יש חשיבות לא מועטה ליכולתו של קולנוע לאומי לעסוק בהיסטוריה של עמו, אך, למרבה הצער, הקולנוע הישראלי מתקשה בכך. שילוב של מוגבלות הפקה, לוקיישנים נדרשים שכבר לא קיימים, ואולי גם הקושי לתרגם את האירועים ההיסטוריים למה שיכול לעבוד בקולנוע המסחרי העכשווי.
"שושנה" – טריילר
סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון" (2021) הוא דוגמה מעניינת לניסיון להתגבר על בעיית ייצוג העבר בקולנוע המסחרי הישראלי. הוא מנסה לקרב את עולמם של הצעירים בקיבוץ ניצנים, אלו שהתמודדו בקרב מגננה חסר סיכוי מול הכוחות המצריים במלחמת השחרור, לעולמם של הצעירים החיים ללא תחושה סכנה קיומית בישראל של ההווה. שנתיים לאחר יציאת הסרט, מה שנשר הציג בו מקבל משמעות חדשה וקשה מנשוא. הסרט מנסה גם להתמודד עם בעיית הלגיטימיות של הנרטיב הציוני במלחמה, שהיום פחות מוגדרת באמצעות מעשי הגבורה של הלוחמים היהודים ויותר על ידי רעיון "הנכבה" הפלסטינית. הפתרון של נשר היה מעניין אך בעייתי כשלעצמו. הוא השתמש בדמותו של העיתונאי המצרי החשוב מוחמד חסנין הייכל ליצירת נקודת מבט מתעתעת: יוצר הסרט מעצב כרצונו את "דמות האויב", ואז מתבונן באמצעותו ונותן לגיטימציה מחודשת להרואיות של הצעירים הנצורים.
אם הניסיון להתמודד עם התקופה המכוננת של מדינת ישראל הינו מאתגר עבור במאי ישראלי, מה נאמר על במאי זר המנסה לעסוק בתקופה זו באופן שקול ומאוזן. הקושי מתעצם כשמדובר בבמאי בריטי, בן לאומה ששלטה בפלסטינה המנדטורית, ושהיה לה תפקיד מכריע בעיצוב התפתחות הקונפליקט הישראלי-ערבי. זהו האתגר שאיתו מתמודד הבמאי הבריטי הוותיק מייקל ווינטרבוטום ב"שושנה" (Shoshana), סרט שעלילתו מתרחשת בתל אביב בין השנים 1944-1938, ושעוסק ביחסיהם של שושנה בורוכוב (השחקנית הרוסייה אירנה סטרשנבאום) ותומס וילקין (דגלאס בות') רב-פקד בבולשת של משטרת המנדט.
"שושנה" הוא מה שמכונה "פרויקט תשוקה" (Passion Project) שאותו פיתח וינטרבוטום במשך 15 שנה. כפי שאמר בראיונות, הוא חיפש נקודת תקיפה שתאפשר להפוך את העניין שיש לו בתקופת פלסטינה המנדטורית לסרט. הקשר הרומנטי בין בתו של המנהיג הציוני דב בר בורוכוב (שמת 21 שנה לפני תחילת אירועי הסרט), ואדם שהיווה דמות מפתח בלכידת חברי המחתרות היהודיות, מבטיח גם את הרגש העז של אהבה כנגד כל הסיכויים, וגם את הריגוש של מרדף אחר פורעי החוק. נראה שלקונספט יש פוטנציאל, אך הבטחות לחוד ומימוש לחוד. "שושנה" לא מצליח יותר מדי לא ביצירת סיפור אהבה סוחף ולא במותחן המנדטורי.
וינטרבוטום הצהיר שהסרט שלו יכול להיחשב ל"ציוני", ואין ספק שהוא נזהר מהצבת עמדה מוטה באופן בוטה כנגד אנשי היישוב, אך זה לא אומר שהיבטים שלו לא עשויים להיראות בעייתיים לעיניים ישראליות. הסרט נפתח בעריכה של צילומים תיעודיים כדי להציע לצופים סקירה מזורזת של ההיסטוריה של פלסטינה מהרגע שבו החלה העלייה של יהודים ציונים. זה נעשה בקולה של הגיבורה היהודית של הסרט, אך היא מהדהדת את מילותיהם של היוצרים (ווינטרבוטום יחד התסריטאים עם פול ויראג ולורן קורייה) שלא חולקים עימה זהות לאומית. זהו סרט עלילתי ולא קולנוע תיעודי, וכמובן שאין לצפות לסקירה של ההיסטוריה במלוא מורכבותה, אבל כבר כאן מומחשת הבעייתיות של השמטת הצד הערבי.
בתוך הסקירה ההיסטורית מוזכרים בחטף מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול, אך החל ממעשה הטרור הראשון (שמופיע דקות ספורות מתחיל הסרט), האלימות המוצגת היא ברובה הגדול של חברי המחתרות היהודיות, ובמידה פחותה של חיילי ושוטרי המנדט. הערבים לא קיימים בסרט מעבר לרמת ניצבים פאסיביים המהווים קורבנות של טרור יהודי, או – באופן נקודתי - של שיטות הפעולה הנחושות והאכזריות של קצין הבולשת ג'פרי מורטון (הארי מלינג) שלו תומס וילקין יהיה כפוף. גם בלי להצדיק את הטרור כנגד אזרחים של חברי האצ"ל והלח"י, הסרט לא מציג באופן מספק את מה שהיה עשוי להיות עבורם עילה לנקם. לא הטרור הערבי, ולא נואשות היישוב על רקע המלחמה באירופה שזוכה ללא יותר מהתייחסות אגבית.
