מבלי שעברי לידר התכוון לכך, הוא הרחיק לראות לאן המוזיקה הישראלית עתידה להתגלגל. עוד באלבום הבכורה שלו, "מלטף ומשקר", ואף יותר מכך - באלבומו השני - "יותר טוב כלום מכמעט" שהופיע רגע לפני המילניום, לידר הבין שגם אם הרוק המקומי לא מת לגמרי, הוא נכנס לתרדמה ארוכה, ומעתה קול הפופ יישמע בארץ. במקביל לעליית גלגלצ והפלייליסט מוטה-הרכות שלה, לידר ידע להעמיד שירים שנעים להאזין להם, וגם כשעסק בנושאים מורכבים יותר המחייבים הקשבה, לרוב הוא השתדל לא להרתיע.
עכשיו, שמונה שנים אחרי האלבום שהוציא עם עופר מאירי – עוד אחד שידע להתאים את עצמו לקו ששרטטה התחנה ההיא – לידר חזר עם אלבום חדש, מגוון ועתיר-אורחים בשם "חלק לא נפרד מאחרים". כמה מגוון? ברשימת המשתתפים הלא-ממש קצרה נמצאים בין היתר ארקדי דוכין ומיכה שטרית (אבל לא יחד), כמה מנציגי הפופ העכשווי (שחר טבוך ואודיה), קצת היפ-הופ באדיבות טונה (ב"ילדים של עשירים"), מפגש פסגה מוצדק עם אביתר בנאי בשיר הנושא, יציאה מפתיעה ב"מעבר" בדמות שי אברסמון, החזן הראשי של צה"ל, והופעת אורח של פרופ' יובל נח הררי ב"אלוהים שלי 2.0". אל חשש, הוא לא שר שם, אלא רק מדקלם כמה משפטים פילוסופיים על מהות האלוהים ברקע מהלך מעודכן וקצת צפוי מ"אלוהים שלי" הקסום והתמים של עוזי חיטמן. וזו רק חלק מהרשימה.
הגיוני שעבר על לידר לא מעט בשמונה השנים שבהן לא השלים אלבום והתמקד בעיקר בסינגלים אולטרה-פופיים קלי משקל ולא מאוד מרשימים כמו "השמיים נעולים" עם דולי ופן, פלד ואלה לי להב, לידר היה זקוק לזמן על מנת להשלים פרק מלא נוסף ורציני יותר בגוף העבודות שלו. אלא שההישענות על הפופ שעזרה ללידר לנסוק בראשית דרכו, קצת אילצה אותו בשנים האחרונות ליישר קו עם זמרים וזמרות שפונים לילדים בגיל של בנו, ואולי מעט מעבר לכך. איפה אלו ואיפה העושר המוזיקלי המרטיט שנפרש ב"זכיתי לאהוב", האנרגיות הכיפיות שנשבו לאורך "הכוס הכחולה" או הדיאלוג המעניין בין התופים למיתרים שמחזיק את "ניסים", למשל.
ב"חלק לא נפרד מאחרים", לידר בכל זאת מבקש לכוון קצת גבוה - ובעיקר רחב יותר - מאשר בעבודות הפופ הקצרות שלו מהשנים האחרונות. הניסיון אכן מרשים, אך הוא מבוצע בהצלחה חלקית בלבד. השירים עם טבוך ואודיה למשל, מתיישרים מדי לפי הקו הסתמי של האחרונים, במקום שלידר יתרום את המעוף, הכישרון והניסיון שלו וייקח אותם (ובעיקר את טבוך) למקום אחר, מעמיק קצת יותר. עם טבוך למשל לידר שר על רקע ביט אלקטרוני רפטטיבי וקצת מרגיז שנפתח ומשתפר מעט בהמשך על "השותף שלי לחדר/ לוחש לי מחשבות רעות/ הוא לא מוציא את הזבל/ רק מסדר בערימות", וזה עמוק בדיוק כפי שזה נשמע.
