ובכל זאת, יש דבר מרכזי טוב אחד שקרה בשנה האחרונה, ואותו צריך לזכור
הדבר שהכי חשוב לי לומר כרגע זה שהטענה שלי הייתה נכונה. בלי קשר לשאלה האם הממשלה הזו הייתה טובה או לא, בלי קשר לשאלה האם כן־ביבי או לא־ביבי וממש במנותק מהכול, הטענה היסודית שלי, זו שעליה חפרתי פה חזור וחפור, הטענה שהיא ליבת הליבות של מה שחשוב לי לקדם בזירה הציבורית, ואני עושה זאת ללא הצלחה גדולה בשל כוחי הדל - הקביעה שלפיה לשמאל ולימין יש אפשרות לשתף פעולה ולקדם דברים שאינם במחלוקת, התבררה כנכונה. הקואליציה התפרקה אומנם, בין היתר כי האנשים לא עמדו בלחץ, ואני מודה שהכול קרס. אבל אותי לא תוכלו לשכנע, בטח לא אחרי מה שכן נעשה בשנה הזו, שבין, נניח, הליכוד ליש עתיד, יש איזו חומה שאין דרך לעבור.
האירוע של הקואליציה נגמר, אבל הוא התקיים, ובמשך שנה שמאל וימין הצליחו לעבוד יחד. זו עובדה. וזו עובדה מרגשת, שחייבים לזכור.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ביום שני בכנסת, במהלך הנאום של בנט – בכל זאת מעמד קצת יוצא דופן שהיה בו אפילו קצת סטייל (אתם יודעים, לא כל יום יוצא לנו לפגוש שני אנשים שמקיימים ברית פוליטית בלי לרמות אחד את השני) – הוא הזכיר את רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל ז"ל, שהיה בין שלושת הנערים שנחטפו. בנט סיפר שהיא אמרה לו פעם שבשלושת השבועות שבהם גורל הנערים לא היה ידוע והחברה הישראלית עמדה מאוחדת בתפילה, נדלק האור וגילינו משהו על עצמנו, על היכולת שלנו לעמוד יחד, ועל מי שאנחנו באמת. וגם כשהדבר הזה מעט התפוגג, האנשים חזרו לשגרה והאור כבה, מי שהיה בחדר המואר לא יכול היה לשכוח את מראהו. ובנט המשיך וטען שגם בשנה האחרונה נדלק האור, וקיבלנו הזדמנות לראות איך ישראלים משמאל ומימין מסוגלים לעבוד יחד. ללמד זכות האחד על השני, לשים את המחלוקות מאחור. “ואת הדבר הזה”, הוא אמר, “את הזיכרון הזה, את הידיעה הזו שאנחנו לא באמת כל כך מפולגים - אי־אפשר להסיג לאחור. זה תמיד יהיה בתודעתנו: אנשים אחים אנחנו”.
וכשהוא אמר את זה, הייתה לי צמרמורת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני לא צריך שתגידו לי, תומכיו של ביבי, למה זה לא משכנע אתכם. אני מכיר את הטיעונים שלכם, ומבין את ההיגיון של חלק לא מבוטל מהם. מבין ומכבד. באמת. ועדיין, גם אם זו הייתה ממשלה־לא־משהו, שהרי היא לא החזיקה וכל זה, וגם אם בנט בעיניכם נוכל, בסוף, העובדה שמתן כהנא ועמר בר־לב עבדו יחד, העובדה שאיילת שקד ומרב מיכאלי ישבו באותה ממשלה וקידמו דברים שכולנו נהנה מהם, מוכיחה שאמת דיברתי. זה אומנם לא החזיק והיו מיליון בעיות, אבל אני עומד על דעתי: גם כשיסתיימו הבחירות אליהן נכנסנו כעת, הדבר הטוב ביותר לארץ הזו תהיה אחדות. ליכוד ויש עתיד. גנץ וש”ס.
אנשים שונים שעובדים יחד עבור טוב משותף.
5 צפייה בגלריה
קיבלנו הזדמנות לראות איך ישראלים משמאל ומימין מסוגלים לעבוד יחד. נפתלי בנט ויאיר לפיד
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אבל אחרי שהתרגשנו ואחרי שאמרתי את מה שגרם לרבים מכם לחשוב שאני נאיבי או אופטימי מדי, בואו נדבר גלויות. השיטה דפוקה, סבבה? משהו בה לא עובד. אתה נבחר לכנסת כדי לעשות טוב, ואז מוצא את עצמך בתוך שיטה שמחייבת אותך להתקוטט, לסחוט, להתפשר. חשבתי על זה כשדיברתי עם חבר שעובד על איזה סרט דוקומנטרי כבר הרבה זמן. הוא מצלם וחושב ורץ וקורא חומר היסטורי. מאוד מרשים. יחלפו עוד שנתיים של עבודה עד שזה ישודר. וכשסיימנו את השיחה, פתחתי טלוויזיה וראיתי שב"האח הגדול" רבים על שוקו. מישהו לקח שוקו וטען שזה שלו, ואחרים אמרו לו שכח מזה, השוקו של כולם. וכל הריב הזה על השוקו משודר בפריים־טיים, מול מאות אלפי צופים, בזמן שהחבר שלי מחפש מוזיקה שקטה שתתאים לאיזה רגע של עצב שעובר על הגיבור שלו בסרט שייקח שנים להפיק וישודר ב־yes דוקו.