אנו פוגשים את שושנה היפה והדעתנית, עובדת במשרדי ההגנה, שבהמשך נוטלת חלק בפעולות ההקמה של יישובים חדשים ובאימוני ירי. במקביל היא מקיימת כבר חמש שנים מערכת יחסים עם וילקין מהבולשת. לכן קצת מוזר, למשל, שהיא מביעה תמיהה על אופיה של הדירה הספרטנית שלו כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה. ושנדמה כאילו הם נתקלים לראשונה באתגר של מערכת יחסים זו כשהיא משתקפת הן מול אנשי היישוב והן שליחי השלטון המנדט הבריטי.
הקשר בין בורוכוב ווילקין קצת לוקה בכימיה הרומנטית בין השחקנים. למרות שהסרט מתעכב על הקשר הפיזי בין השניים (במידה קצת גבולית מבחינת האופן שבו זה משרת את הצרכים הסיפוריים), בסצנות שבהן השניים מדברים ומתווכחים הקשר נותר לא משכנע בגלל האופי המעושה של הטקסטים. בהמשך, כאשר המצוד ללכידת אברהם "יאיר" שטרן (אורי אלבי) מתהדק, דמותה של שושנה קצת נדחקת לשוליים - למרות שהסרט לא רק נושא את שמה, אלא שהיא ממשיכה לתפקד כמספרת המשלימה לצופים פרטים עלילתיים.
"שושנה" אינו נמנע מהצגת האכזריות של אנשי המנדט הבריטי - הוצאה להורג בתלייה של איש לח"י, הוצאה להורג שמטרתה להבהיל קבוצת ערבים בג'נין להסגיר את מאגר הנשק שלהם, עינויים באמצעות שפיכת מים על פנים מכוסות בבד ובאמצעות הצלפות. אבל בה בעת יש בו הקפדה שתכליתה להפריד בין וילקין ומעשים אלו, גם כאשר הוא נוכח כבעל הסמכות בחדר שבו הם מתבצעים. יש כאן פיצול דיכוטומי מופרז בין איש הבולשת "הטוב" (וילקין) ו"הרע" (מורטון), שעל פי מיטב ידיעתי את העובדות ההיסטוריות, לא היה כה מובהק. כך ניתן לשמר את דמותו של וילקין כאידיאליסט שוחר טוב, בדרך המשלימה את היותו גיבור רומנטי. יכול להיות שזו דרישת יתר מהסרט, אבל נדמה כי נעשה כאן ויתור על מורכבות מעניינת בדמות, וכך גם בעמדתו של הסרט.
מבחינת השחזור ההיסטורי של תל אביב הצעירה הסרט עושה עבודה מספקת, גם ללא משאבים כלכליים מהסוג שהפקה הוליוודית גדולה הייתה עשויה לגייס (באפשרות המאוד לא סבירה שהוליווד הייתה מגלה עניין בסיפור זה). הסרט מצולם בחבל פוליה בדרום מזרח איטליה, ומציג בתים בעלי אופי מספיק דומה (גם אם הבתים לעיתים קצת בלויים בדרך שאינה סבירה לעיר שזה מכבר נבנתה). יש גם הקפדה על שימוש בעברית ובצוות של שחקנים ישראלים המגלמים את דמויות אנשי היישוב וחברי המחתרת. מבחינות אלו נעשה מאמץ ראוי לציון.
לווינטרבטום בן ה-62 יש קריירה הנושקת ל-30 שנה, שלכל אורכה הוא עבד בקצב אינטנסיבי וקבוע של פרויקט בשנה (ולעיתים אף יותר מכך). הפילמוגרפיה שלו מציעה עושר של נושאים, ז'אנרים ותקופות ובהתאם לכך גם סגנונו משתנה. עיבודים לספריו של תומס הארדי ב"ג'וד" (1996) וב-The Claim (2000), מדע בדיוני ב"קוד 46" (2003), סרטים פוליטיים על אודות ההתנגשות בין תרבות המזרח והמערב כמו הדוקו-דרמה "הדרך לגוואנטאנמו" (2006) הדרמה "בכוח הלב" (2007) המבוססת על הספר של מריאן פרל (אשתו של העיתונאי החטוף דניאל פרל), והדוקו "דוקטרינת ההלם" (2009) המבוסס על ספרה של נעמי קליין. ויש גם סדרות טלוויזיה של קומדיות מסע סימפטיות בכיכובם של סטיב קוגן ורוב ברייטון - "המסע" (2010) "מסע לאיטליה" (2014) "מסע לספרד" (2017) ו-"מסע ליוון" (2020). מגוון בהחלט יוצא דופן אך המכלול לא מציע חריגות ניכרות מטווח מסוים של איכות.
ניתן להשוות את האנמיות של שושנה ל"קרב על אלג'יר" (1966), סרטו החשוב של הבמאי האיטלקי ג'ילו פונטקורבו המתאר את ההתנגשות בין מחתרת ה-FLN האלג'יראית וכוחות הצבא הקולוניאליסטי הצרפתי. סרט המדגים את היכולת להפוך עימות מסוג זה לאירוע אינטנסיבי ומעורר מחשבה, בלי קשר לצד שבו נמצא הצופה. זה מה שאפשר לו לתפקד הן כביקורת פוסט-קולוניאליסטית והן כסרט חובה במערכות ההדרכה של הצבא האמריקאי. נדמה שהסרט של ווינטרבוטום משיג את המטרה ההפוכה: סרט שלא ניתן להפיק ממנו יותר מדי, ולא משנה באיזה צד של העימות ההיסטורי הצופה נמצא.
