השבוע אמרתי בשיחה "פארה פוסט". למעשה מה שאמרתי היה שלא רק שאין לי אמנות בבית, אפילו "פוסטר של פארה פוסט" אין לי בחדר השינה.
אל תשאלו.
כלומר, אם אין לכם מושג, תשאלו. זה בסדר. גם לבן אדם שאיתו דיברתי – לדעתי הוא בן 30 ומשהו – לא היה מושג. מה פוסטר? מי זאת בעצם פארה פוסט?
טורים קודמים של רענן שקד:
ואז נזכרתי שאין סיבה מיוחדת שהבן אדם יידע. הוא לא מהעשור מהנכון. אבל פעם – כאילו, פעם־פעם, שזו כנראה התקופה הגיאולוגית שאליה הועברתי לאחרונה – ילדים תלו בחדר פוסטר של פארה פוסט. היו לה... לא יודע, עיניים? היה לה שיער בלונדיני כזה. עם תסרוקת. היא הייתה השליש החשוב ב"המלאכיות של צ'ארלי".
לא חשוב.
היה לי גם פוסטר של בו דרק. כוכבת הסרט "10". היו לה... נו, גם עיניים. גדולות כאלה. זקורות. לא זוכרים? לא חשוב.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מה שחשוב הוא שהרפרנס שלי לפוסטרים בחדר (היה לי גם פוסטר של בונד. ג'יימס בונד. בגילומו הזקור של רוג'ר מור) לא נקלט בשיחה עם האיש הזה. הבן אדם – בעצמו כבר לא יבחוש צעיר, אבל הכל יחסי – פשוט לא היה בגיל לדעת על מה אני מדבר.
הייתי שוכח מהאירוע, אבל ממש בהמשך השבוע קרה עוד משהו:
נקלעתי לשיחה עם כמה אנשים על הוריו של פוליטיקאי בכיר. ממש בכיר. בלי שמות, אבל כולם ידעו להגיד מי היה אבא שלו ובמה הוא עסק, ואז מישהו שאל אם אני זוכר איך קראו לאמא שלו ובמה היא עסקה, ואני עניתי: "תכף אני איזכר בשם שלה, אבל אני יודע בוודאות שהיא עבדה בתל ברוך".
אנשים הסתכלו עליי. לא בגלל שזאת האמ־אמא של רמה נמוכה של התבטאות, אלא כי פשוט לא היה להם מושג. כלומר, מה תל ברוך? האישה הייתה בהייטק והמשרד שלהם היה בתל ברוך? היו אז בכלל בנייני משרדים בתל ברוך? אתה מתכוון שהיא הייתה עקרת בית והם גרו בתל ברוך?
ויתרתי.
לאנשים ההם – צעירים מדי – לא היה מושג מה הענף המקצועי העיקרי שאיתו תל ברוך הייתה מזוהה לאורך השנים המכוננות שלי. ואיך פעם, בלילה בלתי נשכח או זכיר, החברים החננות שלי ואני לקחנו את המכונית של ההורים של אחד מאיתנו, ונסענו לחולות תל ברוך כדי, נו, לראות במה מדובר.
ראינו. די נבהלנו. ברחנו משם ועד היום אנחנו לא מפסיקים לברוח.
אבל נדמה לי שבפעם הראשונה השבוע, הבנתי מה זה אומר להיות אדם מבוגר; להיות לא מובן מחמת התיישנות הרפרנסים שלך והפיכתם לסתומים מבחינת רוב הציבור. להבין שדברים שאתה מתייחס אליהם כמוכרים וידועים לכולם כבר לא בהכרח מוכרים וידועים, כי הם מגיעים מעשור שבו חלקים גדולים מהציבור עוד לא נוסדו.
ואין סיבה שהם יקלטו אותך, יש סיבה שהם פשוט יעבירו תחנה (עוד רפרנס מהסוג שהולך ומאבד רלוונטיות). אין שום סיבה שיידעו מי היה אייזיק, המוזג המיתולוגי (והחלקלק!) של “ספינת האהבה”, ובן אדם שאני אישית עדיין מצפה לראות מאחורי כל בר שאליו אני נקלע. אין סיבה שיבינו למה זרי שושנים בסלסילה גורמים לי לחשוב על עטיפת האלבום הראשון של ניו אורדר. אין סיבה שיבינו למה הסנדוויץ' הכי טעים אי פעם היה ונשאר "סניור סנדוויץ'", אבן גבירול פינת חנות הדיסקים.
זה עניין של ותק.