ומה שמוזר (או עצוב, תלוי איך מחליטים להסתכל על זה), הוא שבמובנים רבים, הריב על השוקו באמת יותר מעניין. הריב הזה של אנשים לכאורה נורמטיביים שצועקים אחד על השני בגלל שוקו, קשה להסיר ממנו את העיניים. מבינים מה אני אומר? הקואליציה הזו ניסתה לייצר איזה סרט דוקומנטרי מורכב, אבל אנחנו בעידן של ריאליטי. מישהו אמר לי שבעידן של הרשתות החברתיות, ממשלות לא יכולות להחזיק יותר משנה. הכול סוער מדי (יש לזה גם צדדים טובים, הנה רפרנס לחובבי הז’אנר, מי שיבין, יבין: בעולם בלי רשתות חברתיות, תומר גינת אולי היה סוגר חוזה במכבי תל־אביב ונרקב על הספסל. עכשיו הוא ישחק כדורסל וישמח אוהדים).
במדינה שבה יש בחירות כל כמה חודשים, כדאי שאנחנו האזרחים נשמור על מרחק רגשי מהאירועים. לא ניתן להם להכריע אותנו, להעציב אותנו, לגרום לנו להיכנס למגרש ולהזיע יחד עם הפוליטיקאים
אז שלום לכם, וברוכים הבאים לבחירות; עוד בחירות שיעסקו בשאלה כן או לא ביבי. עוד בחירות שיעסקו בשאלת הגושים. אהבתם את הסרט “לקום אתמול בבוקר”? כי אלה החיים שלכם. אתם הרי יודעים בדיוק מה צפוי לכם בחודשים הקרובים, כל הפריימריז והפושים וסגירת הרשימות והקמפיינים והגעוואלד והפסילות – הכול ידוע מראש. בואו, צעירים בני 22 יצביעו בפעם החמישית. החלטתי במקום להתבאס להיות אופטימי. ובמקום להיגרר למדמנה, לנסות לזכור בחודשים הקרובים מה חשוב באמת.
הייתה לי ידידה שהייתה הולכת להפגנות בלפור. היא שנאה את ביבי מאוד, ובשלב מסוים היא ממש הייתה בדיכאון, כלומר אישית היה לה לא טוב בחיים, כי ביבי בשלטון. וחשבתי לעצמי, שזה דבר שלא צריך לאפשר לנפש לעשות, לגרום לנו לחשוב שהפוליטיקה היא משהו שיש לו השפעה גדולה כל כך על איך נרגיש, על איך שנקום בבוקר. לא מפני שזו לא שאלה חשובה, מי יהיה בשלטון, אלא מפני שכל אחד מאיתנו הוא אבא או בן זוג או ילד של הורים שאוהבים אותו, שיש לו עבודה וחיים מלאים. ונדמה לי שבמדינה שבה יש בחירות כל כמה חודשים בגלל שיטה מקולקלת, כדאי שאנחנו, האזרחים שנקלעו לסיטואציה, נשמור על מרחק רגשי מהאירועים. לא ניתן להם להכריע אותנו, להעציב אותנו, לגרום לנו להיכנס למגרש ולהזיע יחד עם הפוליטיקאים. המערכת הפוליטית מקולקלת וזה מחייב אותנו לשמור ממנה מרחק. לא לשאוף אותה יותר מדי פנימה.
אי־אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שיגלו אחריות. הם ישרפו הכול. הם ייקחו אותנו לקלפי שוב ושוב. בואו לא ניתן להם לקחת לנו את החיים עצמם.
שבת שלום.
המטרה: להיפרד במינימום של נזק. האמצעי: להיפטר מאובססיית "הגירושים הנחמדים"
"אני לא מאמינה שהוא לקח את הילדים לאמא שלו", אלונה אומרת, "ואז הלך לחדר השני כדי לענות למיילים מהעבודה. זה נראה לך כמו זמן איכות עם הילדים?". "לא", אני עונה. אבל בתוכי אני חושבת דברים אחרים, כמו "בבקשה אל תעשי את מה שאת עושה עכשיו, זאת טעות גירושים מטורפת מספר 1". אבל אני לא אומרת כלום כי הכעס שלה הוא ממטרה מקולקלת שמרססת לכל עבר וממש לא בא לי שהיא תתביית עליי. "העיקר שהוא כותב להם הודעות ארוכות כמה הוא מתגעגע אליהם", היא ממשיכה, "ומה הוא עושה כשיום רביעי המיוחל עם הילדים מגיע? זורק אותם על אמא שלו, ואחרי זה, בערב, לוקח אותם לפינוק מיוחד, פיצה במרכז המסחרי". "מה רע בפיצה?" אני מעיזה לשאול. "סלייס פיצה בעשרה שקלים", היא אומרת, ממילא לא שומעת אותי, "זה מה שהקמצן הזה מוציא על הילדים ביום שלו. פיצת קניונים עלובה בעשרה שקלים".
