קשה לשכוח את הפעם הראשונה שבה קוראים את הספר "אני, כריסטיאנה פ.", וכל שכן את הפעם הראשונה שרואים את הסרט המבוסס עליו. מילת המפתח פה היא "הראשונה", כי לרוב מתווספות עוד כמה פעמים מיד אחר כך. התיאורים והתמונות שעולים מהם הם מהסוג שחודרים לבטן, מתיישבים איפשהו במעיים ועושים שם בלגן. במיוחד כשהקהל הטבעי ליצירות האלו הם בני נוער, שגם ככה רמת הרגישות שלהם לדימויים היא כמו של חשופית למי מלח. התגובות הראשוניות נעות מגועל וזעזוע ועד למשיכה טוטאלית ורצון להפוך לאחד מגיבורי הספר, אומללים ומרוטים ככל שיהיו, וכנראה זה מה שמסביר איך אחרי כל השנים שעברו מאז שהספר יצא הוא עדיין מיתולוגי. כל כך מיתולוגי שעכשיו מגיעה לארץ סדרה גרמנית חדשה המבוססת באופן חופשי ופרוע על הספר, 42 שנים מאז שהוא הודפס ובדיוק 40 שנה מאז שיצא הסרט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הספר עצמו רחוק מלהיות יצירת מופת, אבל הוא אף פעם לא התיימר להיות כזו. למעשה הוא נולד כרשימון אחרי ששני עיתונאים, קאי הרמן והורסט ריק, נוכחו ב-1978 במשפט של היינץ ג., שהועמד למשפט בשל חשד שביצע עבירות מין בקטינות וסיפק להן סם מסוג הרואין. אחת העדות במשפט, ורה כריסטיאנה פלשירנוב, תפסה את תשומת ליבם במיוחד. היא הייתה רק בת 16 וכבר אחזה בסיפור חיים טראגי באופן קיצוני, הכולל פרידה מאבא מתעלל וחיים בשכונת עוני, הידרדרות מהירה מכדורים פסיכוטיים להרואין, ניסיונות גמילה לאחר מוות של חברים ממנת יתר ועבודה בזנות כדי לממן את הסמים, כל זה על רקע ברלין המערבית וסצנת מועדוני האנדרגראונד שפרחה בה בתחילת שנות ה-70.
שני העיתונאים לא יכלו להתעלם מהכנות והרהיטות של הנערה, כמו גם מהסיפור הקשה, והם החליטו לראיין אותה כדי ליצור מסמך עיתונאי וחינוכי. המסמך, ששמו היה "אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות", על שם תחנת הרכבת שבה היו מתקבצים ילדי השוליים, צורכים סמים ועוסקים בזנות, נכנס לתוכנית הלימודים בבתי הספר בגרמניה, אך בעקבות הביקוש הוא יצא ב-1979 גם בגרסת הספר, תחת השם הידוע "אני, כריסטיאנה פ.". הספר זכה מיד להצלחה מרובה, ושנתיים לאחר יציאתו יצא גם הסרט המבוסס עליו. הרמן וריק היו אחראים גם על התסריט, והפסקול כלל שירים בביצועו של דיוויד בואי, שגם הגיח להופעה קצרה בסרט בתפקיד עצמו.
בהתאם לאופיו המיוחד של הספר, הסרט היה בסגנון ריאליסטי, אף אחד בקאסט לא היה שחקן מקצועי ואת הדמות הראשית גילמה נטיה ברונקהורסט, שהייתה אז בת 13 בלבד, זאת על אף שהם חיפשו נערה "מבוגרת" יותר, בת 15. הסצנות היו אמיתיות להחריד, כולל קלוז-אפ על המזרקים שמוחדרים לוורידים ותיאורי קריז קשים. הכוונה של כל אלו הייתה ברורה - לזעזע ולהרחיק את בני הנוער מגורל דומה - אבל בפועל הספר והסרט גרמו לסצנת הסמים של ילדי ברלין להיראות זוהרת מתמיד, המועדונים שמוזכרים בהם הפכו לעוד יותר פופולריים, תיירים עלו לרגל לתחנת גן החיות, ובעיקר פלשירנוב וברונקהורסט הפכו למודל לחיקוי – כולן רצו להיראות כמוהן ולהתלבש כמוהן, ויש שאומרים שהן אלו שאחראיות על ההרואין שיק שהתפרץ בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90.
