"פרדס", היצירה החדשה של להקת המחול ורטיגו ממוקמת בבמה שקירותיה עשויים אדמה. לפחות כך היא מוצגת במקור, בבית הלהקה בכפר האקולוגי שלהם, בקיבוץ נתיב הל"ה. אולם בחמישי האחרון, כשהלקה נדדה לסוזן דלל, הפכה האדמה לקלעים, צבועים ומוארים בצבע שנראה ספק אדמה ספק דם. למטה, קרוב לרצפה וצמוד ולקירות, הונחו ספסלי עץ נמוכים עליהם ישבו הרקדנים אחד-אחד, כשהאור באולם עוד דולק, ואחרוני הצופים עוד מוצאים את מקומותיהם. הרקדנים לבושים בשמלות שחורות, ויושבים עם גב זקוף ומבט ממוקד - נראים כמי שממתינים לתחילתו של טקס או פולחן כלשהו. ואכן דקה קלה לאחר מכן הם נעמדים במרכז ומתחילים לבצע תנועה קטנה עם הרגליים – רגל אחת מכה בקרסול הרגל השנייה וחוזר חלילה. כך הם זזים מצד לצד, נשמעים לקצב של המוזיקה שכולל גם הוא תופים, ומשמיעים קול חבטה/הצלפה בעזרת הרגליים.
הלכה למעשה נראים הרקדנים כמו מטרונום או מטוטלת, חוזרים שוב ושוב לתנועה הראשונית הקטנה, שבה הגוף מפיק מעצמו צלילים. הידיים מצטרפות, מבצעות תנועות קטנות ורפיטטיביות, של נגיעה בגוף מלמטה למעלה, שליחת ידיים קדימה והחזרתם לאזור בית החזה. ממש כמו בטקס שבטי שבו יש חזרה על מניירות קטנות, שלפחות על פניו אמורות להוביל את הקבוצה לאיזו אקסטזה או פורקן.
אלא שאם יש דבר אחד שחסר יחסית בעבודה שיצרה נועה ורטהיים לששת הרקדנים – זהו פורקן. במידה רבה "פרדס" היא אחת העבודות העדינות שלה. הגוף תמיד מעסיק את ורטהיים במחקר התנועתי שלה, אך הפעם זהו הגוף במופע האינטימי והקרוב ביותר שלו. תנועות הרקדנים נראות לעיתים כמו מחוות קטנות ויומימיות – מקלחת, חיבה, ליטוף, או הרגע הזה שנוגעים בבטן בזמן בהלה. הרקדנים שבים ומחפשים את הגוף של עצמם לא בהכרח כדי להפיק ממנו תנועה, אלא כדי למצוא נקודת איזון, נחמה או מרכז פנימי.
הבדיקה של הגוף לא נעשית רק באופן אישי – אלא הולכת ומתפתחת לאט למחקר זוגי וקבוצתי. שני דואטים נפלאים ומלאי אהבה המחישו היטב את המושג "אינטימיות". האחד דואט בין שתי רקדניות, שהיו האחת עבור השנייה כמעין מראה, לעיתים מענגת ולפעמים מפחידה. הרקדניות למדו זו את זו דרך המבט ובהמשך דרך המגע, אך בשום מקרה לא ניכר שהיה כוח או אלימות בדואט הזה. כך גם בדואט בין שני רקדנים בנים, שבו הטשטשו הגבולות בין השניים, וגם ההרמות היו תוצר של איזו זרימה אורגנית של הגוף, ולא של הפעלת שרירים או כוח אחד על השני. הגוף המתענג נראה כמעט חסר משקל פה, ממש כמו שקורה לנו כשאנחנו מתאהבים, ומרגישים לפרקים כמי שמרחפים מעל הקרקע.
בהמשך זלג הגוף החוצה, אל ההשתקפות שלו – דרך התאורה שיצרה סילואטות של הרקדנים על קירות הבמה. למרות האינטימיות הגדולה נדמה שרצתה ורטהיים לייצר כאן איזו מופע של תצורות גוף שכמו מטיל אחריות אתית עלינו – לראות עד כמה הגוף שלנו במרחב הוא לא יחידה סגורה. אנחנו נוגעים באחר גם כשאנחנו לא באמת נוגעים בו, וההשפעה שלנו עליו מתרחשת גם כשאנחנו עסוקים בגבולות שלנו. העובדה שהיצירה הועמדה במקור במבנה שקירותיו אדמה מהדהדת את משל המערה של אפלטון, בו רואים יושבי המערה (שקשורים בשלשלאות) כצללים שנוצרים מאחורי ראשם. בהעדר כל ידע אחר הם חושבים שהצללים הם הם האמת, החפצים והדברים עצמם. כאן נדמה שהמהלך הפוך, יש פה מעין אזהרה, איום על כך שבכל רגע נתון הגוף הכל כך מוכר וקרוב לנו יכול להתרחק ולהפוך להיות צל, חיקוי, משהו ריק מתוכן.
"פרדס" היא לא רק עבודה עדינה אלא צנועה – שניכר בהחלט שנוצרה לאחר שנה וקצת של התכנסות. גם מספר הרקדנים הקטן, גם הכוריאוגרפיה עצמה ואפילו העובדה שהתלבושות כאן נלקחו מעבודות קודמות של הלהקה, כל אלה מעידים על איפוק גדול. לא תמיד זה התשלם, כמו אגב במקרה של התלבושות, שבחלק מהמופע נראו גם לא שייכות ליצירה עצמה וגם דהויות מדי. במקרה של הבחירה באמן כלי ההקשה איתמר דוארי, שעבד עם הלהקה בתהליך היצירה עצמו, הבחירה הייתה מדויקת. דוארי עצמו לא השתולל עם הפסקול, וידע לייצר קטעי מוזיקה שמצד אחד שומרים על הריתמוס הבסיסי שהיה גם בתנועה, ומצד שני מעניקים לו שכבות נכונות של אופי. בחלק מהמקרים הייתה זאת המוזיקה שאיזנה את התנועה, ובחלק העניקה לה משמעות נוספת. ששת הרקדנים היו מצוינים (כמו תמיד אצל ורטיגו), והצליחו לתת כל אחד את הפרשנות שלו לכוריאוגרפיה שהייתה לעיתים פשוטה מאוד. כך אפשר היה לחזות בגופים שונים, וליהנות ממופעים שונים של התנועה. ואחרי הכול, מוטב לעשות את הנסיעה עד לכפר האקולוגי של ורטיגו, ולראות את "פרדס" בביתו המקורי, איפה שהתנועה הבסיסית מתחברת לאדמה.
