האמת היא שפאר טסי הגיע אמש (ה') כמנצח לפארק הירקון עוד לפני שההופעה התחילה. אחרי כמה שנים פחות מוצלחות מקצועית, כשהוא מתוסכל מיחס התקשורת אליו, המוזיקאי "עשה פאר טסי" (כמאמר השיר "אינטלקטוערסית" של אודיה) בזכות שני אלבומי ענק ("רדיו שטח" ו"רדיו שטח 2") ולהיטי מדינה, שהובילו לקאמבק נדיר בתחום. הוא נמצא כרגע במומנטום, כשמהאלבום האחרון מתנגנים במדיות השונות ללא הרף "רוז", "מלודי" ובשבועות האחרונים גם "מה יהיה מחר". בשנה האחרונה הוא מילא די בקלות את כל המקומות הגדולים – קיסריה, מנורה והלייב פארק - אבל גם הוא יודע שלצלוח בשלום את פארק הירקון זאת כבר משימה בסדר גודל אחר.
"רוז" - פאר טסי בפארק הירקון
(צילום: איתי אטיאס)
הכניסה למתחם ההופעה יצרה רגע של בלבול; תחושת נורמטיביות שהזכירה ימים נטולי מלחמה, שעד מהרה השתנתה כשהמסכים הענקיים מצידי הבמה הציגו את הנחיות פיקוד העורף. גם מעגלי האבטחה הרבים שצריך לעבור בדרך לדשא היבש של הפארק לא מאפשרים לשכוח את סיטואציית החיים המורכבת כאן. אך למרות החשש והמתיחות – הקהל התרגל למצב והצביע ברגליים. 35,000 איש נכחו בהופעה, ומתוכם כמות צעירים יוצאת הדופן לצד מעט הורים שמלווים ילדים לבילוי כמעט-אחרון לחופש הגדול. השערים נפתחו ב-18:00, ההופעה התחילה מספר דקות לפני 21:00 ובין לבין הקהל הוזמן להנות מדוכני אוכל במחיר מופקע ומדוכן מרצ'נדייז ממותגים של טסי במחירים אולטרה מופקעים (250 שקל לטי-שירט פשוטה או לבגד ים, 260 לתקליט. קיצוני).
את המופע פתח טסי עם הלהיט הגדול ביותר מהאלבום הנוכחי – "רוז". הוא עלה לבמה רגוע, חייך לקהל כבר בבית הראשון, נופף לשלום - אולי קצת לא מאמין. רוב השירים בוצעו ברצף, מעין מחרוזת שהלהקה בת 12 הנגנים מכירה היטב, כך שלאורך כמעט שעתיים של הופעה הוא דיבר מעט מאוד אבל נתן לקהל המון אהבה במילות תודה רבות ובתיפוף על הלב. לצד זה הוא הצליח להשחיל כמה וכמה מסרים לאחדות העם וקריאות "עם ישראל חי". פאר התייחס מספר פעמים לחיילים ולחללים. בקהל היו לא מעט דגלי גולני ושלטים עם פרצופי החטופים וחללי המלחמה. לאורך ההופעה, הוא קיבל מהקהל מספר דו-ספרתי של דגלים עם שם ופרצוף של חללים שונים והניף כל פעם דגל אחר לקול מחיאות כפיים סוערות. בהמשך לזה, הרגע הכי מרגש בהופעה נרשם לקראת הסוף שלה, בזמן "אחרי הנצח" - שיר מאוד משמעותי בחודשים האחרונים, שכן הפך מזוהה כשיר זיכרון. הוא הקדיש אותו לכל החיילים שלא איתנו, כשהוא מניף את הדגלים לזכרם - רגע מרגש ובלתי נשכח שהזיל הרבה דמעות, גם מעיניו של טסי עצמו.
"אחרי הנצח" - פאר טסי בפארק הירקון
(צילום: איתי אטיאס)
רגע מרגש אחר שנרשם בהופעה עבור טסי, התרחש כשהוענק לו על הבמה אלבום פלטינה על "רדיו שטח 2". הוא הסביר לקהל שהדמעות שהציפו אותו באותו הרגע הן דמעות של שמחה לצד דמעות של דאגה למדינה. באופן טבעי הוא המשיך משם לשיר היפה "המדומיין", גם הוא מתוך האלבום. זהו שיר אוטוביוגרפי שמספר על הדרך הקשה של טסי בעולם המוזיקה, ועל ההתמדה העיקשת שלו בדרכו ("גם כשכולם כבר נגד / הוא לא יורד לספסל / לא הולך לו ברגל / הוא משחק מבולבל / גם כשכולם הולכים לישון / נשאר לזרוק לבד / לא נותן לכדור הזה / ליפול לו מהיד"). הקתרזיס נרשם מיד לאחר מכן עם שיר ניצחון נוסף, כשפאר שר את "38" הענק. גם כאן יש שורות בולטות שמעצימות את הרגע ("ניצחתי אז מה עכשיו" ו-"המוזיקה לימדה אותי זו רק תקופה"). בנייה חכמה של סדר השירים סייעה לשבור את הרגע הדרמטי, כשהשיר שבוצע אחרי הוא "מה יהיה מחר" הקליל. טסי השתחרר, קפץ, נראה שהוא נהנה מאוד מהשיר הזה וגם הקהל – אולי כי בימים אלו השיר נמצא בשיאו מבחינת השמעות בסטרימינג וברדיו. אחרי זה, ב"תיקון הכללי" - טסי יורד לקהל בפעם היחידה בהופעה, מתחבק ומצטלם.