למעשה, את ההשפעות האופנתיות שלהן ניתן לראות עד היום: ב-2016 השיק בית האופנה גוצ'י קמפיין שצולם באירופה סנטר בברלין, ומשחזר את אחת הסצנות המפורסמות שבסרט. כמובן, קשה להתעלם מהעובדה שאם לכריסטיאנה היו פריטי גוצ'י בארון היא לא הייתה צריכה לרדת לזנות, וזאת עוד לאחר שהיא בעצמה אמרה שבמציאות היא הייתה הרבה יותר מוזנחת, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות אפילו את הבגדים שמופיעים בסרט. שנתיים לאחר מכן, המעצב ראף סימונס השיק קולקציית גברים שהיא מחווה לסרט, עם הדפסים של הדמויות על הפריטים. הקולקציה עוררה לא מעט ביקורת, עד שסימונס הודיע שחלק מההכנסות יועבר לעמותות שתומכות במכורים.
לאור כל אלו, אך טבעי שתגיע גם גרסה מעודכנת יותר, שבוודאי תגרום לפלשירנוב לגלגל עיניים - ולא רק בגלל ההיי. הקצב, האופנה והיופי של השחקנים מעניקים את התחושה שהגענו ל"אמילי בברלין" יותר מאשר לסיפור נפילתה של ילדה מוזנחת, אבל יכול להיות שזה בדיוק מה שישחזר את אותו האפקט של אז גם על הצעירים והצעירות של היום, כלומר פחות רתיעה ויותר הערצה.
כמו הרבה מאלו שגדלו בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, גם ד"ר עמרי הרצוג, מהתוכנית ללימודי תרבות במכללת ספיר, היה חלק מהשרשרת האנושית שקראה את הספר והעבירה אותו מיד ליד, כאילו הוא בעצמו סוג של סם. "אני זוכר שכנער קראתי את הספר נפעם, זה ממש נשאר חקוק בזיכרוני, ואני חושב שהוא נשאר חקוק בכל בני הדור שלי".
לפני כמה חודשים הוא קרא את הספר שוב, בניסיון להבין מה כל כך אפקטיבי ומפתה בו: "קודם כל הוא מספק את החלחלה המענגת של המציצנות אל חיים של נערה צעירה, שהם קיצוניים ויוצאי דופן. כריסטיאנה מספרת מעולה, והעורכים עשו בחוכמה כשהם צירפו גם טקסטים של אמא של כריסטיאנה ושל הכומר שהיה מקורב אליה. האופי הדוקומנטרי, יחד עם התמונות של הילדים בתאי שירותים עם מחט בידיים, זעזעו אבל באופן שמעורר סקרנות כמעט פרוורטית. אי אפשר להישאר אדיש מול זה. זה סיפור קיצוני ומחריד, והאמת ההיסטורית והתרבותית שלו הופכת אותו ממעשיית מוסר דידקטית לסיפור סנסציוני, שהוא גם מהחיים וגם גדול מהחיים".
לדברי ד"ר הרצוג, סודו של הספר טמון בדואליות שלו: "יש בספר, לפחות בדמיון שלי כנער, גם ממד נורא מפתה. כריסטיאנה מתארת שהיא נכנסה לעולם הזה כי היא התחברה לחבר'ה 'הקולים', והם היו ככה לפני הסמים. אלו נערים שחשבו מחוץ לתלם והיו בוגרים לגילם. היא מתארת את האלימות והקושי שהיו בבית הספר ואת המאבק על מעמד חברתי, והחבורה הזו היא של אנשים שהם כאילו מעבר לזה. היו בהם בגרות וסולידריות שהבדילו אותם מחברת בני גילם.
