המילה "פרווה" היא אולי לא הבחירה הנאותה לתאר סרט שבו ניצולי התרסקות מטוס ניזונים, בין היתר, מבשר אדם - אך במקרה של "אחוות השלג" (La sociedad de la nieve) נדמה שאין מנוס ממנה. סרטו של ח.א. ביונה שהוא גם נציג ספרד לאוסקר ועלה בחמישי האחרון לנטפליקס, מביא את סיפורם האמיתי של שורדי מטוס מאורוגוואי שהתרסק בהרי האנדים באוקטובר 1972 בדרכו לצ'ילה. הסיפור המזעזע הזה הובא כבר לאקרנים מספר פעמים – בין היתר, בסרט המקסיקני Survive! (1976) ובסרטו של פרנק מרשל "לחיות" (1993) – וקשה להבין מה הביא את ביונה לספר אותו שוב.
אחוות השלג - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הסיפור האמיתי כאמור התרחש לפני 51 שנה, כשמטוס שעל סיפונו חברי נבחרת ראגבי ממונטווידאו ובני משפחותיהם עשה את דרכו לסנטיאגו שבצ'ילה, והתרסק בפסגות הרי האנדים המושלגים. במשך 72 יום הם נאבקו בקור, ברעב ובמפולות שלגים, ובסופו של דבר שרדו 16 מבין 45 הנוסעים ואנשי הצוות – אחרי שמשלחות החיפוש כבר נואשו מלמצוא אותם בחיים.
סיפורו של האסון האווירי הזה לווה גם בשמועות על קניבליזם שעוררו סערה ציבורית – הניצולים אכן ניזונו מבשרם של המתים, אך להגנתם טענו שהיה ביניהם הסכם ולפיו מי שימות מאשר לחבריו לאכול את בשרו כדי לשרוד – ולזכותו של ביונה ייאמר, שהוא לא מתענג על ההיבטים הגראפיים של אכילת גופות. התחושה היא, שזהו סרט שנעשה מתוך כבוד למתים ולשורדים שחיים בינינו, ושסיפורם מובא בספרו של פבלו ויֶֶֶֶֶרצ'י מ-2009, "אחוות השלג", ששימש בסיס לסרט.
נאמן לרוחו של הספר, סרטו של ביונה (שחיבתו לסיפורי הישרדות מחרידים ניכרה גם בסרט איך-שרדתי-את-הצונאמי, "הבלתי אפשרי" מ-2012 בכיכובה של נעמי ווטס), נשען על מונולוגים של הניצולים המובאים בקריינות של שחקנים – ובראשם נומה טורקאטי (אנצו ווגרינצ'יק). העובדה שהקריינות נשמעת גם מפי מי שלא שרדו כדי לספר בקולם הופכת את המוות ולא את כוחה של ההיאחזות בחיים לציר המרכזי של הסרט. הצילומים עצמם נערכו בחלקם בהרי האנדים, במקום בו התרסק המטוס, ואכן קשה לבוא בטענות אל האותנטיות שעולה ממנו.
הבעיה מונחת במקום אחר. כדי שסיפור כזה יעבוד יש להציב במרכזו דמויות מעניינות. במקום זאת, נדמה שביונה החליט להפוך את סרטו לאנדרטה למתים ושיר הלל לשורדים. הבחירה הזו יוצרת האחדה בין הדמויות שבאה על חשבון הבלטה של כל אחת ואחת מהן, והדבר הזה מאלץ את ביונה ללוות את הסרט ברשימה שמית של המתים כמו גם בסצנות קצרצרות המראות אותם ברגעים מאושרים יותר. במקום לצפות בדרמה אנושית, התחושה היא שלפנינו סיפור שנקלע מערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק המגולל את הסיפור באופן המסורתי והדידקטי ביותר האפשרי. יתר על כן, השאלות האתיות, וכן, נודה על האמת, גם הגסטרונומיות, הכרוכות באכילת בשר אדם כמעט ואינן נידונות בסרט. היזכרו רק בבעל המסעדה העריץ בסרטו של פיטר גרינאוויי, "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" (1989), כאשר הוא נדרש לאכול את בשרו של המאהב המת – וזה עוד אחרי שגופתו נאפתה ועוטרה על פי מיטב המסורת של המטבח הצרפתי. ואילו כאן – כאילו כלום. הטראומה הכרוכה באכילת בשר המתים שהשתמר בכפור חולפת, כמעט מבלי שנשים אליה לב.
"אחוות השלג" מתקשה למצוא פרספקטיבה מעניינת במיוחד לסיפור. הוא נחתם, וסליחה – אבל זה לא ספוילר, עם שובם של השורדים והתאחדותם עם בני משפחותיהם (באופן שקצת מזכיר דימויים מוכרים משחרור החטופים אצלנו), ואולי היה נכון יותר להתעכב על מה שקרה להם אז. למשל, התגובה התקשורתית והציבורית לדיווחים על קניבליזם. למשל, ההתמודדות של השורדים עם הטראומה שחוו. אני מעדיף את הפרספקטיבה הזו על פני אפקטים חזותיים – מהסוג שכבר מזמן חדל להרשים, לפחות אותי – שמדמים את ההתרסקות ואז את מפולת השלגים וכו', וחותכים למסך שחור שנועד לדמות את השקט לפני שהזוועה נחשפת במלואה.
ביונה הוא כבר מזמן שחקן בזירה ההוליוודית (ע"ע "עולם היורה: נפילת הממלכה" וסדרת הטלוויזיה "שר הטבעות: טבעות הכוח") – מה שיכול להעניק לו את האוסקר בטקס הקרוב – והוא משחק בזירה זו היטב, אבל עם כל הכבוד, הישרדות מסתבר היא עניין משעמם למדיי, וכאשר הדמויות שחוות אותה נותרות עמומות קשה לחוש איזושהי מעורבות רגשית בסיפור מעבר לשאלה: האם מכשיר הקשר יעבוד?
יש משהו כמעט אירוני בפער שבין מאבק ההישרדות האכזרי והטבע עוצר הנשימה שבתוכו הוא מתנהל (רוב הסרט צולם בהרי סיירה נוואדה בספרד), ולעיתים תהיתי מה במאי תובעני באמת כמו ורנר הרצוג היה עושה עם הסיפור הזה. "אחוות השלג" אמנם אינו נושא על נס את הרוח האנושית, ועל כך אפשר רק לברך, ואינו מתענג על קשקשת דידקטית נוסח אמונה בכוח האדם. מצד שני, כאשר הנופים סוחפים יותר מבני האדם האבודים בתוכם – יש משהו פגום למדיי בסרט.
