במיטבם, סרטיו של הבמאי האיראני אסגר פרהאדי נדמים כשילוב בלתי אפשרי בין הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי ומותחן היצ'קוקי. הם מתחילים בתיאור של סיטואציה פשוטה, יומיומית, כמיטב המסורת של הזרם הקולנועי שפרח באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה - אך זו הולכת ומסתבכת, ומסבכת בתוכה את גיבוריה שכמו מוצאים עצמם במלכודת שממנה אך בקושי נחלצו גיבורי סרטיו של היצ'קוק.
"הגיבור" – טריילר
סרטו החדש, "הגיבור" (A Hero), שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן אשתקד, מגולל סיפור שכזה. במרכזו אסיר, ראהים (אמיר ג'דידי), היוצא לחופשה קצרה מהכלא ובמהלכה הוא מנסה להסדיר את חובו לגיסו, חוב שבגינו הוא נידון למאסר. הוא נפגש עם חברתו, פרחונדה (סהר גולדוסט), המוצאת באקראי תיק של אישה ובו מטבעות זהב. השניים פונים אל סוחר זהב, אך זה מגלה להם שערכם של המטבעות אינו רב. לא משהו שיסייע בכיסוי משמעותי של החוב. ראהים תולה מודעות בקרבת המקום בו נמצא התיק, ובעודו שוב בכלא, עם תום חופשתו, מתברר שבעלת האבדה צצה ותובעת אותה בחזרה. המעשה הטוב הזה נדמה כאבן שהושלכה לאגם ומייצרת אדוות מעגליות, שכל אחת מהן היא בבחינת תפנית עלילתית מפתיעה ומתוחכמת.
ביקורות סרטים נוספות:
נציין רק, שראהים בעל הפנים התמימות נהפך אכן לגיבור השעה בזכות מעשהו, הן בבית הכלא והן בתקשורת שמכסה את הסיפור. ארגון צדקה מקומי אף אוסף כסף במטרה לסייע לו להחזיר את חובו לגיסו (מוחסן טנבנדה), שמסרב להתרשם מהמעשה האצילי. אל תשפטו אותו כ"איש הרע" בסיפור. מתברר שגם לו יש "קייס", ואפילו משכנע – וזה בדיוק מה שהופך את "הגיבור" למורכב כל-כך. אף דמות בו היא לא מה שהיא נראית, לכל מטבע ישנם שני צדדים, והשבתה של אבדה לבעליה מעוררת דיון סבוך בסוגיות של מוסר וטבע האדם. אחרי הכל, לא גיבורנו הוא זה שמצא את התיק מלכתחילה, אחותו היא זו שמשכנעת אותו להחזירו, ובכלל – מי יודע מה היה קורה אילו למטבעות הזהב שנמצאו בו היה איזשהו ערך.
כוחו של "הגיבור" נעוץ בהעלאתן האינטליגנטית והמורכבת של דילמות מוסריות, שגורמות גם לנו הצופים לתהות מה אנחנו היינו עושים במקומו. רובם המכריע של הסרטים שאנו צופים בהם מותיר אותנו בעמדה של ריחוק – לא ריחוק רגשי בהכרח, ממש לא, אבל כזה שאינו תובע מאיתנו התמודדות אתית או קבלת אחריות. בסופם, הגיבורים נותרים לגורלם, לטוב ולרע. לא זו בלבד שתמונת הסיום המבריקה של "הגיבור" – שוט רציף ממושך המורכב משני מישורי התבוננות – מבהירה לנו שאיננו יכולים להיוותר במיקום המרוחק והנוח שהקולנוע המסורתי מאפשר לנו; אלא שהסרט כולו, ככל שעלילתו מתקדמת ומסתעפת, מאלץ אותנו לקחת אחריות על בחירתנו עם מי להזדהות ובפרספקטיבה של מי לתמוך.
