אפשר להתפקע מצחוק רק למקרא הידיעה שלהרכב החדש של תום יורק וג׳וני גרינווד קוראים The Smile. הרי כל מי שמכיר רבע שיר של רדיוהד בוודאי מזהה את הסולן וכותב השירים של הלהקה (יורק) והארכיטקט המוזיקלי הגאון שלה (גרינווד) עם חיוך רחב ועתיר שיניים. בטח. חפשו אותם גם בחתונות ובבר-מצוות.
במילים אחרות, די ברור למה לא צריך לצפות לקראת היכרות מקרוב עם The Smile, שהחבר השלישי והאחרון בה הוא טום סקינר, המתופף המצוין של להקת הג'אז המתוחכמת Sons of Kemet. ובכל זאת, כל פרויקט שמערב שלושה מוזיקאים בקליבר הזה מגרה את מיצי הסקרנות. לכן לא פלא שכל הכרטיסים לשלוש הופעות הבכורה מול קהל (הלהקה השתתפה במשדר הסטרימינג של פסטיבל גלסטונברי לפני כשנה), שנערכו בתוך 24 שעות, נחטפו כמו תוכנת ״פגסוס״ אצל משטרים דיקטטוריים.
האירוע התקיים באולם בשם Magazine London, שנמצא בשכנות להיכל ההופעות המפורסם O2 ודי מהווה קונטרה לכל מה שהוא מייצג: במקום מרכז מנצנץ ומואר - חלל תעשייתי קר ותכליתי. במקום עשרות מסעדות וחנויות, פשוט מבואה רחבת ידיים עם בר ודוכן מרצ'נדייז שמובילים לאולם ההופעה. במקום אצטדיון של 20,000 איש, כזה שרדיוהד יכולה למלא במשך שבוע רצוף, היכל קטנטן עם במת 360 מעלות ומושבים שמספיקים למשהו כמו 250 איש. זאת לא תחושה של אינטימיות - אלא האינטימיות עצמה. נדמה שגם בגלל זה, הקהל כיבד לחלוטין את הדרישה לא לצלם, להקליט או בכלליות להשתמש בטלפון הסלולרי במהלך ההופעה (וליתר ביטחון, הצוות באתר שם מדבקה על העינית של המצלמה): זאת הייתה חוויה קרובה מכדי לנסות לתעד אותה.
בין משבר האקלים לצפרדע בסיר
בשמונה בערב בדיוק השלושה מדלגים בצעד קל לבמה. גרינווד עולה עם גרביים לבנות, ללא נעליים. יורק נראה מוכן להיות הדליין בפסטיבל, אבל מסתפק בישיבה מול הפסנתר. הם מתחילים עם Panavision, שכבר נוגן בגלסטונברי ומייצג במידה רבה חלק ניכר מהשירים של The Smile: מעין גרסת ג'אז לשירי רדיוהד מתקופת האלבומים Kid A ו-Amnesiac, או שמא האופן שבו שירים של רדיוהד נשמעים כשגרינווד משתלט על מושכות העיבוד ולפני תהליך ההפקה של נייג'ל גודריץ'.
למשל השיר השני בהופעה, הסינגל The Smoke שיצא ממש לפני כמה ימים, נפתח עם עקצוצי גיטרה של גרינווד ותיפוף עדין של סקינר, עד שהקול של יורק נכנס לתוך המקצב ולוקח על עצמו את הובלת השיר. הטקסט של יורק, באופן מפתיע כמו זריחת השמש, מרפרר למשבר האקלים, אולם מבלי להתפרץ כמו שניתן היה לצפות משורה כגון "אנחנו מעלים את עצמנו באש". בגרסה היפה של The Smile, האיום הכי גדול על עתיד האנושות כרגע הוא פחות בעירה משתוללת ויותר הצפרדע שמרתיחים אותה בתוך הסיר.
(הסינגל הטרי The Smoke)
הקשר בין The Smile לרדיוהד לא נשאר רק ברמה הפרסונלית והסגנונית: במהלך ההופעה הטריו מבצע את Skirting on the Surface, עוד אחד מאותם אינספור אוצרות בכספת של רדיוהד שמקבל אוורור מפעם לפעם בהופעות הלהקה. כאן הוא עבר התאמה לפורמט של The Smile וזה נשמע מצוין. גם Open The Floodgates, שאפשר למצוא ביצועים שלו לפני יותר מעשור, צץ בסט-ליסט לשמחתם של חובבי השיר, שבו יורק שר את מה שלפעמים נדמה שעדיין מצפים ממנו: "אל תשעמם אותנו/תגיע לפזמון/תפתח את הסכר".
הציניות הזאת אכן הולמת את המופע המאופק והשכלתני-אך-רגיש של The Smile, אבל גם להם יש את רגעי ההתפוצצות שלהם. זה קורה באמצע הסט עם We Don't Know What Tomorrow Brings ובעיקר לקראת הסוף, קודם עם The Opposite ואז עם הסינגל הפנטסטי, You Will Never Work In Television Again, שיר שיש בו הרבה סוניק יות' וקצת זכרונות מהקטעים הדוקרנים של In Rainbows, אלבום המופת של רדיוהד מ-2007. כמו כן, אם נמצאה דרך שבה תום יורק יכתוב שיר שיכלול את המילים "בונגה בונגה", כנראה שהכל אפשרי.
(הסינגל You Will Never Work In Television Again)
"אין לנו עוד שירים, עדיין", אומר יורק בחיוך. ואכן ההדרן כולל שיר אחד ויחיד, Just Eyes And Mouth. לאחר מכן שלושתם אומרים תודה ויורדים מהבמה כשצוות הצילום בעקבותיהם. בעוד שעתיים וחצי הכל יחזור על עצמו, מההתחלה. בינתיים, גם לקהל וגם ל-The Smile יש הרבה סיבות טובות לחייך.