ומתברר שבשלב מסוים בחיים, דברים שליוו אותך כל חייך כנתון, עובדה, מציאות שאפשר להתייחס אליה מול אנשים נוספים כי כולכם, מה שנקרא, באותו עמוד, מופיעים מעכשיו רק בעמוד של חלק מהאנשים, ובסוף, אם יש לך מזל להזדקן ממש - רק בעמוד שלך ושל החבר חסר השיניים שאיתו אתה חולק חדר המתנה לאורולוג.
זה קורה ממש בהדרגה, כמובן. זה מתחיל עם הילדים שלך – וזה בסדר, הם ילדים, אין סיבה שהילד שלי, שהשבוע בישרתי לו שיש הופעה של ג'נט ג'קסון בניו־יורק בזמן שאני אהיה שם, לא יגיב ב"מי זאת?" ואני אגיד לו "אחותו של מייקל ג'קסון", והוא יגיד: "יש לו אחות? למה? הוא לא מת?" ואני אצטרך לבחור ב־abort לגבי כל השיחה הזאת (עוד רפרנס מהסוג שהולך ומאבד רלוונטיות).
אבל ילדים הם רק נחליאלי המבשר את בוא הסתיו (עוד רפרנס מהסוג); סתיו חיינו. הסתיו שבו מתברר שזו כבר לא רק בעיה מול הילדים, אלא שגם בשיחות עם אנשים בגירים – אבל לא בגירים עד כדי גילי – האופק הולך ונחסם, וכבר אי־אפשר להגיד לבן אדם שפעם, באיזה לילה, יצאת מהדינמו, או מהשירוקו, או מהברומטר; וכבר אי־אפשר להגיד לבן אדם שפעם הכרת שוודית שהייתה לה סאאב שוודית והיא טיפחה אותה כבת; וכבר אין דרך לספר על הודעה שקיבלת פעם בביפר או לזרוק משהו על "העטיפה של המִּנסרה".
כלומר, יש עדיין כמה אנשים בסביבה שיקלטו הכל, אבל כמותית כבר יש יותר שיחשבו שהזקן השוטה מברבר.
וזה, מן הסתם, ילך ויחמיר, ולפני שבועיים ישבתי מול שולמית לפיד המקסימה בת־התכף־90, והיא אמרה לי על סיפורי מתח קצרים שהם צריכים להיות "מדויקים מהשנייה הראשונה עד האחרונה, בלי קפנדריות – אתה זוכר את המילה הזאת?"
והינהנתי כאילו אני זוכר, אבל לא היה לי מושג, ואחר כך הלכתי וגיגלתי.
תגגלו גם, למה שאני אגלה לכם שמדובר בעיקוף דרך, עיכוב שלא לצורך.
בכל מקרה, לא ירחק היום שבו לפחות חצי ממה שנגיד ייתקל במבט של "תעבור לחצי השני של מה שיש לך להגיד", והתחושה הדומיננטית תחזור להיות שלא באמת מבינים אותנו. וכל זה די מסביר למה כל כך הרבה אנשים מבוגרים מעדיפים, פשוט, להסתגר בשתיקתם.
כלומר, הם עדיין מדברים, אבל בעיקר עם עצמם. אצלם בראש. ככה הכי בטוח שלא יהיו אי־הבנות. שכל הרפרנסים יובנו וייקלטו. ששום מבט תוהה או חומל לא יופנה לעברם.
אנשים מבוגרים פשוט חיים בעולם הנוכחי, רק עם מושגים, מונחים והתייחסויות של העולם הקודם. זה אפשרי, אבל קל להבין למה אין להם כוח לדבר ולהסביר כל הזמן. להתחיל לפרט מי הייתה פארה פוסט, או סופיה לורן, או לורן באקול, באוזני אנשים שנועה קירל היא מבחינתם לפני הספירה.
ככה זה, אני מניח. אבל כשמבינים אותך תמיד, ואז לא מבינים אותך תמיד, ובסוף כבר כמעט לא מבינים אותך בכלל, עולם החיים הולך וחומק ממך, ונותרות רק רוחות הרפאים של הדברים שמהם הורכב ועדיין מורכב עולמך ואינם מתקיימים עוד בעולמם של רוב האחרים.
יש בזה איזו בדידות גדולה. בדידות ששום זיכרון מחדר נעוריך לא יוכל להפיג. בדידותם של המספרים הראשוניים, שלא יוכלו עוד להתחלק או לחלוק. והם נספרים בחוסר חשק, ונמוגים אט־אט. כמו, אני מניח, ג'נט ג'קסון.