"כריסטיאנה אומרת בספר ביחס לאנשים מהשורה: 'חשבתי עד כמה אנחנו, הנרקומנים, עולים עליהם. אנחנו חיים חיים מטורפים, עלולים כל יום למות ובקרוב באמת נמות'. יש להם חיים שהם מלאי חוויות בוגרות, נועזות וקיצוניות של דילמות של חיים ומוות, שמזמנים מוות מוקדם אבל גם בגרות מוקדמת, ולכן יש גם משהו זוהר בתוך כל העליבות, הסחי והביבים. זה מתואר גם כחיים שיש בהם ממד של זוהר, איזה סוג של עמידה אוטונומית מול העולם, התערבבות עם חברת הבוגרים (שגם עושים עליהם מניפולציות, אבל גם נופלים למניפולציות של הנערים), ובכך נוצר מעמד של נערים ונערות שהם טובים יותר, מנוסים יותר, מבינים את העולם יותר, וחיים חיים מסעירים יותר משאר בני גילם".
הם באו מלכתחילה מבתים קשים, אז זה גם נתן להם בגרות מסוימת.
"נכון, זה נתן להם את האוטונומיה של חבורת נוער שהם כמו משפחה. יש המון ספרי נוער שמדברים על חברת ילדים כמשפחה אלטרנטיבית, שבה הם כותבים לעצמם את החוקים".
סוג של "מישהו לרוץ איתו".
"נכון, זה קיים גם שמה. ואז נוצרת תנועה כפולה, שהיא גם מייצרת זעזוע מוסרי ודידקטי, אבל גם מפתה. וזה מה שהביא להצלחה. אם זה היה רק סיפור נוראי ודידקטי לבתי ספר על כמה רע להתמכר לסמים, זה לא היה הופך לסנסציה כזו. הוא פיתה את הקוראים לתוך המסר שלו".
דווקא עושה רושם שהמסר קצת אבד.
"אני לא מומחה בזה, אבל קראתי קצת על הספר אחרי שקראתי אותו שוב לאחרונה, והוא באמת לא הביא לתוצאות הרצויות. גם בבתי הספר שבו הוא נלמד הוא לא הפחית את הנטייה של צעירים להתמכר לסמים, להיפך. הרבה צעירים מגרמניה נהרו למועדונים ולאזור שבו העלילה מתרחשת. יש לו חשיבות תרבותית גם ברמת האופנה. בעקבות הספר והסרט התחילו להציג סוג מסוים של דוגמניות שהן מאוד רזות, ומשם כל ההרואין שיק וכל הנגזרות התרבותיות של האופנה הזו חגגו את כוח הפיתוי של החיים המסוכנים על הקצה, ואני חושב שהם חיקו את השילוב המוזר הזה בין זוהר לבין זוהמה, בין פיתוי לבין עליבות, שזו בעצם המהות של ההרואין שיק".
7 צפייה בגלריה
. "הפנטזיה של הצעירים לחירות כל-יכולה ואוטונומית שינתה צורה, אבל עדיין קיימת". ד''ר עמרי הרצוג
(צילום: תומר אפלבאום)
אתה יכול לנסות להבין מה גורם לנו להימשך אל הסחי?
"בגיל 15 אנחנו רוצים חיים אחרים. אנחנו כלואים בבית הספר, תחת חסותם של ההורים, ואנחנו חולמים על חיים יוצאי דופן ומסעירים שהספר, בדרכו העקומה, מבטיח לקוראים. הוא מבטיח חיים איומים, אבל גם את החירות המוחלטת, האוטונומיה, שחרור מהכבלים של מי שאומר לך מה לעשות. בגלל זה הסיפור רלוונטי גם היום. הפנטזיה של הצעירים לחירות כל-יכולה ואוטונומית שינתה צורה, אבל עדיין קיימת. היום צעירים פחות רוצים להתגולל בסחי בתחנות רכבת, הם רוצים להיות סופר-מפורסמים, אבל בעומק של הדבר זה אותו דבר.
"השאיפה של נערים ונערות שנמצאים בתוך מערכת מפקחת וסגורה, שלא מאפשרת להם אוטונומיה לתפיסתם, לחיי הזוהר הסלבריטאים היא מה שמבטיח את העצמאות, את החיים הנועזים על הקצה ואת החופש שנערים ונערות מחפשים. באופן משונה זו אותה הבטחה. התשוקה הזו של מתבגרים לא משנה את המהות שלה, היא רק משנה את הביטוי. אבל בעצם, להיות כוכב רשת שמגלגל כסף או זמרת פופ סופר-מצליחה גם כן מבטיח חיים מסעירים. זה אומנם לא סיפור נפילה אלא להיפך, סיפור סינדרלה, אבל זה גם מבטיח את האוטונומיה, עם חריגה מהמסלול והפניית עורף לחיים של נערים ונערות רגילים".
