועל באופן הסותר את כוונותיהם של שולחיו והופך בעצמו למטרה.
הדמות הפגיעה בסרט היא ילדה בת 13, מהגרת לא מתועדת ממקסיקו שאביה מנצל אותה. סוכן ה-FBI וינסנט סרה (פירס) מחלץ אותה לבית מחסה. ברקע ישנו הקשר שבין מחנות המעצר של מהגרים לא חוקיים שנכנסו לארצות הברית, והאופן בו מחנות אלו מייצרים תנאים שמקלים על מי שאורב לנערות. גם אם הייתה לסרט ביקורת נוקבת על הרשויות האמריקאיות, היא לא מפותחת באופן משמעותי.
הגעתה של הילדה למקום מבטחים מסכנת את בנה של אשת עסקים מרושעת ורבת עוצמה בשם דוואנה סילמן (מוניקה בלוצ'י). היא מקושרת לכנופיה שנוהגת לשכור את שירותיו של המחסל לואיס, והוא מוצא עצמו מול מיטתה של הילדה שאותה הוא אמור לחסל. כשהוא מחליט שלא לעשות זאת הוא הופך בעצמו למטרה. כעת, הוא מנסה לנקום במי שצריך, בעודו מפעיל את הסוכן סרה ואת שותפתו הצעירה לינדה (טאג' אטוואל). שני אנשי חוק נחושים, אך הם יגלו כי אנשי משטרת אל פאסו לא בהכרח חולקים איתם את הנאמנות לחוק.
לעלילה יש פוטנציאל לאתגר מהלך ז'אנרי צפוי. הגיבור יותר פגיע, ובמצב לא פשוט הוא מחליט לפעול למען הצדק. איך זה מתיישב עם הוותק שלו במקצוע החיסול? העומק הפסיכולוגי של הדמות הוא לא כזה שמחייב להצדיק זאת. בעלילה עצמה יש כמה רגעים שאינם צפויים, אבל הם לא משנים את האופן בו המהלך העלילתי הכולל צפוי למדי. גם שיתוף הפעולה בין המחסל ובין איש ה-FBI לא זוכה לפיתוח מעניין במיוחד. האקשן בסרט מועט באופן שעלול להפתיע בהתחשב בזהות הבמאי, והוא כולל רגעים שחוסר סבירותם הוא כמעט קומי. בקיצור, שום דבר שלא ניתן לדחות עד שיזדמן, למי שבאמת מוכרח לצפות בסרט - שיעשה זאת במסך הביתי.
