הקרב על משטרת שדרות ב-7 באוקטובר יכול היה להיות - ואולי עוד יהיה - סצנת אקשן טעונה, ארוכה ומותחת בסרט קולנוע או בסדרה. הגעת המחבלים לתחנת המשטרה, הזיהוי המהיר של מהות האירוע על ידי רפ"ק מאלי שושנה, אם חד-הורית ששהתה בתחנה כקצינה תורנית, הנסיגה לגג, קרבות הירי מול המחבלים, התחמושת שאזלה, הפציעה של רפ"ק שושנה, השיחה האחרונה וההצלה כשנדמה שהכול כבר אבוד - אפשר ממש לשמוע את תקתוק המקלדות של תסריטאי הוליווד כשהם בדרך לעוד להיט קופתי.
אלא שהקרב על משטרת שדרות אירע באמת. הסיפור של רפ"ק שושנה ושוטרי תחנת שדרות נחרט, יחד עם מאות ואלפי סיפורים אחרים, בספר דברי הימים של ההיסטוריה הישראלית שמתארים את הטבח הקטלני ששינה את פני המדינה. אל קבוצת יצירות התרבות שמתארות את היום הזה מצטרף כעת הספר "היום שבו הכל השתנה", אסופת סיפורי קומיקס שמבקשת להנציח את פיסות האנושיות והגבורה בהתמודדות הישראלית עם האירועים, ושלקחו בו חלק מאיירים כמו דניאל פלג, אביאל בסיל ויונתן פופר. בין הסיפורים אפשר למצוא את אלה של מאיה אלפר שניצלה מטבח הנובה; נועם תיבון שחילץ ניצולים רבים מהעוטף; חיים פרי, תושב ניר עוז שהקריב את עצמו להצלת משפחתו; סלימאן שליבי, בדואי מאחד הכפרים הבלתי מוכרים שארגן משלחת וחילץ נפגעים רבים; וסיפורים אחרים, כולם מוחצי לב בדרכם.
את הדמיון בין הסיפור של רפ"ק שושנה לז'אנר הסופרהירוז זיהתה גם הקומיקסאית טוהר שרמן-פרידמן, כשהונחה בפניה ההצעה להימנות על עשרת הקומיקסאים שלקחו חלק בפרויקט. "זה הרגיש לי כמו סיפור גיבורי-על", היא מתארת בראיון ל-ynet, "או שילוב בין פרק של 'פאודה' וגיבורי-על, קרב אפי שהרגיש כאילו אני נכנסת לסדרת מארוול משוגעת. כשמאלי ראתה את הסקיצות - הדבר הראשון שהיא אמרה זה שהיא נראית כמו גיבורת-על יפנית שיצאה מסרטי אנימה. זה משהו שמאלי הביאה, האופי שלה הוא סופר-וומן. איך שהיא תפקדה והגיבה, איך היא תפסה רימון וזרקה אותו. הפנטזיה והמציאות יצאו מהשיחה איתה, מהאישיות שלה".
"קומיקס הוא דרך לגשת אל הבלתי ניתן לתיאור. מילים ותמונות ביחד יכולות לעשות דברים שאף אחד מהם לא יכול לעשות לבדו" - את הציטוט הזה הנפיק המאייר, ארט ספיגלמן, דור שני לניצולי שואה, שתיעד את זיכרונותיו של אביו ממלחמת העולם השנייה ברומן הגרפי "מאוס: סיפורו של ניצול". את אירועי 7 באוקטובר אפשר למקם על מדף ה"בלתי ניתנים לתיאור". מהבחינה הזאת, שפת הקומיקס עשויה לתת מענה לקושי שנלווה לתיאור אירועים מהסוג הזה. זאת הייתה המחשבה שהנחתה את אנשי הוצאת "יוקה", שהוקמה במטרה להוציא רומנים גרפיים - ספרי קומיקס בעלי ערך ספרותי שמתארים את החיים בישראל היום. "היום שבו הכל השתנה" הוא הספר הראשון שיוצא בהוצאה שהוקמה לזכרו של גיא פרס, מאייר ואמן חזותי אוהב קומיקס (ונכדו של שמעון פרס), שנפטר מדום לב בגיל 33. את ההוצאה, כמו את חנות הקומיקס בעלת אותו השם, יזמה והקימה אחותו של גיא, יעל.
שרמן-פרידמן (28) הגיעה לפרויקט בעקבות פנייה מהקומיקסאי והקריקטוריסט המוערך אסף חנוכה, שמונה למנהל האמנותי של הספר לצד נטע גורביץ, העורכת הראשית. "מאוד הוחמאתי", מודה שרמן, "הרגשתי שאני מאוד צעירה בתחום ויש שם שמות מאוד גדולים. הייתי קצת לחוצה, לא אשקר, אבל לא היה לי ספק שאני רוצה להיות חלק מהפרויקט הזה. היו לי חששות, אבל לא התלבטויות. אם יש לי משהו לתרום ודרך לתווך את הסיפורים האלה, אני שמחה להיות חלק מזה".
