מדורות הודלקו משני צידיו של הכביש המהיר בתל אביב, בהפגנה ספונטנית שמשכה אליה אמש (ג') רבבות מיואשים במחאה על הדחתו של גלנט מתפקיד שר הביטחון. במרחק קילומטרים בודדים מאות התכנסו יחד בסוג של מחאה אחרת - קריאת תיגר על דרכו של העולם. לפני כחצי שנה הלך לעולמו דן תורן, מוקדם מדי כפי שיעידו קרוביו, מאזיניו וחבריו ליצירה, שהתכנסו בבארבי בנמל יפו כדי לחגוג את המורשת המוזיקלית שלו, זו שממשיכה לפעום בלבבותיהם של רבים.
חמי רודנר מבצע את "אימפריות נופלות לאט" מתוך מופע המחווה לדן תורן
"וואו, מה דן היה אומר הערב?", הרהר יהלי סובול בפתח המופע, ספק אם מתייחס לאירועי השעה או לקהל הרב שבא לחלוק לו כבוד אחרון. במופע מרגש ובועט, שעובר בין תחנות חייו של אחד מאנשי המפתח ברוק הישראלי, לקחו חלק גדולי המוזיקאים בסצנה. אנשים ששיתפו עימו פעולה בלהיטי מיינסטרים ענקיים, בפנינות שוליים ששמורות ליודעי דבר וכל מה שנכנס באמצע. זה מופע שחגג את התעוזה המחוספסת אבל גם את הוורסטיליות יוצאת-הדופן, ויעידו השירים המגוונים שכתב תורן לעצמו ולאחרים מכל קצוות הקריירה שנפרשה לאורך ארבעה עשורים.
כך בתחילת הערב יובל מנדלסון, שהיה חבר קרוב, העניק ביצוע ייחודי ל"שיר יפה" שכתב יחד עם תורן. על הבמה מנדלסון תיאר את התהליך המשותף - הוא זה שכתב את הבית הראשון בהשראת ילדותו, ותורן הוסיף בית משלו - על בנו איתי שהיה אז בן שמונה. תורן הבן - שהיה לדמות מובילה בערב המיוחד הזה - ביצע את השיר יחד מנדלסון, שר את המילים שכתב לו אביו.
בניגוד למה שניתן לצפות זה לא היה ערב עצוב, כפי שביקש להדגיש תורן הבן, אלא חגיגה של יצירה. בקהל נמצאו, כך נדמה, הגרעין הקשה של מעריציו מכל התקופות. קהל בוגר יחסית שמכיר את התחנות השונות - מהלילות הסוערים עם להקת בלאגן ברוקסן, דרך הרוק המחתרתי של הזבובים (שנכחו לאורך המופע - בנפרד וגם יחד) ועד להופעות בבארבי המיתולוגי ברחוב קיבוץ גלויות. את המוזיקה מלווה תיעוד וידאו נוגע ללב וקטעי דיבור של תורן. אלה הוקרנו על מסך מאחורי הנגנים וחשפו חיוכים באולפן, רגעים של השראה וגעגוע עמוק.
המנעד הרחב של תורן ניכר ברצף פופ מתקתק, כשלנעליה של שרון ליפשיץ - שתורן כתב מספר שירים לאלבום הבכורה המצליח שלה - נכנסו דודי לוי ודנה עדיני. עדיני העמיסה תועפות גרוב ב"גידי", ולוי סחף בביצוע אנרגטי של "קולנוע". בהמשך גם רמי קליינשטיין ניסה להשכיח את החדשות כשביצע את הלהיטים שתורן כתב לאלבום הבכורה שלו, מוביל את הקהל לשירה משותפת ב"את שרה ברדיו" ומרגש על הקלידים ב"ביום של הפצצה".
הצד הרגיש והסנטימנטלי המשיך בעוד ביצוע מופלא של עדיני ל"בך לא נוגע", שתורן כתב ליהודית רביץ, שאליו הקהל הצטרף בשירה חרישית, כמו גם ב"היא אוהבת" המנחם של פיטר רוט. "אני מתגעגע לדן בטירוף", העיד רוט, שעבד עם תורן כמעט בכל צומת מוזיקלית. הקהל שמכיר את תורן דרך הצלילים יכול להתחבר לריק הזה, ואולי גם לגעגוע לתקופה אחרת. בועטת יותר, פחות מתנצלת.
אותה הנימה המשיכה כשדנה ברגר הצטרפה לחגיגה, הודתה לתורן שעזר לה לפרוץ, סיפרה לקהל על שיחת הטלפון שקיבלו ממנו כשהייתה חיילת - בסך הכול בת 19 וחצי. ההזמנה להצטרף לבלאגן הייתה לדבריה הגשמת חלום, וברגר העידה שניסתה אז "לשחק אותה קולית". אבל עכשיו היא חושפת את כל הרגשות, לא מצליחה להכיל את היעדרו של המוזיקאי שפתח עבורה דלת, ונותנת לגיטרות להוביל ב"גברים מקצוענים".
ברי סחרוף מבצע את "הזיות" ואיתי תורן מבצע את "לבן על לבן" מתוך מופע המחווה לדן תורן
לפני אחד מרגעי השיא של הערב, כשניגן את "אימפריות נופלות לאט" - הביצוע הכי מצופה ומתבקש בליינאפ - הכריז חמי רודנר כי "יופי הוא המחאה הכי חשובה", אולי האמירה הכי פוליטת שנשמעה באירוע ששמר על איפוק מסוים. כשהצלילים הראשונים מתנגנים קשה שלא להתמסר. לחשוב על האירועים השונים באופיים שקורים במקביל, על העבר והעתיד, ולמצוא גם שביב של תקווה. יש מידה של נחמה בגיטרות המייבבות, בזמן שהמדינה עולה בלהבות.
עבור מי שהיה שם לאורך הדרך, זו בהחלט הייתה חגיגה עתירת-כוכבים מהסצנה, שכללה גם את עמיר לב עם הביצוע המצוין של "שוב השקר הזה", שחר אבן צור ושאנן סטריט, כל אחד הביא את המתנות שתורן העניק לו. את סופו של הערב הובילו חברי הזבובים - מאור כהן ורוט, שצירפו אליהם באופן חד-פעמי את ברי סחרוף כקלידן. הכשלים הטכניים בתחילת הביצוע של "אם את הולכת" לא הכניעו את הקהל או את הענקים שעל הבמה. איך אמר מאור כהן? תורן הוא "ההוכחה שיש פה רוקנ'רול". הקהל הנלהב הזה, שחתם בשירה משותפת ודמעות בעיניים של הנוכחים באולם בביצוע של "לבן על לבן", הוא ההוכחה שהיצירה הזו של תורן, הבועטת, תמשיך לפעום גם אחרי שהכאב יישכח במעט.