דבר זה בא לידי ביטוי בסצנה מבריקה שבה, כדי לזכות בעבודה שתסייע לו להשיב את חובו, מתייצבים ראהים ופרחונדה במשרד שבו הוא מבקש להתקבל לעבוד. החברה מתחזה לאישה שאיבדה את התיק, ואליהם מצטרף נהג מונית שהסיע את האישה האמיתית שמעיד על אמיתות הסיפור. איכשהו הפקיד אינו משתכנע שמי שעומדים מולו דוברים אמת, למרות שהם כן – הדבר הלא-אמיתי היחיד הוא החברה המתחזה, אבל היא הלוא מספרת את הסיפור כפי שאכן קרה. הבעיה היא, שבהיעדר אפשרות לאתר את האישה שאיבדה את התיק, נאלצת פרחונדה להתחזות לה. ואם כך, מה יהא עלינו, הצופים? מצד אחד, קשה שלא להתרשם מנחישותו של הפקיד לבדוק את אמיתות הסיפור; מצד שני, אם לא יזכה בעבודה, ראהים לא יוכל להחזיר את חובו; מצד שלישי, האנשים שמופיעים מול הפקיד משקרים כאשר הם מזהים את פרחונדה כאישה שאיבדה את התיק. סצנה פשוטה לכאורה שמטלטלת אותנו בין עמדות מוסריות ומאתגרת את יחסנו כלפי המשתתפים בה ובמיוחד הדמות הראשית.
ככל שסיפור "גבורתו" של ראהים – ושמו של הסרט הוא אכן אירוני – הולך וקורס, כך הצופים נשאבים אל תוך המערבולת שייצר. במובן זה, ישנם קווי דמיון לא מעטים בין סרט זה ובין "פרידה", סרטו המופתי של פרהאדי מ-2011 שזיכה אותו באחד משני פרסי האוסקר שהוענקו לו (השני על "הסוכן" מ-2016). גם בסרט ההוא נתבע הצופה להיות מעורב מוסרית, לקחת אחריות על מה שהוא צופה בו, וזאת דרך סיפורם של בני זוג הרבים על משמורת בתם. לא מדובר רק בטשטוש החלוקה בין "טובים" ו"רעים". זו אינה קיימת ממילא אצל פרהאדי. כולם אצלו הם בני אדם. לא סמלים או תמרורים מוסריים.
סרטו הקודם של פרהאדי, "כולם יודעים" (2018), שצולם בספרד בכיכובם של פנלופה קרוז וחאווייר בארדם, עורר מחשבות עגומות ביחס לדרכו הקולנועית של אחד מבכירי הקולנוע העולמי היום. משמח על-כן למצוא אותו שוב במולדתו, עם סרט שאינו מהסס לבקר בדרכו הלא-מרומזת את השלטונות באיראן שכולאים אדם על חוב, ולמעשה מאלצים אותו לנקוט בדרכים לא בהכרח כשרות כדי לזכות בחירותו (מסתבר שלמעלה מ-18 אלף מאזרחי המדינה כלואים על אי תשלום חובותיהם). זהו גם סרט שמוכיח את היותו של פרהאדי מספר מעולה.
ברוח התקופה, "הגיבור" מעיד על כוחן של רשתות חברתיות וסרטונים ויראליים להעלות או להוריד את ערכו של אדם. סצנה מרכזית בו כוללת סרטון שבו מצולם בנו המגמגם של ראהים, מנישואיו הקודמים. גמגומו הכבד של הבן, אולי סימבולי לקושי לספר את האמת שמזוהה עם הדמויות המרכזיות בסרט, נהפך עתה למקור של ניצול במטרה לעורר רחמים. זהו גם הרגע שבו ראהים, באחת משתי הפעמים בסרט, מאבד את קור רוחו ומגיב באלימות כדי שהסרטון לא יעלה לרשת. באופן אירוני, זהו גם הרגע שבו הוא נהפך ביושר לגיבור שבשם הסרט החכם והיפה הזה.
והנה הקאץ': יציאתו של "הגיבור" לאקרנים לוותה בשערורייה כאשר סטודנטית של פרהאדי, אזאדה מסיחזאדה, טענה שסיפורו לקוח מסרט תיעודי שביימה בסדנה שהנחה הבמאי האיראני ב-2014. מסיחזאדה תבעה את פרהאדי על הפרת זכויות יוצרים, ואילו הוא תבע אותה על הוצאת דיבה. בנוסף, האיש שעליו מבוססים הסרט התיעודי וסרטו של פרהאדי תבע אף הוא את האחרון על הכפשת דמותו בסרט. באפריל השנה פסק בית המשפט לזכות מסיחזאדה, קבע כי אין די ראיות לקבוע שמדובר בדיבה, ומצא כי פרהאדי אכן הפר את זכויותיה. כעת נידון התיק בפני שופט נוסף שיכריע בפרשה. קשה שלא לראות בסיפור הזה עוד סיבוך עלילתי-מוסרי מהסוג שמציע "הגיבור".