היא מתופפת על שולחן הסלון עם הציפורניים שלה בגון אזוב סלעים. ואני נזכרת איך פעם, ממש בתחילת הליך הגירושים שלי, איזו מעצבת אופנה תל־אביבית נזפה בי כשהיא פגשה אותי ברחוב. "את חייבת להפסיק לצבוע את הציפורניים באדום", היא אמרה, "זה הכי מראה של גרושה מחפשת. אה, וגם תפסיקי עם הג'ינסים הקצרים וגרביוני הרשת. זה שיש קלישאות על גרושות לא אומר שצריך לשתף איתן פעולה".
באותה התקופה הייתי מאוהבת טרייה ברן וכל מה שרציתי לעשות היה לפתות אותו. בשבילו עליתי על עקבים בגובה של עשרה סנטימטרים ונכנסתי לחצאיות עיפרון צמודות. בדיעבד, זו הייתה טעות. ממילא אנשים חשבו שאני שטן, בוגדת חסרת לב מז'אנר אתי כרייף, בגלל הדרך הפומבית והאיומה שבה נפרדתי מבעלי. באמת שלא היה דחוף להתלבש כמו לוציפר ממין נקבה.
אבל עכשיו אני בכל זאת קצת כועסת עליה, על המעצבת המתנשאת ההיא. איכשהו אלו תמיד הגרושות שסופגות את כל השיפוט והלעג. ליפסטיק של גרושה, סיגריית ווג מנטול דקה של גרושה. פעם אחת הייתי רוצה לשמוע שמישהו מבקר את עובי הסיגריות שמעשן הפרוד הטרי. אני רציתי לצרוח את כל הצבעים שלי החוצה אחרי שנפרדתי מבעלי. לצעוק את עצמי החדשה - מאוהבת, נשית, מינית וטורפת כמו שמזמן לא הייתי. כמו פקק שמפניה מוטרף שנורה מהבקבוק הסגור ששמו חיי נישואים בורגניים.
לכל גירושים יש סוג של תקופת ירח דבש, מוזר ככל שזה יישמע. תקופה קצרה מהרגע שבו החלטתם להיפרד עד הרגע שבו אתם מתחילים להבין לאיזה בור של כאב ויגון הכנסתם את עצמכם. אבל בחודשים הראשונים אתם שיכורי חופש, בוערים מרוב אפשרויות. רגע אחד עוד היית נשואה, ידעת בדיוק איך ייראה ויישמע כל יום שבת בבוקר שלך למשך 30 השנים הקרובות, והנה את פתאום מרחפת באטמוספרה חדשה, לא מוכרת, ולכי תדעי איפה תהיי בסופ”ש. חוג יוגה בעירום? בר קוקטיילים עם חברה? יש נשים שחוגגות את המיניות המחודשת שלהן, כמוני. יש כאלו שמחליטות עוד לפני שקיבלו גט שזה הזמן להגשים את עצמן ולהירשם עכשיו ללימודי משפטים. אלא שעוד חודשיים הן יגלו שאין להן ממש זמן לשבת ולחרוש על דיני ירושה, כי הן צריכות לקחת עוד עבודה לממן את הדירה החדשה.
בתקופת ירח הדבש של הגט אתם לא בדיוק שפויים. ולכן זו עצת הגירושים הראשונה שאני תמיד נותנת. "אל תיקחו עכשיו שום החלטה דרמטית, לא עד שאתם באמת מבינים את המציאות החדשה והקשה". זה מה שאמרתי גם לאלונה כשהיא הודיעה שהיא מתכוונת לוותר על כל הנכסים המשותפים שלהם וגם על המזונות, ופשוט "לקחת רק את הגוף שלי וכמה סירים ולצאת מהבית הזה".
והיא בכלל לא הייתה זו שיזמה את הגירושים. ערב אחד בעלה פשוט בא ואמר לה שהנישואים שלהם התרוקנו, נהיו חסרי משמעות, משעממים. היא אפילו לא ממש כעסה עליו, גם לא הצליחה לפרוץ בבכי. "זה כאילו שנפרדנו בתשלומים", היא אמרה, "במשך 11 שנה פשוט נפרדנו כל יום עוד קצת. חלפו הימים שבהם היינו רבים, או מאשימים אחד את השני. אז זה כאב, אז בכיתי. היום לא נשאר בינינו אפילו גרם של אכפתיות או להט. הנישואים פשוט נשרו מאיתנו כמו פלסטר ישן שקילחו אותו מיליון פעמים".
ובכל זאת, היא ויתרה על החלק שלה בדירה בעיקר כדי להיות חופשייה מהזיכרונות, להתחיל מאפס. רק שמה שנכון לה היום, כנראה לא יהיה נכון בעוד עשור. אחרי כמה שנים, הילדים בדרך כלל בוחרים בית אחד עיקרי, לרוב הבית של אמא. "איך תרגישי אז", שאלתי אותה, "כשהילדים יהיו בעיקר אצלך, שהם יפנו בעיקר אלייך עם בקשות לאולסטאר חדשות וכרטיס להופעה של עומר אדם? איך תפרנסי אותם אז כשהם יהיו אצלך רוב הזמן?"
יש לי חברה שזה קרה לה. הילדים שלה הצביעו ובחרו בבית שלה אחרי שנים של להתחלק כמו אמבות בין שני בתים. בינתיים היא גם הספיקה לאבד את הג'וב הבכיר שלה, אבל כשהיא לחצה על אבא שלהם לעזור לה כלכלית הוא התחיל לאיים עליה שהוא יספר לילדים שהיא בוגדת בעיקרון הכי חשוב שהם תמיד טרחו להעביר להם – "אבא ואמא תמיד יישארו החברים הכי טובים".
