מעטים יעזו לטעון ש"אהבה בשחקים" (1986) הוא יצירת אומנות גדולה, אבל קשה שלא להכיר במעמדו כאחד מסרטי המפתח של הוליווד בשנות ה-80. "שעשועים מסוכנים" (1983) סימן את דרכו של השחקן הצעיר טום קרוז למעלה, אבל התפקיד של פיט "מאווריק" מיצ'ל הזניק אותו לעמדת כוכב הקולנוע הגדול בעולם. באופן הנוגד כל היגיון, כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן, קרוז עדיין נמצא בפסגה.
"אהבה בשחקים: מאווריק" - טריילר
"אהבה בשחקים" היה בלוקבאסטר שפעל בדרכים שונות, ולעיתים, כך נדמה בטעות, סותרות. כמו "רמבו" זו פנטזיה של התגברות על טראומת החולשה האמריקאית במלחמת וייטנאם (באמצעות עלילת המשנה של גאולת האב המיתי שטס במלחמה ונהרג בנסיבות עלומות). הבמאי טוני סקוט והמפיקים ג'רי ברוקהיימר ודון סימפסון חגגו את היופי שבעוצמת מטוסי ה-F-14 שיכולותיהם הוצגו לראווה. הייתה זו פרסומת אפקטיבית לצבא ארצות הברית שהקפיצה ב-500 אחוז את מספר המתגייסים שרצו להפוך לטייסים. מאז הוא הפך לכלי מרכזי בארסנל של אנשי לשכות הגיוס ודוכני ההחתמה.
"אהבה בשחקים" קידם גם אופנה (מעיל הטייסים של קרוז, ובמיוחד משקפי הריי-באן) וחיבור סינרגטי של מוזיקה וקולנוע. הפסקול הגיע לפלטינה כפול תשע, וכלל, בין השאר, את הלהיט הרומנטי "Take My Breath Away" שזיכה את להקת ברלין בפרס האוסקר, "Danger Zone" של קני לוגינס, ששודך באופן אפקטיבי לעוצמת המטוסים, ושירים ישנים שהוחזרו לגדולה כמו "'You've Lost That Lovin' Feelin" הזכור מסצנת החיזור של מאווריק אחר המדריכה בעלת הדוקטורט שרלוט "צ'רלי" בלקווד (קלי מגיליס).
"אהבה בשחקים" אולי הציג רומן בין מאווריק לצ'רלי אבל התמקד עוד יותר בעוצמת האחווה הגברית. עלילתו כללה כל כך הרבה רגעי הומו-ארוטיות מזוקקת שהטענה לקיומו של "סאבטקסט" היא בגדר אנדרסטייטמנט מבדח. זכור במיוחד סיקוונס כדורעף החופים של הטייסים היפים-שריריים-שזופים וחשופי החזה, שהמשחק נותן לכם שלל הזדמנות להקפיץ את שריריהם, כל זאת לצלילי "Playing with the Boys" של קני לוגינס. הצבת גוף הטייסים כהשלמה לעוצמת מכונות המלחמה, המושגת באמצעות התרפקות ברוח צילומי הסטילס של ברוס וובר.
ביקורות סרטים נוספות:
36 שנים מאוחר יותר "אהבה בשחקים: מאווריק" (Top Gun: Maverick) מחזיר את טום קרוז לתפקיד המכונן שלו ככוכב. קרוז משמש גם כמפיק וסמכות העל לכל דבר ועניין בסרט. על הבימוי הופקד ג'וזף קוסינסקי שכבר עבד איתו ב"אבדון" (2013). הרקע של קוסינסקי כבמאי פרסומות מוערך ועשייה קולנועית מלוטשת ("טרון: המורשת" מ-2010) הופך אותו לממשיך ראוי לעבודתו של טוני סקוט.