ד"ר דניאל פיינגולד, פסיכולוג מומחה בטיפול בהתמכרויות, מסכים שהספר כל כך הצליח משום שהוא נגע בנקודה הכי בוערת בקרב בני נוער: הרצון למרוד. "אני חושב שהחלק המושך את הקורא קודם כל זה שיש שם תסמינים שמייצגים מרד בסמכות, גם במדינה הנוקשה וגם בהורים, שאני חושב שזה מרכיב מרכזי בכל התבגרות. כל מתבגר מגדיר את הזהות שלו קודם כל על ידי התנגדות, ריאקציה ראשונית שעוזרת להבין מי אתה – קודם כל אתה לא ההורים שלך. והסמים הם מרכיב שמסמן את הדבר הזה, אתה עושה משהו שההורים שלך לא מרשים. גם בחוויה שהסמים מספקים יש חלק שהוא אפילינג לאנשים צעירים: לעשות משהו של אנשים גדולים, משהו של עצמאות, הרפתקני.
7 צפייה בגלריה
"אנחנו צריכים להציע סיפור יותר מורכב מאשר 'זה רע ואתה תסיים ברחוב'". מתוך הסרט ''אני, כריסטיאנה פ.''
"אני מאמין שתמיד בחוויה של סמים יש ניסיון לחפש משהו שהוא גדול ממך, או לחפש את החלונות למשהו שהוא גדול. אפשר לדבר על זה כבריחה, ובאמת במקרה של הספר הם חיפשו בריחה מהיומיום. זה הטבע האנושי לחפש את הבריחה או את ההפוגה הזו, ותמיד אנשים צעירים חיפשו גם להתחבר לאיזושהי הרפתקה, והסמים באמת נותנים את זה, הרפתקה אישית, תודעתית, משחררת עכבות. לכן אני חושב שזה קוסם. אני חושב שסמים באמת מציעים את זה, ובגלל זה אי אפשר לרדוף אחרי הילדים ולהגיד להם 'נו-נו-נו', כי הסמים נותנים להם פתח למשהו מאוד בסיסי שיש בהם. לכן אנחנו צריכים להציע להם סיפור יותר מורכב מאשר 'זה רע ואתה תסיים ברחוב'. אנחנו צריכים לעזור להם להבין את המורכבות שיש בסמים, שזה כן עונה על צרכים שקיימים אצלם, אבל זה גם מסוכן. אני חושב שזה הרבה פעמים מתפספס כי אנחנו לא משכילים לתת להם מסר מורכב. הספר עצמו נותן תמונה מורכבת, אבל השימוש שעשו בו הוא שימוש לא חכם".
איך אפשר לעשות בו שימוש יותר חכם?
"אני חושב שצריך להתחבר גם לפוטנציאל שיש לסמים וגם לצורך. במקום להגיד 'אסור לכם לעשות סמים', צריך להתחבר לצורך שגורם לסמים להיראות מושכים, כמו הצורך בנפרדות או הצורך לצאת להרפתקה. להבין מה הצורך, ואז לחשוב אילו עוד דרכים יש כדי לענות עליו. וגם ובעיקר, כל אחד צריך להבין מהן הסכנות שנוגעות לו באופן אישי, כי אני חושב שאם מראים את הסרט או הספר לילד ממוצע בבית ספר, זה לא ממש מפחיד אותו, כי הוא לא כל כך מהר יידרדר לרחוב. אבל אפשר לחשוב מהן הנקודות הרגישות שיכולות לקחת אותו למקום לא טוב. מה הוא יכול לאבד, ואיך הוא שומר על עצמו ומוצא את הגבול הנכון".