גירושים הם סופה של שנאה וכעס וכאבי עבר. אי–אפשר לקחת סופה כזו ולכנס אותה בין שלושה עמודי A3 שהדפיסה המתמחה של עורכת הדין שלכם
היום יש אובססיה חדשה - להתגרש יפה, ברוח טובה. זה משתלב עם עוד טרנד של השנים האחרונות - הילדים הפכו להיות מרכז חיינו, ואנחנו מאמינים שנצליח להיות ההורים הכי טובים ומחבקים. את ההורות הנפלאה הזו הם מנסים לקחת איתם לתוך הגירושים, גוררים אותה פנימה כמו הספה הצהובה הזו שליוותה אותם כל הרווקות ושרדה את כל מעברי הבתים.
רק שגירושים הם אף פעם לא חסרי משקעים, חסרי רגשות. זה הבלגן הרגשי הכי גדול שאי פעם תחוו. סופה של שנאה וכעס וכאבי עבר, גם אם על פני השטח הם מתנהלים ברוגע. אי־אפשר לקחת סופה כזו ולכנס אותה בין שלושה עמודי A3 שהדפיסה המתמחה של עורכת הדין או המגשרת שלכם. זה די נוגע ללב בעצם, הניסיון הזה של הורים בני דור המילינאלז להדחיק את הרגשות שלהם בשביל איזה עיקרון מקודש. ממש כמו שהם מוכנים להפסיק לדבר עם חבר רק כי הוא כתב משהו לא מספיק פמיניסטי בטוויטר.
חודש אחרי שעזב את הבית, אלונה הזמינה את הגרוש שלה לקידוש שישי עם הילדים, והיא סיפרה אחר כך כמה היה כיף ונעים. ועכשיו היא יושבת מולי ומקטרת. לא מוצא חן בעיניה שהוא לא אירגן שום פעילות מיוחדת, לא לקח אותם לדירה שלו ובישל להם שם ארוחה מזינה עם כל אבות המזון. "לא אמרת שהוא בינתיים שוכר איזה חדר זמני במלונית של גברים בודדים?" אני שואלת. "לא מעניין אותי", היא אומרת, "שיתאמץ בשבילם, בדיוק כמו שאני התאמצתי". היא לא מסוגלת להבין איך היום שלו איתם הוא לא יום חג בשבילו. "סתם ללכת לסבתא?" היא שואלת בכעס. ועכשיו אני כבר לא יכולה להכיל את זה יותר. "זכותו", אני אומרת, "זכותו להיות הורה בכל דרך שהוא רואה לנכון, אתם כבר לא יחד".
למה שהיא עושה קוראים "שיטור יתר הורי". הנטייה להמשיך לפקח ולנטר את מה שההורה השני עושה עם הילדים בזמן שלו, לנזוף בו שהוא לא הורה מספיק טוב. גם בתקופת הנישואים, אנשים נוהגים להתווכח על סגנונות שונים של הורות. אבל כשאתם נשואים, ההבדלים ביניכם הם כמו צבעים שונים שמשתלבים בגובלן אחד, הרקמה ההרמונית של ההורות המשותפת. כשאתם גרושים, הגובלן הזה נקרע לשתי פיסות, ואף אחד לא רואה מה תלוי על הקיר של ההורה השני.
פעם אחרי פעם אני מגלה שהחברים הגרושים שלי מדמיינים את הרע מכל לגבי ההורות הנפרדת של האקסים שלהם, כאילו שהגירושים זה הכת של דניאל אמבש, מוסד אפל שאתה נכנס אליו ומשנה לך את כל האופי מהיסוד. "אני אומרת לך שהוא השתנה", אלונה טוענת, "כל מה שמעניין אותו זה הוא. לבלות ולעשות כושר. אגואיסט".
יכול להיות שהיא צודקת, שהאקס שלה הפך להיות אבא מזניח. אבל יותר סביר להניח שמה שקרה ברביעי התיישב לה על איזו תכונת אופי רעה שהייתה ליוני עוד כשהם היו יחד. כי הנה עוד חוק: אתה נפרד מבן אדם בגלל שהיו בו תכונות שלא התאימו לך, ואז אתה משאיר את הילדים שלך להתמודד עם אותן תכונות - והולך לדרכך.
רק שזה לא נכון. מה שעברנו בתור בני זוג, בתור נאהבים, לא דומה למה שהילדים שלנו עוברים עם אבא או עם אמא שהם לרוב טבעיים וברורים כמו חמצן, כמו המים שתמיד מפכים בברז. כן, הם יגדלו ויכעסו עלינו שלא היינו מושלמים, אבל ברוב המקרים זה לא יהיה דומה בכלל לבגידה שהרגשנו בגוף כשהגבר שלנו הסתיר מאיתנו חשבון סודי בשווייץ. ולכן גם אם אבא עצלן ותמיד יבחר בפתרון שנוח לו לימי הרביעי שלכם יחד, זה כנראה לא יגרום לך להרגיש שהוא לא אוהב אותך יותר, או שהוא עומד לנטוש אותך בשביל ילדה אחרת, קטנה ובלונדינית ויפה ממך.