הפנטזיה של עוצמה לאומית אינה מרכזית ב"מאווריק". נושאו המרכזי, כפי שנרמז בשמו, הוא הדמות שאותה מגלם קרוז. ליתר דיוק, נושאו הוא קרוז כמי שמסוגל לגלם גם בגילו המתקדם (הסרט צולם לפני ארבע שנים כשקרוז היה בן 56) את ההעזה החצופה והנחישות של טייס קרב. חרף הגיל וההישגים של מאווריק, הוא בחר להישאר בדרגה נמוכה של קפטן וזאת כדי שיוכל להמשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות – להיות הטייס הטוב ביותר. כל דבר שיאמר על דמותו של מאווריק יכול להיאמר גם על קרוז שבגילו עושה את סרטי האקשן השאפתניים של סדרת "משימה בלתי אפשרית", ובהם הוא מקפיד לבצע בעצמו פעלולים מסכני חיים.
אנו פוגשים את מאווריק כטייס ניסוי המבצע טיסה במטוס "הדארקסטאר", גרסה פיקטיבית ומעודכנת ל-SR-71 בלאקבירד. הוא מפר פקודה ומסכן את חייו רק כדי לנסות ולהציל את המשרות של אלו שעבדו על הפרויקט. כך האגו והשחצנות מצופים באלטרואיזם. האופציה האחרת, והבלתי מתקבלת על הדעת, היא כניעתו בפני הבלתי נמנע – הדור הבא של כלי טייס לא מאוישים שיחליפו את הטייסים בשר ודם. כשמטוס הדארקסטאר עובר את מחסום מאך 10, ומאווריק מגיע לקצה העליון של הסטרטוספרה, מומחשת מיתולוגיית הנעורים הנצחיים של הגיבור ושל השחקן המגלם אותו. בהמשך הוא אומר על היותו טייס "זה לא מה שאני, זה מי שאני" – נדמה כי זוהי גם אמירה של קרוז על מעמדו הנצחי ככוכב קולנוע.
על תעלול הטיסה ללא הרשאה מאווריק זוכה לשיחת נזיפה מהאדמירל צ'סטר "האמר" קיין (אד האריס). באופן מקביל לסרט הקודם גם שיחה זו מובילה מיד, ובאופן אבסורדי, לשליחתו חזרה ל"טופ גאן", בית הספר המהולל שאליו מגיעה עילית טייסי הצי. הוא אמור להדריך חבורת טייסים שכל אחד מהם היה הבוגר המצטיין של המחזור שלו ב"טופ גאן". הטובים מבין הטובים ביותר של הטובים לטיס. ומאווריק הוא כמובן הטוב ביותר גם ביחס לאלו. היעד הוא משימת הפצצה בדרגת קושי חסרת תקדים של כור גרעיני תת קרקעי עם סממנים מעורבבים של איראן ורוסיה (והיעדר ציון ברור של מדינה קונקרטית). כל זאת בעודו כפוף לסגן האדמירל בו "ציקלון" סימפסון (ג'ון האם) הסולד ממנו קשות, ומתפקד כ"רע" של הסרט.
הטייסים הצעירים הם חבורה מגוונת מבחינה גזעית ומגדרית בדרך מאוד שונה מאלו של הסרט המקורי (שהיו ללא נשים, עם טייס שחור בודד שהיה שולי לחלוטין). אבל, בסופו של דבר, שני הטייסים הצעירים הבולטים הם גברים לבנים המשכפלים את היריבות שהייתה בין טום "אייסמן" קאזנסקי (ואל קילמר) ומאווריק. כאן הם הלוטננט השחצן ג'ייק "הנגמן" סרסין (גלן פאוול), ומולו לוטננט בראדלי "רוסטר" בראדשו (מיילס טלר), הנחוש להוכיח כי השיג את מקומו בקבוצה המובחרת בזכות מלאה.
"רוסטר" הוא בנו של ניק "גוס" בראדשו (אנתוני אדווארדס), הנווט של מאווריק וחברו הטוב, שמת בתאונת טיס בסרט הקודם. מאווריק, שעוד חש אשמה על מותו של גוס, מנהל מערכת יחסים מורכבת ומתוחה עם רוסטר, שבה הם עשויים להפוך ליריבים מרים, או למי שביניהם תתקיים דינמיקת אב-בן.