7 צפייה בגלריה
"אם נדבר על זה לא נעודד את זה, אבל צריך שהדיבור על זה יהיה מאוזן". ד''ר דניאל פיינגולד
(צילום: אופיר יונה)
ליצירות יש יכולת להשפיע על צריכת סמים, או שזה רק יכול להיות טריגר למי שגם ככה יש לו משיכה טבעית לשם?
"זו שאלה גדולה - אם היצירה משקפת מציאות או בוראת מציאות. זה קצת כמו השאלה על אלימות בטלוויזיה או מיניות, אם זה יוצר או רק מראה את הקיים. אני חושב שהצורך של אנשים לעשות סמים קיים. הסקרנות קיימת. זה לא שאנחנו מעוררים דוב מהשינה שלו. כמו שבני נוער סקרנים לגבי סקס, הם סקרנים לגבי אלימות ולגבי סמים. כן יש אנשים שכל תיאור, אטרקטיבי ככל שיהיה, לא יגרום להם להשתמש, ויש אנשים שגם אם התיאורים יפחידו אותם, הם לא ימנעו מהם להשתמש. אם נדבר על זה לא נעודד את זה, אבל צריך שהדיבור על זה יהיה מאוזן. שהוא יתייחס לכל ההיבטים.
"האם הספר הזה עודד ספציפית אנשים? אני לא יודע. זה לא תפקיד של דבר כזה להיות מאוזן. הוא מספר את הסיפור כמו שכריסטיאנה רואה אותו. זה תפקיד של הקורא ושל הדמויות המחנכות לאזן את הסיפור הזה עם עוד פרספקטיבה. לפחות להזמין את הקורא להסתכל על זה מעוד זוויות. כהורה הייתי מלווה את הקריאה הזו באיזשהו שיח עם הילד שלי, מתוך איזשהו רצון שהוא ירגיש בנוח לדבר על זה".
עבור ק' (השם המלא שמור במערכת), בת 23 מהקריות, הספר לא היווה טריגר להתנסות בסמים אלא להיפך – הוא היה קרש ההצלה שלה. היא נתקלה בספר לראשונה בגיל 11, אלא שאז היא לא ממש קראה אותו אלא רק עיינה בתמונות. רק אחרי שחזרה אל הספר כמה שנים אחר כך, כדי לנסות להבין טוב יותר את מה שעובר עליה, זה הכה בה: "הגעתי למצבים בחיי שהם בול כמו בספר – לחיי הרחוב, לסמים, לזנות. המון אנשים שהכרתי מתו בנסיבות דומות לחברים של כריסטיאנה שמתו בספר".
ובת כמה היית אז?
"אז הייתי בת 16. גם אני נכנסתי לעולם הזה בגיל 13".
וכשקראת והבנת שזה דומה לחיים שלך, מה הרגשת?
"בהתחלה זה ניחם אותי, בגלל שהרגשתי שאני לא לבד. אבל עם הזמן נהייתי עצובה מזה, בגלל הידיעה שעוד נשים חוו את אותו הדבר".
כריסטיאנה פלשירנוב בשנות ה-80
ק' מספרת שהקריאה בספר גרמה לה להתחיל במסע המפרך להחלמה. "בזכות הספר הבנתי שאני חייבת לצאת משם. מובן שלקח עוד כמה שנים עד שזה קרה, אבל הספר הזה העיר אותי והתחלתי לחפש מקומות שאוכל לקבל בהם עזרה. לחפש איפה יש עוד אנשים כמוני, שלא רוצים יותר להישאר שם.
"בסוף הצלחתי להפסיק רק בגיל 20. הייתי במקומות אפלים מאוד, כמעט נהרגתי. אבל יצאתי משם, והיום מאוד חשוב לי להעביר את המסר שלא משנה כמה המצב רע, כמה זה נראה שזה סוף העולם, בין אם עברת פרידה מבן/בת זוג או פרידה מעולם הסמים והזנות, תמיד כדאי לבקש עזרה. לפנות לחברי אמת או לקבל טיפול, רק לא לשקוע חזרה. אם רוצים, יכולים".
את מרגישה שהספר מתאר בצורה מדויקת את המציאות של בני נוער שמגיעים למקומות האלו?