הפקת המופע הייתה מוקפדת. הבמה היא אותה במה מהופעתו של אושר כהן מהשבוע שעבר (כולל הקאט-ווק שנכנס לאמצע הקהל), אך ההגברה והתאורה שונו. ניכר שטסי סבל מתקלה טכנית, להערכתי באוזניות, שגרמה לו להיות באיחור בקצב לעומת הלהקה שלו במספר שירים לאורך ההופעה. מנגד, ראוי לציין את התאורה המרשימה מאוד שנכחה על הבמה עצמה ועל עמודי תאורה גדולים שהוקמו לצידה. גם המצלמות שצילמו את טסי ושודרו במסכים נראו מעולה, והווידאו-ארט שהוקרן היה פשוט יחסית אך מדויק ולא מתאמץ. דרך ההתנהלות המדויקת-אך-לא-מתאמצת בלטה גם במראה של טסי עצמו – הוא עלה לבמה עם טי-שירט אפורה חלקה בגזרת אוברסייז, מכנס מעין-טרנינג שחור וסניקרס לבנות של נייק (שאומנם נראו "פשוטות", אך מי שבחן לעומק גילה שמדובר בשיתוף הפעולה של ג'ורדן עם טראוויס סקוט). הוא מסתובב עם אביזר הכרחי ליום, למיקום ולטמפרטורה – מגבת פנים, שמונחת דרך קבע על הכתף. למגבת יש שני תפקידים – האחד פרקטי כדי לנגב את הזיעה שמצטברת על פניו. התפקיד השני הוא מיתוגי – לדמות את טסי לאדם שמזוהה יותר מכל עם המגבת על הכתף – המודל לחיקוי, שלמה ארצי (השניים אף הוציאו דואט משותף לפני מספר חודשים בשם "נהר הדמעות" שנעדר מההופעה, וטוב שכך).
מי שנכח בעבר בהופעותיו מכיר את מה שטסי מכנה "זמן אלתורים" – כמה דקות לקראת סוף ההופעה שבהן הוא מבצע שירים פחות מוכרים שהקהל בוחר. זה פתרון מבריק – הוא מנגן טעימה קטנה של בית ופזמון מכמה שירים, מעבה את המופע במינימום מאמץ והקהל מרגיש מעורב. הקהל הכיר את כל המילים, גם של השירים שהם אינם להיטים גדולים, מה שיצר רגע מרשים שחידד את הדרך הארוכה והבטוחה שהקהל עובר איתו.
רוב ההופעה התנהלה באנרגיה גבוהה אך בקצב מוזיקלי בינוני ויציב. השירים המנוניים, סוחפים, אלו בלדות כוח. היו מעט מאוד שירים שהרימו את הקצב לתחושה של מסיבה, ושניים מהם רוכזו יחד לקראת אמצע-סוף ההופעה. את השיר הראשון הוא מציג בהומור כשיר חדש ומתחיל לנגן את "דרך השלום". "תל אביב לפני חצות / הרוח לא רוצה לנשוב / והלחות לא מרפה אותי חונקת", יושב בול על הסיטואציה במזג האוויר המהביל של פארק הירקון ומזכיר לנו שמדובר בלהיט מטריף, שגם עשור אחרי יציאתו הוא שורד את מבחן הזמן ונחשב לאחד הגדולים שהיו כאן בז'אנר הים-תיכוני בעשור הזה. טסי ממשיך עם "דפיקות הלב", גם הוא אהוב ומרים. שני השירים, יחד עם "רוקד עם הכאב" הוותיק שביצע לפני, עדיין נשמעים עליו טבעיים אך מבליטים את השינוי החד, המשמעותי והמחמיא שטסי עשה בקריירה, ברמה הטקסטואלית והמוזיקלית.
אם לפני כמה שנים פאר טסי נתפס כאמן גדול בז'אנר הים-תיכוני, היום הוא אמן גדול בציבור הישראלי הכללי, והערב הזה נתן את הגושפנקא הסופית לכך (לא שמישהו היה צריך). הוא היה בשיאו, נשמע ווקאלית מעולה ונקלט אצל הקהל כאותנטי וקרוב. האלבום האחרון שלו, "רדיו שטח 2", משרטט קווי מתאר למוזיקה הישראלית המיינסטרימית לשנת 2024, כשאנחנו זקוקים לחום, פשטות, כנות ונחמה. הוא יודע להתאים את עצמו למצב ולספק לנו את כל אלו, בין אם באולפן ובין אם בהופעות. בעמל רב, בדבקות במטרה ובבגרות הוא הגיע למקום שהוא נמצא בו. הדרך שלו לשם הייתה מלאת מהמורות אבל היום, על הבמה הגדולה בפארק הירקון, הוא נראה במקומו הטבעי.