עם אודיה ב"רוקדת מול כולם", המצב מעודד קצת יותר. השיר זורק קצת למחוזות היורו-דאנס מסוף האייטיז בתוספת כמה מהלכי דיסקו מבורכים (יוסי פיין נותן כאן בבס). בתוך אלו לידר גם מרפרר בקלות לכמה משפטים שיעלו חיוך בקרב כמה מחובבי הפט שופ בויז, או כמאמר השיר "רוקדים עכשיו לשירים של פעם/ על הסיפון של ספינה בים/ אני לא רוצה להפסיק עד שבא האור/ שים עוד תקליט אני לא עוצרת/ חיים עכשיו לא צריכה אחרת/ אני פה בפינה עד שיחליטו לסגור". באגף המרקיד של האלבום - והאגף הזה ארוך מדי - זהו אחד מהרגעים היותר טובים, בטח לעומת "בכיתי" שלמרות הכנות שלידר מבקש לפרוש בו, המסתיימת בשורות "כבר בכיתי על אבי המת/ שלא אהבתי באמת/ שלא הכרתי באמת", העיבוד הדאנסי מאפיל על הטקסט ומייצר מיני הפרעת קשב.
גם אחרי כמה האזנות ל"חלק לא נפרד מאחרים", קצת קשה להגדירו כאלבום הגדול שמעריצי לידר חיכו לו במשך כמה שנים. אבל, וזהו אבל גדול מאוד, יש בו כמה וכמה רצועות נהדרות, ובראשן שיר הנושא היפהפה המבוצע עם אביתר בנאי. פתאום, כשישנם ברקע רק פסנתר וכלי מיתר, יכולת ההלחנה הנהדרת של לידר מקבלת את הבמה לה היא ראויה. בנאי – שהוציא את אלבום הבכורה שלו במקביל לזה של לידר, שר כאן למילים שכתב בעל האלבום על כך ש"קשה לי להיות לבד, אני יודע/ אני פותח את הטלפון לראות מה אחרים עושים/ יושב פה מול ההר הזה, פתאום אני שומע/ כמו פעם ראשונה, את שירת הציפורים". בכמה משפטים יפים בנאי מסכם את התמה שלידר מבקש לשרטט לאורך האלבום – התמודדות האדם הבודד מול השטף המלאכותי והשטחי שמציעות הרשתות. הוא גם עושה זאת טוב יותר מהניסיון לפרק את הדיסוננס הזה המופיע כבר בשיר הפותח והחלש יחסית "מה זה פייסבוק אבא".
עוד רגע יפה באלבום הוא "דטריוט" שבו המיקרופון עובר למיכה שטרית, המזכיר בלחן ובמבנה שלו את לידר המרשים מתחילת הדרך. "50" שלידר כתב עם ניצן קייקוב, הוא עוד מיני מפגש פסגה שבו לידר וארקדי דוכין מנהלים דיאלוג יפה על ענייני הגיל ("קם קצת מוקדם מדי/ זז קצת לאט מדי"). בהמשך מגיע עוד דואט, הפעם עם טונה ב"ילדים של עשירים". זהו ניסיון מעניין של לידר לעשות היפ-הופ, אך שורות חלשות כמו "בוא תביא את השמחה לפה/ מלא שנים טובות, מבצעים והנחות/ אין לי כוח לחכות, זה סטורי של 30 שניות/ מקסימום של רגשות", מדגימות שמוטב לו להישאר באזורי המחייה היותר טבעיים שלו.
הרבע האחרון של האלבום מהווה סיום שמשאיר טעם של עוד. ב"אביב" לידר נשמע קצת צרוד ועמוק, הלחן פנטסטי והטקסט מבקש להציע קצת תקווה בתוך העצב שסביב ("עשיתי קעקוע כמו שלך/ למרות שזה כאב נורא/ נסעתי כל הדרך לדרום/ והסתובבתי ונסעתי חזרה/ אני אדאג לבן שלך תמיד/ יש לו בדיוק את החיוך שלך"). ב"ניצוצות ואכזבות" היפה יש לשם שינוי גם כמה גווני רוק - גם אם הוא מנומס מדי (בס נהדר ונוסע של אמיר רוסיאנו וגיטרות של נועם עוקרבי ואריאל טוכמן).
ב"מעבר" החותם עם ההפקה העדינה לידר ממש נשמע כמו באלבומו הראשון, ומזכיר שהוא במיטבו דווקא כשהעיבוד משרת אותו ולא להפך. בישורת האחרונה, כשהחזן הצבאי שי אברמסון פותח את הפה ונושא תפילה, אפילו השערות הקטנות שלאורך הידיים נעמדות לרגע לכבודו. לידר של "חלק בלתי נפרד מאחרים", מדגים שגם בשלהי 2024 הוא עדיין מוזיקאי נהדר וכותב מוכשר שכדאי להאזין לו, בטח כשהוא נותן למלחין שבו את מרכז הבמה ומלקט הטרנדים שהוא בוחר להיות מדי פעם, זז קצת הצידה.