"לגמרי. רוב האנשים בכלל לא מאמינים שיש מצבים כאלו. רובם בטוחים שזה לא כזה גרוע, שאפשר לצאת משם בקלות, אבל זה לא נכון. זו עבודה קשה, זו עבודה מפרכת, ומי שיוצא משם יש לו כוחות-על".
את חושבת שהספר יכול דווקא לעורר סקרנות יותר משהוא יכול ליצור רתיעה?
"הספר יכול לגרום לסקרנות, אז אם אתה אדם שיכול להיגרר למקומות רעים בחיים, עדיף שתתרחק. אבל לאנשים עם עמוד שדרה, שמסוגלים להבין כמה המקומות האלה רעים, אני מציעה לקרוא את הספר ולראות את הסרט, כדי להבין שיש בינינו אנשים שצריכים עזרה. אבל בכל מקרה אני חושבת שצריך לקרוא אותו רק מגיל 21, כשפחות או יותר מתייצבים בחיים ומבינים מה הכיוון שרוצים לקחת".
כיום את מסוגלת לקרוא את הספר, או שזה כואב לך מדי ומחזיר אותך אחורה?
"כיום אני כבר כמה שנים בזוגיות ועם תינוק מדהים, אז זה כבר לא מעניין אותי".
מתוך צילומי הסרט
אך מי שעדיין שם זו דווקא פלשירנוב עצמה. אומנם בסיום הספר אנחנו נפרדים ממנה בנימה אופטימית, אחרי שעברה לגור בכפר וסיימה תהליך גמילה קשה אך מוצלח, אלא שמאז היא נפלה שוב ושוב לסמים, מה שהוביל לכך שקריירת השירה שבה החלה קרסה (זאת בניגוד לנטיה ברונקהורסט, שבנתה קריירת משחק ובימוי שנמשכת מאז ועד היום) ובנה היחיד נלקח ממנה. היא הורחקה מארה"ב לצמיתות בעקבות שימוש בסמים, ובמשך תקופה חיה בציריך, במה שהיא כינתה "סצנת הסמים הגדולה באירופה. כמו דיסנילנד לג'אנקיז".
ב-2013 היא הוציאה ספר נוסף, “החיים השניים שלי", שבו היא תיארה את המשך חייה, במטרה להעלים את ההילה הרומנטית שנבנתה סביבה ולהבהיר אחת ולתמיד שאין שום דבר זוהר בהתמכרות להרואין. "אני מקווה שהספר הזה יותר יפחיד אנשים להשתמש בסמים מאשר הספר הקודם", אמרה בריאיון למגזין Vice לרגל יציאת הספר. עוד סיפרה שהיא עצמה עדיין צורכת קנביס, לוקחת מתדון באופן קבוע ושותה הרבה יותר מדי אלכוהול. בתשובה לשאלה מדוע מעולם לא הפסיקה את השימוש בסמים ענתה: "מעולם לא רציתי לוותר עליהם. אני לא מכירה שום דבר אחר. החלטתי לחיות חיים שונים. אני לא צריכה יותר להעמיד פנים שהפסקתי".
לדבריה, הספר לא עזר לה בחיים: "אם כבר, הוא רק קיצר אותם. אם לא היו לי הכספים מהתמלוגים, אולי לא הייתי יכולה לקנות הרואין כל כך הרבה שנים. אולי אז הייתי מתנקה מוקדם יותר, וכיום הייתי במצב טוב יותר". שנה לאחר הריאיון היא הודיעה על פרישה מהחיים הציבוריים בשל מצבה הרפואי, ולפי הדיווחים האחרונים היא גרה בברלין, לא רחוק מתחנת גן החיות.
לאור שנות השימוש המרובות וההשלכות שלהן, ובהן צהבת C כרונית ושחמת הכבד, אין ספק שזה לא מובן מאליו שהיא עדיין חיה, ופלשירנוב היא הראשונה להודות בכך: "אני אמות בקרוב, אני יודעת את זה", אמרה, "אבל לא פספסתי שום דבר בחיי. אני בסדר עם זה. זה לא מה שהייתי ממליצה. אלו לא החיים הכי טובים שאפשר לחיות. אבל אלה החיים שלי". נכון לכתיבת שורות אלו היא עדיין איתנו, ועדיין מעניקה השראה – לטוב ולרע.