5 צפייה בגלריה
הקומיקס על סיפורה של רפ"ק מאלי שושנה
(איור: טוהר שרמן פרידמן, מתוך הספר "היום שבו הכל השתנה")
איך בחרת את הסיפור של רפ"ק שושנה?
"ההגדרה הכללית הייתה שזה חייב להיות סיפור גבורה, למרות שההגדרה של גבורה במקרה הזה היא מאוד סובייקטיבית. כל בן אדם שהיה שם הוא גיבור. אבל הרעיון היה להראות איך אנשים דחקו את הגבולות שלהם ביום הזה ועשו דברים על-אנושיים. אני ממש רציתי לבחור אישה כי היו הרבה ילדים ונשים מעורבים באירועים האלה, וזה לא אופייני. זה לא מבצע כמו שאתה מדמיין צבא, משהו מאוד מיליטנטי של לוחמים, והיה לי חשוב לדמיין נשים בסיטואציה הזאת".
"זה היה אירוע בלתי נתפס בנפח שלו", מרחיב חנוכה, שמשמש גם כראש המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, "וחיפשנו דווקא את המפגש האנושי, הסיפורים האנושיים, כי זוועות היו מספיק. מה גם שזוועות אי אפשר להבין בכמות ואינטנסיביות כזאת. שפת הקומיקס מאוד יעילה במקרה הזה בגלל היכולת לספר סיפור באמצעים מאוד מצומצמים. אנחנו יכולים לבחור מה להראות ואיפה לקפוץ בזמן ואיזה חיבורים לעשות. זה מדיום שיכול להראות רגשות ומצב נפשי, והוא לא בהכרח מחויב למציאות, כי זה לא תיאור דוקומנטרי. זה יותר דומה לדיוקן של עולם פנימי. בעצם הכוח היחיד שיש לקומיקס על קולנוע זה שקומיקס מייצר אינטימיות, בזמן שבקולנוע אתה מתחבר למשהו מרשים וגדול מהחיים. קומיקס זה קטן, אתה וערימת הדפים שאתה מחזיק".
"לא הייתי מסוגלת לצרוך תוכן כזה כווידאו. קומיקס מאפשר להעביר את זה מבלי לפצוע"
אחד האתגרים הראשונים שהציב הפרויקט בפני שרמן-פרידמן היה להגיע אל רפ"ק שושנה עצמה. היא התבקשה לעבור דרך דוברות המשטרה ולבקש להיפגש איתה באופן רשמי. "הפעם הראשונה שהייתי בתחנת משטרה הייתה כשנפגשנו", היא נזכרת, "הרגשתי פולשת למקום לא-רצוי. ביקשתי את הסכמתה לספר את הסיפור שלה והיא הסכימה מיד. למזלי, מהרגע שזה קרה היא הפכה לסוג של דוברת, וגם קצת מייצגת של המשטרה. היא עוברת ממקום למקום ומתראיינת, ככה שטכנית גם לפני שפגשתי אותה היו לי הרבה חומרים ומידע. כשהשגתי את הפגישה היא תיארה לי בפרטי פרטים הכול. מה הם לבשו, לאן הם הלכו, כמה זמן עבר ומי נפל ואיפה. הדבר הכי קשה היה שהלוקיישן שהייתי אמורה לצייר לא היה קיים, כי התחנה בשדרות הוחרבה - המחבלים הקריסו עליהם את התחנה".
שרמן-פרידמן, בוגרת מסלול תקשורת חזותית בשנקר, הוציאה עד היום שני רומנים גרפיים בעלי אופי אוטוביוגרפי. הראשון, "בנות טובות הולכות לגיהנום" (2020), מתאר את מה שהיא מכנה "תהליך הפרידה שלי מאלוהים" וחזרתה בשאלה, במהלך התבגרותה בהתנחלות קדומים בשומרון. כשהייתה בת 15, הודיעה שרמן-פרידמן להוריה שהיא נוטשת את הדת ויוצאת עם בחור חילוני, "וזה סלל את הדרך שלי החוצה. נראה לי שההורים שלי כבר היו די מותשים מהשישה שהיו לפני", היא מאבחנת בחיוך. שרמן, כאמור בת שביעית מבין שבעה אחים ואחיות, מתגוררת היום בתל אביב, נשואה עם ילדה בת שנה וחצי, והיא נמצאת ביחסים טובים עם בני משפחתה.
האתגר השני של שרמן-פרידמן בפרויקט הגיע בעבודה על האיורים עצמם. "כמאיירת אני עוסקת בעיקר בתוכן אוטוביוגרפי, כלומר אני מציירת דברים יומיומיים", היא מסבירה, "ואז פתאום לצייר רובים ואש ודם - זה הצריך ממני תחקיר, איך נראים כלי נשק? איך מציירים יריות ואיך אני עושה לזה אדפטציה לסגנון שלי? איך אני מכניסה את הפיצוצים? חקרתי את האסתטיקה של המלחמה, והסתכלתי הרבה על קומיקסים ישנים כדי לקבל כיוון".
