ב"אמסטרדם", השיר הפותח את "יש כאן יותר מזה", האלבום החדש והשלישי של חנן בן ארי, הוא שר בין היתר ש"בשבת מרגיש כמו בעל שם טוב / במוצאי שבת מרגיש כמו שבתאי צבי (אני לא)". לא בטוח שכל אלו שמגיעים להופעות הרבות והמלאות של בן ארי בשנים האחרונות ברחבי הארץ או שמנגנים את הלהיטים שלו בלופ בנייד, מודעים להבדל התהומי שבין שני האישים האלו במסורת היהודית - הראשון הוא אבי תנועת החסידות. השני עסק בקבלה והקים סביבו תנועה משיחית שסחפה רבים ונחשב לגדול משיחי השקר של עם ישראל.
בן ארי של האלבום החדש, המגיע לאחר שניים מאוד מוצלחים ומצליחים ("איזון" ו"לא לבד"), שהפכו אותו לאחד מהכוכבים הגדולים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, כבר יודע שיש לו תפקיד בעולם, אך הוא ממשיך לשאול את עצמו מהו באמת: האם הוא רק מקבץ סביב הפופ העכשווי והסוחף שלו חסידים נאמנים או שאולי הוא גם מוכר להם חלילה אשליות חלולות.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
חוץ משירים שקל לזמזם תוך האזנה-שתיים אפשר למצוא גם הרבה אמת באלבום החדש והיפה של בן ארי, וגם תועפות של כנות. ב"אביתר" השיר הכי קצר פה (כדקה וחצי) ואחד מהיותר יפים - המוקדש לאביתר בנאי - בן ארי שר על הקשר שבין אמונה לבין יצירת מוזיקה. כל אחד מהשניים מקנא בחברו - בנאי מקנא בבן ארי ש"נולד דתי / עם אלוהים בכיס / בלי צלקות במלצ'ט / בלי הזיות בניו יורק". בן ארי מקנא בחברו המבוגר על כך ש"מה שלא יילבש או ישיר / תמיד יהיה משלהם / אני תמיד אהיה זר". זהו דו-שיח מוזיקלי-תרבותי במעמד צד אחד, שלקראת סופו בן ארי גם מכניס אזכור לאלבום הבכורה של בנאי, שאין ספק שהיווה לו השראה.
לבן ארי אולי אין תקופות חיפוש סוערות בלב תל אביב בקורות החיים שלו, אך לא בטוח שהיום הוא עדיין נתפס כזר בעיני מישהו, גם אם הוא עצמו עוד חושב כך. בסוף, בן ארי שר לכולם, הוא המיינסטרים הכל-ישראלי החדש. ואין קשר ממשי בין היצירה העכשווית שלו לבין מה שהוגדר פעם כפופ דתי וכמוזיקה חסידית שגם היום עדיין מתקיימת בגטו שאין לישראלי הממוצע כל רצון להיכנס לתוכו, ולהפך.
אבל זו אינה רק המוזיקה של בן ארי (שכאן היא קצת פחות להיטית מבעבר, עם מינון גבוה של בלדות ושירים שקטים שנועדו להאזנה ולא להקפצה), אלא גם אופן בחירת המילים שלו והרכבת הטקסטים המקורית. לצד שאלות על אמונה הוא מבין שיש ערך גם לחיי היום-יום של כולנו. ב"חוץ מכדורגל" הסופר-אקטואלי הוא שר ש"הבל הבלים הכל הבל / חוץ מכדורגל". החיבור הזה בין המשפט המפורסם ביותר מספר קהלת של החכם מכל אדם לבין קולות השדרנים הנרגשים ממשחקי נבחרת ישראל עד גיל 20 הפנטסטית והמאחדת, עשוי להיתפס לכאורה ככפירה, אבל בן ארי הוא אחד המסוגל למצוא את הקודש בתוך החול, או לפחות להבין שגם לשני יש משמעות.
זו אינה חנופה או רצון להחזיר מישהו בתשובה, כמו קלטות ההפחדה שפעם נהגו לחלק בצמתים עמוסים. זהו ניסיון מוצלח להבין עוד כמה ייצוגיים בתוך מכלול הישראליות החדשה. את מה שהבמאי יוסף סידר החל לעשות בקולנוע בעשור הראשון של המילניום השלישי, בן ארי ממשיך לעשות בפופ העברי, עם שירים כמו "הינדיק 2023" שלוקח את המעשייה החסידית המוכרת על בן המלך שנפל לשיגעון ("התחרפן" כלשונו של בן ארי), ופורס אותה על מצע עדכני של ביטים איטיים. גם ב"למעלה" שהוא שר עם טדי נגוסה עוסק בן ארי בפער שבין הלמעלה לבין הלמטה, אך הוא מציע לא לשפוט, וגם נגוסה מוסיף בתורו ש"הפסקתי להפריד, אני חלק משלם". כצפוי - וברוח האלבום הזה, חלקו של בן ארי מושר כבלדה נוגה, בעוד זה של נגוסה מכניס קצת יותר בשר ונגיעות היפ-הופ.
בשיר הנושא החותם את האלבום, בן ארי חוזר לדון ב"הבל", ומבקש להסביר בקול צרוד, קרוב וכואב ש"מתחת לכל האיפור הזה, הייאוש, הקנאה, המרדף / יש כאן יותר מזה" וש"אמן שכבר כאן בעולם הזה / בכל בוקר נטעם מזה קצת", ואפשר להאמין לו. גם לתהיות האמונה שלו ב"אחריך" (הנפתח במשפט הכמו צבאי "אחד האם שומע"), ושבו חוזר לבקר גם בן המלך מ"הינדיק", אפשר להקשיב מבלי חשש להשתתף בניסוי ברור בשטיפת מוח.
על אף שמינון הלהיטים הפוטנציאלי שעשויים לצאת מתוך "יש כאן יותר מזה" נמוך מזה שאפיין את שני אלבומיו הקודמים של בן ארי, זוהי ככל הנראה היצירה הכי חשובה ושלמה שלו עד היום, המיטיבה להציג את ההתפתחות המתבקשת שלו כאמן. כי מוזיקאי ויוצר אמיתי השואף לשרטט לעצמו דרך ארוכה, מבין שעל מנת לסלול אותה הוא זקוק ליותר מעוד כמה להיטים שיכנסו עכשיו לפלייליסט. הוא חייב לבנות לעצמו קאדר שירים שיעניין להאזין להם גם בעוד מספר חודשים ואפילו שנים, וב"יש כאן יותר מזה", אפשר למצוא אותם.
