את סיפור אהבתן של שתיים מהדמויות הנשיות הנפלאות ביותר במקרא, רות ונעמי, קראו השבוע, כמו שקוראים החל מהמאה ה־8 בכל שנה בחג השבועות, כשעדיין לא היה חג מתן גבינת מסקרפונה, אלא חג מתן תורה וחג האסיף. תהיו איתי שנייה, תזכורת מגילה ואז נמשיך:
גיבורה אחת שמה נעמי. היא, בעלה ושני הבנים עושים רילוקיישן למואב. הבעל מת. הבנים, שכבר הספיקו להתחתן, מתים אף הם. לא מסבירים לנו למה, אבל נעמי רוצה לחזור ארצה, אל מולדתה. הכלות מבקשות לבוא איתה. נעמי לא מסכימה להן. אחת מוותרת, אבל הגיבורה השנייה, רות, לא מסכימה שהיא לא תסכים. היא זועקת את תחינתה בכמה משפטי אהבה וסימביוזה מרהיבים ביופיים. נאמר לנו שרות "דבקה בה". "לדבוק" בתנ"כית זו פעולה שאדם עושה מול אלוהיו או מול אשתו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). מעניין.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשמגיעות השתיים לבית־לחם, רות מנצלת את זכותן הסוציאלית כעניות מרודות והולכת ללקט שיבולים בשדה של בועז, קרוב משפחה של נעמי. משם הכל מתחיל להסתדר. בועז מבחין בה, רות מבחינה שהוא מבחין בה וכשהיא חוזרת אל נעמי ומספרת לה, נעמי מדריכה אותה - בפירוט של הוראות הרכבה מאיקאה - איך לפתות ולתחמן את בועז. זה מצליח לה, ובועז הולך לתחמן מישהו אחר - להרוג איזה חוק ייבום קטן ולנוח - וזוכה בנערה. עובד בנם נולד. רות. סוף.
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
לפני כמה שנים כתבתי סדרת דרמה בת שמונה פרקים, עיבוד מודרני לסיפור המגילה. אולי פעם אגייס חלק מכמות הרחמים העצמיים שהתעטפתי בהם כשהפרויקט ירד לטמיון ואסביר למה בעיניי לא תמיד עדיף כישלון מפואר על פני חלומות במגירה, אבל לעניין שלשמו התכנסתי - להרים בגאווה לשתיהן - אני רוצה רק לציין שהייתה זו החירות לפרש את היחסים בין השתיים כסיפור אהבה בין שתי נשים, שבגללה בוטל הפרויקט רגע אחרי שאושר להפקה. האדם עם היד על השאלטר הסביר לנו שדמויות על הקשת הלסבית הן נון־אישיו, להפך, זה סקסי, אבל לא דמויות על הקשת הלסבית העומדות בלב הקנון המסורתי. עד כאן.
אני מזכירה את ההתנגדות לפרשנות, כי היא תמיד מרתיחה אותי. למרות שזו פרשנות קיימת – מקובלת בעיקר במחוזות היהדות הרפורמית בארה"ב – זה עדיין שומו שמיים. ואני מזכירה את שתיהן, כיוון שקריאת המגילה חלה בעיצומו של חודש הגאווה, ואני לעולם אצטער על הקשר שלא נקשר, עדיין לא נקשר, בין שני האירועים. בעיניי, רות ונעמי, אחת מהן עטופה במנשא ובתוכו תינוק צורח, היו צריכות לעמוד לצד אסי עזר ונסלי ברדה ולהנחות את עצרת הגאווה והתקווה בשבוע שעבר.
סיפורן של השתיים הוא בעצם סיפור על משפחה אלטרנטיבית. על זוג נשים ותורם זרע שאותו הן מערבבות. אבל לא רק. הוא גם סיפור פמיניסטי על היכולת להתרומם "מעפר דל" בעידן שבו לנשים - לא כל שכן לאלמנות, לא כל שכן לאלמנות שאחת מהן עברה טרגדיה משולשת והשנייה גיורת חסרת כל - לא היה סיכוי לזכות בחיים של כבוד. רק עומק יחסיהן, הערבות ההדדית ואישיותן הממזרית יכלו להסיט את דרכן מגורלן הצפוי. מגורל עלוב של פושטות יד לפאוור־קפל ולמי שעתידות להיות הסבתות רבתות של דוד המלך. כן נכון, רות היא זו שילדה את עובד, אבי ישי, אבי דוד, אבל אם המגילה מסתיימת במילים "יולד בן לנעמי", הגיוני שאחשוב גם על נעמי כאם שנייה.