אני רואה חברות שלי שהפכו את הגרוש שלהן למפלצת, לאויב, רק כי הן סבורות שמאז שיש לו תינוק חדש הוא מפלה בבוטות את שני הילדים האחרים שלו. אין להן שום מושג מה באמת קורה בבית שלו, כמה הוא מנסה לאהוב את הילדים שלהם ולדבר איתם ולשאול אותם מה היה בחוג ג'ודו במקביל לתינוק שצורח על השטיח.
אני יכולה רק להגיד שזה עובר עם הזמן, או לפחות עבר במקרה שלי. כן, היו אינספור פעמים בהם הסתכלתי על הגרוש שלי בעיניים רעות, וכן, היו גם פעמים שזה היה מוצדק, בדיוק כמו שהיו פעמים שבהם הביקורת הקשה שלו עליי הייתה מדויקת. אבל בסופו של דבר הפסקתי לחפש מה לא בסדר בו. זה האבא שלה, וכל עוד לא קרה משהו חריג, הוא נשאר בחירה טובה ויציבה לתפקיד הזה. "אולי זה כל הקטע במסע הארוך ששמו גירושים", אני אומרת לה עכשיו, "בהתחלה את מעופפת מעל העיר כמו פקק שמפניה ומרגישה שהכול אפשרי, אחרי זה את מבינה שאין דבר כזה חופש כל עוד הילדים שלך עדיין מחוברים בדנ"א דביק לכל מה שהשארת מאחורה".
חפירות בדרך
שני עשבים נרשמו כחברה לייצור נחש, כך מתחיל מאיר אריאל אגדה מוזרה על שניים, שנראו בהתחלה כשני מונקי־ביזנסים וכולם אמרו עליהם: ניתן להם לרוץ מעט ואחר כך נסגור עליהם. אבל השניים באמת ייצרו בסוף נחשים, וגם רצועות לארנקים, תיקים וחגורות. זה סיפור עם סוף טוב, ולא בטוח שהוא קשור למה שהתרחש פה השבוע, למרות שמדובר בשניים (שני השיחים).
אז הטור לא יהיה על הממשלה וסופה, אבל על הסוף הכללי - כן. ומבחינתי הכול החל בלב העיר החפורה תל־אביב, עיר החוף והאינסוף שבה נסעתי ערב אחד לפני כשבוע לכיוון מועדון צוותא כדי לראות את "הסוף" - הצגה של צעירים מוכשרים שעליהם שמעתי כבר זמן.
הייתי לבד ברכב שלי עם סר פול בן ה־80 ועם ה־WINGS ששרו את BAND ON THE RUN. השיר התאים לי כשנעתי בתחושת מנוסה מהעולם בין החפירות ומפלצות הברזל החופרות ברחוב על שם המשורר הספרדי אבן גבירול.
עיר חפורה מייצרת תחושה של אדם שהצטמצם. אז ככה חשתי בין הוולטים הכחולים והמהירים לשלט שהופיע מדי פעם ועליו נכתב תודה על הסבלנות. נו באמת... סבלנות היא משימה. כי למי יש בארץ הזאת סבלנות בכלל למשהו? אבל סליחה על הקיטורים. סתם נסחפתי כמו פומודורו (עגבנייה אדומה מכעס), כי מה שהעסיק אותי באמת היה את מי לצרף להצגה אליה רציתי ללכת.
בדרכנו להצגה
אז צילצלתי לאלעדיק חברי הטוב וכששאלתי אותו: "תגיד, יש לך סבלנות לראות הצגה?" שאל כמו כל ישראלי חשדן: "איזו?"
"עזוב את השם. בא לך או לא?"
"זו הצגה טובה?" שאל.
"כן, כך שמעתי. הביקורות מהללות".
"אז אני בא", אמר. אספתי אותו וכשהגענו לרחוב דובנוב (על שם סופר והיסטוריון יהודי שפעל ברוסיה) העיר: "אם היינו עדיין כמו כמות שמות הסופרים ברחובות, היינו שוב עם הספר". אחר כך, כשצעדנו במהירות, רק אז גיליתי לו שאנחנו בדרכנו להצגה או בעצם מחזמר־כיס שנקרא "הסוף". פשוט חששתי שאם אגיד לו קודם אולי לא ירצה לראות אותה, כי מי רוצה לראות את הסוף?
מדען מחפש שיקוי נצח
"זה השם שלה? אתה בטוח?" תמה אלעדיק.
"זה השם", עניתי. "אבל ההצגה עוסקת דווקא במדען שעובד על המצאת שיקוי לחיי נצח כדי שלא יהיה לנו סוף".
"ומי משחק בה?" שאל.
"אבי דנגור ממייקל, עידן אלתרמן מחמציצים, ג'וי ריגר מהסרטים של אבי נשר ועוד שחקנים מוכשרים ביותר".
כשנכנסנו האולם הצוותאי היה מלא. מיד חשתי בו כמו בבית והצטערתי בעיקר בשביל פול מקרטני שבחיים לא יופיע בו. הפסדת פול.
מה זה קאלט?