הוכחת נצחיותו של כוכב הקולנוע קרוז כרוכה בהצהרה בדבר עליונות האקשן הקולנועי של ימים עברו - זה המעדיף את הקושי והאתגר בפעלולים שאותם מבצעים בני אדם, על פי נוחות השימוש ב-CGI. אם טייס הקרב האנושי עשוי להיכחד על ידי טכנולוגיית הכטב"מים, הרי שכוכבי קולנוע כמו קרוז עשויים להיות מוחלפים בכפילים סינתטיים. לכן "כוכב הקולנוע האחרון" מקפיד שבסרט שלו מטוסי הקרב אמיתיים יעופו בשחקים ולא יועתקו ממסך המחשב למסך הקולנוע.
בהתאם לכך צולמו שעות רבות של טיסה במטוסי קרב שונים ובעיקר במטוסי F-18 (חומרי ההפקה טוענים ל-800 שעות). השחקנים המגלמים את הטייסים הצעירים, וגם קרוז עצמו, היו במטוסי הקרב בזמן מעוף, ולכן פניהם מתעוותים בהמחשה שאינה ניתנת לזיוף של כוח הג'י. לקראת הטיסות השחקנים עברו אימונים במשך שלושה חודשים, וקרוז (המחזיק ברישיון טיס) שימש כמדריך שלימד אותם כיצד לתפעל את ציוד הצילום שהועלה למטוסים. המאמץ יוצא הדופן ניכר בסצנות פעולה המבהירות את עוצמת החוויה האותנטית לעומת הדלות הסינתטית שאליה אנו מורגלים.
העיסוק של הסרט בגיל של מאווריק/קרוז כולל אלמנט של הדחקת אובדן הנעורים הנשי, והדגשת הטראגיות של זו הגברית. קלי מגיליס (המבוגרת מקרוז בארבע שנים) לא הוזמנה להשתתף בסרט. לא רק שהיא ממעטת לשחק בשנים האחרונות, היא גם חטאה בחטא הבלתי נסלח של השלמה עם הזדקנות נטולת קרב בלימה פלסטי. היא הוחלפה בג'ניפר קונלי (בת 47 בזמן הצילומים) המגלמת את פנלופי "פני" בנג'מין, בתו של אדמירל, ששמה הוזכר בסרט הראשון כהסתבכות קודמת של מאווריק. כעת הפכה למושא אהבה רב שנים של הגיבור.
העיסוק בנגיסתם האכזרית של שיני הזמן בעוצמתו של הגבר (שאינו טום קרוז) מומחש בהופעת האורח שהיא גם הסצנה המרגשת ביותר בסרט. ואל קילמר חוזר לתפקיד "אייסמן", היריב שהפך לחבר, וברבות השנים התקדם לדרגת לאדמירל המפקד על הצי של האוקיאנוס השקט. קילמר, כידוע, חלה בסרטן הגרון ואיבד את יכולת הדיבור באופן כמעט מוחלט. כשהוא וקרוז משחקים זה מול זה, ומשא 36 השנים שחלפו נוכח בצורתו האכזרית ביותר, קשה שלא לחוש צביטה בלב.
"מאווריק" הוא סרט שיודע מה נושאו ומה תכליתו. אין טעם לצפות לעומק רב יותר בדמויות המשנה, לדיאלוגים מורכבים, או לסוף "אמיתי" שיפתיע ויטלטל את הצופים. יחד עם זאת ערכו הוא לא רק בקרבות אוויר סוחפים ואותנטיים, אלא גם בהרהור, שאינו נעדר מלנכוליה, על הצלחתם של מאווריק וקרוז לשמור על מעמדם. קרב היום שבו גם כוכב הקולנוע הנצחי יבין שהאגו שלו ממשיך לכתוב צ'קים שגופו כבר לא מסוגל לפרוע. זה בוודאי יקרה, אבל לא בסרט הזה.