איך מציירים רוע מוחלט?
"האיור של המחבלים והגופות והדם היה ממש מורכב. השתדלתי להשאיר כמה שיותר לדמיון, כי אני מרגישה שהזוועות הן דברים שמבינים אותם בסאבטקסט. התלבטתי למשל אם לצייר את המחבלים כמו חיות או מפלצות, אבל הם לא, הם בני אדם, רעים. אז איירתי משהו גנרי כזה, עם הסימון של הבנדנות והקלצ'ניקובים שמאוד מוכרים, כמה שיותר סטריאוטיפי. כי אני לא יכולה לדמיין מי הם היו, לדמיין שהם אנשים עם משפחות וילדים זה היה טו מאץ'. בא לך לדמיין אותם בתור מפלצות. ואני חושבת שחלק מהשליחות שלנו היה להיות בין צלם תיעודי לבין מספר-סיפורים, ואת נותנת מצד אחד כבוד למציאות שקרתה שם ומצד שני חומלת על הגיבור של הסיפור ולא מציבה אותו במקום שחי את הסיטואציה הזאת שוב".
זאת אומרת עיקר השינוי הוא הריכוך.
"אחד הדברים הכי גרועים שאמרו לי בלימודים בשנקר זה שאני מציירת יפה. 'את לא צריכה לצייר יפה, את צריכה בועט'. ואני מרגישה שדווקא פה היופי והרוך של הציור שלי מאפשרים לעכל את המידע המזעזע הזה. שזה עבד לטובתי הפעם".
יש משהו בקומיקס כאמצעי סיפורי שמאפשר להעביר דברים שאי אפשר להעביר בווידאו.
"אם הייתי מדמיינת את מה שתיארתי כמצולם - זה היה בלתי נסבל. אני לא הייתי מסוגלת לצרוך תוכן כזה. קומיקס מאפשר להעביר את זה מבלי לפצוע, והשתדלתי שאם יש תוכן כואב וקשה, שהוא לא יהיה ברוטלי או מחריד ברמה שמאלצת אותך, כמו בסרט אימה, להסיט את המבט. לא רציתי שאנשים יסיטו מבט, אלא לשמר אותם ברגע האנושי ולייצר אמפתיה וסקרנות כלפי מה שהיה".
הסיפור של רפ"ק שושנה מאוד מטלטל רגשית. יש קטע בסוף שהיא חושבת שהיא הולכת למות ומבקשת בקשר שיגידו לבן שלה שהיא אוהבת אותו. איך התמודדת עם זה?
"התהליך המרכזי שהתמקדתי בו היה לנסות להרחיק את עצמי מהסיטואציה. בהתחלה ניסיתי להגיד לעצמי שזה פיקטיבי ולא קרה באמת, אני כמו חוקרת אנתרופולוגית שחוקרת יקום חדש. אבל כששמעתי אותה מספרת את זה - זה פגש אצלי המון פחדים. אם לא היינו חיים פה לא בטוח שהייתי מאמינה שזה קרה באמת. אני, כאמא, לא יכולה לדמיין את המחשבות שעברו לה בראש. היא שוכבת שם, מתבוססת בדם שלה וצריכה לשחק אותה מתה כי עוד רגע יגיע מחבל שיעשה בה וידוא הריגה. איך היא בכלל העזה לחזור לשדרות?".
5 צפייה בגלריה
הקומיקס על סיפורה של רפ"ק מאלי שושנה
(איור: טוהר שרמן פרידמן, מתוך הספר "היום שבו הכל השתנה")
איפה היית ב-7 באוקטובר?
"בבית, בתל אביב. בדרך כלל אנחנו נמצאים אצל ההורים שלי בהתנחלות ואנחנו מנותקים, הנייד סגור. דווקא הפעם היינו בתל אביב אצל ההורים של בעלי, והיינו דבוקים למסך. הבת שלי היא קטנטונת, אנחנו לא מראים לה מסך או מדליקים לידה טלוויזיה, ופתאום היינו דבוקים לחדשות, לא היינו מחוברים לעצמנו בכלל. מהר מאוד התחילו טילים בתל אביב אז עברנו לממ"ד".
לא חששת להיכנס לחרדה הזו שוב?
"היו לי מחשבות כאלה ממש ברגע לפני שהתחלתי לצייר, אבל כשהתחלתי להכין את הסטורי-בורד הבנתי שזה חייב לקרות. אני שמחה שזה יוצא עכשיו ולא קודם, כי עכשיו מתחילים להכחיש, או לשכוח ולחיות את החיים, כי אין ברירה והחיים חזקים. מבחינתי זאת זכות לעזור למאלי לשמר את הסיפור שלה, כי הטראומה הזאת קרתה לה, היא חיה עם זה כל יום. לנו יש את הפריבילגיה להמשיך הלאה".