אתחיל מהסוף. כי "הסוף" היה נהדר. כלומר המחזמר הקטן הזה. הם הצחיקו, שרו והזכירו לי את רוקי הורור שואו שראיתי בלייב בסבנטיז בלונדון. רוקי הורור שואו יצרו אז את המושג קאלט (סרט או הצגת פולחן), אמר אלעדיק ואני הערתי שגם פה, ב"הסוף", הייתה תחושה של "קאלט" כשהשחקנים והקהל התחברו וכאילו ביקשו (כמו כולנו) שיאהבו אותם.
"אגב, הייתם במסכות?" שאל אותי סקרן.
"כן. היחידים באולם יש לומר".
"למה היחידים?"
"כי היינו אולי היחידים ששמו לב שהקורונה קצת חזרה. וגם (מודה אישית), אני אוהב את המסכה. היא כמו שריון עבורי. "תודה על האהבה שלך ועל הסבלנות", אמרה המסכה כששמתי אותה על פניי סוף־סוף.
היסטריה בטורקיה
"אתה לא תיסע עכשיו לטורקיה", מילמל אלעדיק בהפסקה של הצגת הסוף.
בחיים לא הייתי בטורקיה ובמיוחד באיסטנבול בגלל הסרט האכזרי "אקספרס של חצות". בזמנו נכנסתי ממנו להיסטריה. אגב, אי־סטנבול זה אי? שאלתי, אבל אלעדיק כבר היה עסוק בלהזמין כרטיס טיסה דווקא ללונדון ולא ענה.
ההצגה נגמרה. הקהל הריע ל"הסוף". ובדרך הביתה, כשדיברנו (איך לא) על הממשלה שהגיעה אל סופה, הוסיף אלעדיק באופטימיות של פוליטיקאים שהודיעו להם שירדו בסקר מתחת לקו האדום: "אולי מהסוף הזה תצמח לה התחלה חדשה".
"הכל מתחיל מאפס, כולל הכוכבים", אמרתי כשהרמנו ראש לכוכבים מעל העיר. הם ניצנצו כמו נשמות שעפו ונרשמו להתחלות ולסופים.
הופעה בנוף־הגליל
בבוקרו של יום חמישי שעבר התחלתי להתכונן לנסיעה להופעה באמפי נוף־הגליל.
"אבל איפה זה נוף־הגליל?" שאלה.
"זה בעצם נצרת־עילית".
"טוב. יום חמישי הפקוק", מילמלה בהבנה שהנסיעה תהיה ארוכה ואינ־סופ־ית. "אגב, כשאתה יוצא להופעה ענקית כזו, אתה בטוח שאתה זה אתה ולא זמר אחר?"
"טוב, הטרולי הוא שלי על כל מה שבתוכו, אז אני מניח שזה אני".
"תצטייד בספר לדרך הארוכה. זה חודש הספר בארץ", הציעה. אז לקחתי את "על פני האדמה" מאת דיוויד אטנבורו, נביא האקלים המתפורר, שכותב שם: "הבית שלנו בסכנה. השנים הקרובות יכריעו האם בני האדם יוכלו להמשיך לשגשג על פני האדמה".
כנראה העולם כולו עומד לפני הסוף שלו בגלל מצב האקלים, חשבתי. אבל אקלימית היה בינתיים קריר ונעים מאוד בנוף־הגליל והקהל היה פנטסטי, עד כדי כך שלא רציתי לראות את הסוף של ההופעה.
סופים וגעגועים
איציק סעידיאן המרגש חזר אלינו. הסמל של הלומי הקרב, הלוחם שנהיה לאגדה. אז מה שנראה לפעמים כמו סופים הם גם געגועים להתחלות. ובלי קשר, הנה רשימת סופים כפי שחלפה לי השבוע בראש: טוב, הממשלה זה ברור; מצד שני, המלחמה הנשכחת באוקראינה לא נראית לקראת הסוף שלה. שלום חנוך הבריא ושב להופיע עם השיר סוף עונת התפוזים. הנכד שלי, השני, עשה את דרכו לסוף הטיול בהודו.
"אתה נוסע בסוף ללונדון?" שאלתי את אלעדיק.
"כן, לקצת", ענה.
"אז אני ממליץ לך על הופעת ההולוגרמות של להקת אבבא שהפכה לקאלט" (לא יודע אם הלך בסוף לראות אותם).
אינסוף
במלאת 80 למאיר אריאל ז"ל, הוציאה משפחתו ספרון שירים שלא פורסמו. בעיקר אהבתי את אהובי הזמר ובו שורות שאפשר לשלוח לפול מקרטני ביומולדת. מאיר שם את השורות בפי מעריצה: "שומעת אותך שר ברדיו, ושוב שערי מסתמר, בשרי נעשה חידודין־חידודין, קולך שוב אותי מצמרר. אל תפסיק עכשיו, אל תפסיק, תמשיך תמשיך... (עד אינסוף – תוספת שלי).
העולם מניח סופים אל פתח דלתנו ומחכה רק שנבחר. אבל מי רוצה לראות את הסוף? אפילו הסוף בעצמו לא רוצה לראות את עצמו מתפוגג סופית. אבל... אם בא לכם לראות איך הוא נלחם על קיומו, לכו לראות את הצגת "הסוף" בצוותא. היא מסיחה את הדעת מהשאלה מה יהיה בסופנו, ואגב היא נורא מצחיקה, כמו חיינו.