אני רוצה להבהיר משהו. העניין הוא לא אם אני צודקת או לא צודקת בפרשנות שלי, וגם לא באיזו זכות - סבבה, אני לא מתאימה, קחו רק גברים בשחור, עטויים זקן לבן, מוקפים ספרים חומים - עדיין אני אתעקש לשאול, רגע, אבל למה לא, מה מופרך בפרשנות הזו, מה מפחיד? ועוד אתמה, איך ייתכן שאין בכל המקרא ובכל המשנה והתלמוד דמות להטב"קית אחת לרפואה? כלומר יש, בטוח יש, הרי סטטיסטית זה לא הגיוני שאין, ולראיה, אם נכתבו שלל איסורים כנגד אהבת גברים והמציאו גם ביטוי יפה ליחסי מין בין נשים (מסתוללות), נגד מי הם נכתבו בדיוק? על מי? אם אין גיבורים תנ"כיים שמבינים בתחום דבר או שניים, אז למה להזהיר?
תראו, זה נורא פשוט. אם סיפורי המקרא לא היו סיפורי המקרא אלא סדרה בנטפליקס והיינו מקשיבות בלב נקי להצהרת האהבה של רות לנעמי, או להצהרת האהבה של דוד ליהונתן ("נפלאתה אהבתך לי"), או לתיאור זהותו המגדרית של יוסף ("ויגלח ויחלף שמלותיו"), יש מצב שהיינו משערות את מה שהגיוני שנשער. אגב, זה גם כדאי לנו. כחברה חפצת חיים כדאי לנו. זו פרשנות בשירות הטוב האנושי: הרחבת חוט העירוב, כך שיכלול בתוכו מנעד מיני וזהותי עשיר ומגוון יותר, כזה שיאפשר לנפשות רבות למצוא את עצמן בתוכו, לגדול עם רול־מודל נערץ מול העיניים. זה אפילו עשוי לקרב לא מעט א.נשים אל היהדות, אם היא תועיל בטובה להפסיק להקיא עליהם.
הגיע הזמן. המהפכה הלהטב”קית נמצאת בכל מקום. בין הצועדים במצעדי הגאווה, בין הדורשים הכרה בנישואים חד־מיניים, בין המחבקים את ילדיהם ומבקשים מהם לאהוב את עצמם כי "חביב אדם שנברא בצלם", נמצאות משפחות דתיות, הארד־קור דתיות. אז מה כבר ההבדל? למה זה כן, וקריאה קווירית בסיפורי המקרא נחשבת לטאבו? בואו. זה אפילו לא יהודי להציב תמרור עצור. הרי קורפוס הפרשנות העצום, שנבנה האחד על השני, שכונן את ארון הספרים היהודי, הוא מה שמכונה תרבות, הוא הזהות. הוא תמיד היה חי ונושם, מתפתח ומתעדכן: רש"י, רד"ק, רשב"ם, רמב"ן, מהר"ל, ובשנים האחרונות יש גם קריאה פמיניסטית מהממת ביופייה שתובעת את מקומה. 70 פנים לתורה? נו, לא מגיע לה שיהיו לה 71 פנים?
תראו, בעיניי, שום דבר חוץ משוויון מוחלט, אבל מוחלט, הוא מופרע. אפילו הביטוי "יציאה מהארון", המקבע דימוי נוצרי מופרך שבו אדם יוצא מחשיכה צפופה אל אור ה"נורמליות" - פחח... - ונאלץ לעבור טקס וידוי כדי לקבל חיבוקי ונישוקי, הוא בלתי נסבל. אבל הדבר המעניין הוא, שגם אם ההטרו־נורמטיביוּת היא מנשמת אפה של היהדות; ויחסים חד־מיניים, כמו גם הימצאותם של אנשים על הקשת הטרנסית, הם פגיעה בלתי נסלחת בקדושת המשפחה ולא לזה אלוהים כיוון כשהוא דיבר איתנו על הנושא - הרי סיפורי המקרא מלאים בדמויות פגומות שמוציאות לקדושת המשפחה את המיץ. לא כי נטייתן. כי מעשיהן.
אבות זורקים את ילדיהם לגסוס במדבר, מניפים סכין על צווארם, מפלים בין נשותיהם ומפלים בין ילדיהם, בנות שוכבות עם אבא שלהן, אחים רוצחים זה את זה, מאהבים זורקים את פילגשיהן מחוץ לשער כמו היו חתיכת סטייק, כדי להיאנס ולהירצח על ידי חמאס. כאילו, בואו. קקופוניה שלמה של עיוותים מוסריים – ומה שפוגע בקדושת המשפחה זו נטייה מינית? אלוהים אדירים.
ותאמר רות המואבייה, עוד הרבה לפני שהומצא חודש הגאווה, לנעמי: "אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחרייך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, באשר תמותי אמות ושם איקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". אוח, יש יותר יפה, מכמיר לב ורומנטי מזה?