ולבסוף, הנה שורות אנטי־סוף של מאיר אריאל שמתאימות לכל מי שסיים את תפקידו בימים אלה כמייצר נחשים או ממשלות:
בטח עוד ניפגש /
בטח אדליק לך אש /
בטח נמצא מקום /
בטח לילה , יום...
סוף אופטימי
כל סוף טור מבקש ריגוש. אז כדי לרגש את עצמי כתבתי בפתקאות שלי: זהו. קצת אופטימיות בסוף לא תזיק לחוף. הגלים באים לשטוף. ניקח כיסא, נשב ונביט אל האינסוף.
אנחנו לא אמורים להתרגל למערכת בחירות אינסופית ולשלטון כמעשה רמייה. ולייאוש ולשיתוק שהם מביאים
האמת, חשבתי לכתוב השבוע על איך אף פעם לא התרגלתי לטיסות – הדבר הזה שכבר שלושה ימים לפניו הבטן מתחילה להתהפך לי, ואז, ככל שהטיסה מתקרבת, הבטן ממשיכה להתהפך, ומה יהיה, ואיך, וכמה מסובך יהיה להגיע, ובכל פעם מחדש אני אומר לעצמי: מה העניין? הולך להיות לך כיף, תטוס בקז'ואל, תטוס כאילו אף אחד לא מסתכל – כי באמת, למי אכפת שאתה טס; תטוס בנונשלנט, כמו מישהו שטס כל שבוע, כמו החבר הזה שלך שקופץ ליומיים עבודה בז'נבה; תארוז שעה לפני, תגיע לנתב"ג שעתיים לפני, בנינוחות של אחד שמתייחס לטיסה כמו לסיבוב אופניים במתנ"ס השכונתי. אבל לא. לא מסוגל. מעולם לא באמת התרגלתי לטיסות, שלא לומר לקפיצה קטנה לחו"ל; לא, אצלי גם קפיצה קטנה היא חתיכת זינוק מטלטל־חיים. תמיד היה ככה. לא יודע אחרת. בכל פעם מחדש זאת סאגה של ציפייה, עצבים, התרגשות, התאבססות, חרטה, ועוד שלבי אבל שמעולם לא היו במודל קובלר־רוס המקורי – זה, בגדול, מה שחשבתי לכתוב עליו השבוע.
אבל אז הם פירקו את הממשלה, ואני אמרתי לעצמי: טיסות? לטיסות אתה לא מצליח להתרגל? מה לגבי בחירות? לזה התרגלת?
ולעזאזל. לעזאזל איתכם, פוליטיקאים ישראלים מכל, מה שנקרא, קצוות הקשת (למרות שאיזו קשת, במקרה שלכם מדובר יותר בענן פיח); אתם באמת חושבים שהתרגלנו? שנתרגל עכשיו או אי פעם? שבאמת יש למישהו שהוא לא עמית סגל כוח, או רצון, או – סליחה, אני אהיה חייב, זין – למערכות בחירות בתכיפות של אירוויזיון ולשגרת חיים שכולה, מתחילתה ועד סופה, קמפיין אינסופי, חלול, שובר שיאי רפש, כזה שלוקח את השיח הישראלי ואת הישראליות עצמה ומוריד אותם באסלה שוב ושוב?
וזה בעיקר מדכא כל כך. אפילו לא ברמה הפוליטית – באמת, פוליטית הייתי בעד ממשלת השינוי, אני עדיין בעדה (בטח עכשיו שמתה, לא נהוג לדבר סרה במתים), ואני די משוכנע שאם בנימין נתניהו יחזור הם באמת ישברו את העצמות, כמו שדודי אמסלם הבטיח חגיגית, לדמוקרטיה הישראלית, וכנראה, מתישהו, גם לי אישית – אבל זה ממש לא זה; זה לא ברמה הפוליטית. זה רק ברמת הטרלול, ברמת השיתוק, ברמת חוסר האכפתיות המופגן כלפי תושבים, אזרחים, משלמי מסים, וברמת מדינה שצריכה לבחור לתפקד ולא רק לבחור, לבחור, ושוב לבחור, ושוב, עד שהקוביות יסתדרו בדיוק כמו שמתאים לאחד השחקנים.
אני כל כך לא יכול להתרגל לזה עד שהייתי מציע, עוד לפני חוק הנאשם, להעביר את חוק בחירות הבזק, וזה הולך ככה: שבוע אחרי שהוכרז פיזור הכנסת, יתקיימו הבחירות לכנסת. שבוע בדיוק. יודעים מה? שמונה ימים – בואו נזרום עם היהדות. שמונה ימים מרגע פיזור הכנסת – כולנו בקלפי. זהו.
וזה לא המצב כרגע, כידוע; כרגע החוק קובע שלפחות 90 יום (לא כולל חגים, הארכות וזמן פציעות) יחלפו בין מועד פיזור הכנסת לבחירות החדשות, והזמן הזה יוקדש לדברים כמו אישור רשימות, פסילות, מיזוגים, ערעורים לבית המשפט, והשלכת כמויות סיטונאיות של חרא טהור לעבר כל מאוורר בסביבה בניסיון לגרום לצד השני להיראות אפילו פחות ראוי ממך.
ההודעה על פירוק הממשלה גרמה לי בעיקר לרצון לא לשמוע מאף אחד כלום ושום דבר בכלל עד ליום ההגעה לקלפי. פשוט תעירו אותי כשיגיע הזמן להצביע – אני ממילא לא עומד לשנות את דעתי, אני ישראלי כמו כל אחד אחר – אני אצביע, וזהו. ניפגש מהצד השני ונראה איזה סוג של תיקו יצא לנו הפעם
בזמן הזה, מדינה שלמה מרימה את האמברקס ולא זזה לשום מקום. היא משותקת. אין טיפול ביוקר המחיה, בחינוך, באנשים נזקקים, בביטחון הפנים, במדיניות החוץ, במשברי הדיור, הרפואה, התחבורה, האקלים. בזמן הזה המדינה, אם תטלפנו אליה, על מענה אוטומטי: "משרדינו סגורים כעת, במקרי חירום בלבד ניתן לפנות ישירות לאלברט בורלא". בזמן הזה אין מדינה מתפקדת – הדבר הזה שתמורתו אנחנו משלמים מסים ודם, ושהוא מלכתחילה הסיבה העיקרית לעצם קיומו של מוסד המדינה; כדי לשרת את האזרחים. בזמן הזה כולנו מאבדים לא רק זמן, אלא גם כבוד עצמי, סולידריות בסיסית, תחושת משמעות ותוחלת. כתחליף הם נותנים לנו קרקס. וההצגה תמיד עלובה.
לכן ההודעה על פירוק הממשלה השבוע גרמה לי בעיקר לרצון לא לשמוע מאף אחד כלום ושום דבר בכלל עד ליום ההגעה לקלפי. פשוט תעירו אותי כשיגיע הזמן להצביע – אני ממילא לא עומד לשנות את דעתי, אני ישראלי כמו כל אחד אחר – אני אצביע, וזהו. ניפגש מהצד השני ונראה איזה סוג של תיקו יצא לנו הפעם.
נדמה לי שאני לא לבד בזה; התגובה של המוני ישראלים השבוע להכרזה על פירוק הממשלה הייתה פשוט תפיסת הראש בידיים, דפיקתו בקיר הסמוך, ומלמול "לא, לא שוב, די איתכם כבר, מה יהיה עם המקום הארור הזה ואיתכם?" בשילוב תחושת חידלון אמיתית, כבדה, כאילו מחלה כרונית חזרה לתקוף את הגוף אחרי שהצלחת לשכוח ממנה לתקופה.
כמובן שבערוץ 14 – אני מזפזפ אליהם לפעמים בשעות הערב כדי שמישהו יגיד לי שעכשיו בוקר – הם צהלו ועלצו כאילו במינימום נגמר הסכסוך הישראלי־פלסטיני, נמצא פתרון אבסולוטי לבעיית הפקקים והתגלה גז שהכסף ממנו ממש יגיע לאזרחי המדינה. יריב לוין התארח שם, חגיגי כחתן בחופתו, פיזר הבטחות ריקות – ואני ידעתי שזה שוב התחיל. לא, לא "המרוץ" ולא שום דבר שמגעיש את דמם של אנשי תקשורת, סוקרים, יועצים, ספינרים, יניבים וקלוגהפטים; מה שהתחיל שוב הוא השיתוק הגדול. הקיפאון הנצחי.
ואני לא יכול להתרגל לזה, כמו שאין לי כוונה להתרגל לעובדה שכבר אין דרך להגיע לשלטון בישראל בשום דרך הוגנת, ומוכרחים, בכל מקרה, לרמות מישהו; נתניהו מרמה את כולם כל הזמן – כישרון מולד, מה תעשו – בנט וגנץ רק את בוחריהם הישירים, ועדיין: השלטון כמעשה רמייה.
משהו שבור מאוד בפוליטיקה הישראלית – לא נריב עכשיו מי שבר ולמה, כי מדובר בנתניהו – ומשהו יצטרך להשתנות, כי אנחנו לא יכולים, ולא צריכים, להתרגל לזה. ולא, להיפרד מהפוליטיקה חד־צדדית זה לא פתרון; הפוליטיקה צריכה לעבוד בשבילנו. אבל השיטה זקוקה לשינוי או לניעור יסודי. יש מספיק גופי מחקר ואקדמיה שבדקו ביסודיות שינויים רציניים יותר מחוק בחירות הבזק שלי. הגיע הזמן להרים להם טלפון.
אבל בואו נגמור בטוב; גם אם לא התרגלתי לטיסות ולבחירות, הנה דבר אחד שאני יכול להתרגל אליו: ימי לימודים שמתחילים בעשר. היי, יפה בן דויד, מה העניינים? איתך במאבקך כמובן, מעמד ושכר המורים הם אכן שערורייה וצריך להיאבק לשינוי; אבל – אם לצטט מהמשוררת העממית תותית – ‘סתכלי עליי, הביטי בי; אני הורה לשני ילדים שבימים בהם הלימודים התחילו בעשר קמו כמו בני אדם בתשע, איפשרו לי לקום כמו בן אדם בשמונה, כולנו אכלנו ארוחת בוקר נחמדה ואף אחד לא איחר, צרח, העיף בגדים בזעם, ננזף או צנח באפיסת כוחות לעוד עשר דקות שינה גנובות. היי, עשר בבוקר היא שעה מושלמת להתחלת יום הלימודים! אני יכול להתרגל לזה. לטיפולך אודה.
